sleepntrip

Myanmar

יאנגון

ב-1852 לקחו הבריטים את בורמה התחתונה, הרסו את מה שנשאר מהעיר העתיקה, והורו למהנדס צבאי, הסגן אלכסנדר פרייזר, לשרטט סריג על גדת הנהר — רחובות ממוספרים ממזרח למערב, שדרות נקראות בשמות שעולות צפונה, והכול נמדד מפגודה קיימת שהשאירו עומדת באמצע. רנגון נעשתה נמל הודו הבריטית השני ונבנתה בהתאם, והתוצאה היא מקבץ בנייני התקופה הקולוניאלית הגדול שנותר בדרום מזרח אסיה: קרוב למאתיים מבנים רשומים בתוך מייל מרובע, רובם עוד מאוכלסים ורובם לא שוחזרו. שעתיים. ללכת לפני עשר או אחרי ארבע; אין צל ברחוב סטרנד, ולקרוא את הפסקה על בטיחות במדריך לפני שמתכננים משהו בארץ הזאת.

חדר לזוג ביאנגון — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

הסריג הקולוניאלי

ב-1852 לקחו הבריטים את בורמה התחתונה, הרסו את מה שנשאר מהעיר העתיקה, והורו למהנדס צבאי, הסגן אלכסנדר פרייזר, לשרטט סריג על גדת הנהר — רחובות ממוספרים ממזרח למערב, שדרות נקראות בשמות שעולות צפונה, והכול נמדד מפגודה קיימת שהשאירו עומדת באמצע. רנגון נעשתה נמל הודו הבריטית השני ונבנתה בהתאם, והתוצאה היא מקבץ בנייני התקופה הקולוניאלית הגדול שנותר בדרום מזרח אסיה: קרוב למאתיים מבנים רשומים בתוך מייל מרובע, רובם עוד מאוכלסים ורובם לא שוחזרו. שעתיים. ללכת לפני עשר או אחרי ארבע; אין צל ברחוב סטרנד, ולקרוא את הפסקה על בטיחות במדריך לפני שמתכננים משהו בארץ הזאת.

  1. פגודת סולה — הפגודה הייתה כאן קודם — המסורת מייחסת לה יותר מאלפיים שנה והיא מחזיקה שריד שיער — וכשפרייזר שרטט את הסריג ב-1852 הוא סירב להזיז אותה והשתמש בה כנקודת האפס, ולכן במשך מאה שנה כל מרחק ברנגון נמדד מהסטופה הזאת. היום היא עומדת באמצע כיכר תנועה, העירייה בצד אחד ומסגד בצד השני. היא הייתה נקודת ההתכנסות של מרד 1988 ושוב של צעדות הנזירים בספטמבר 2007.
  2. בניין העירייה — הושלם ב-1936 והבניין הוא טיעון באבן: השלד הוא בלוק עירוני בריטי סטנדרטי, ועליו הוסיף האדריכל הבורמזי או טין גגות פיאתאט מדורגים, תבליטי טווסים ומאחזי מדרגות בצורת נאגה — הצהרה מכוונת שזאת עיר בורמזית, שנאמרה בשעה שתנועת העצמאות נעשתה בלתי אפשרית להתעלמות. הצבע הירוק מודרני. הוא עוד מאכלס את הנהלת העיר ואי אפשר להיכנס.
  3. בית המשפט הגבוה — לבנים אדומות ומגדל שעון, הושלם ב-1911, והחזית הקולוניאלית השלמה שנותרה בעיר. כדאי לדעת מה היו בתי המשפט כאן: עד שנות העשרים לשכת עורכי הדין של רנגון הייתה מהעמוסות באימפריה, ועורכי דין בורמזים התחנכו בה — ובהם רוב דור העצמאות. הבניין ריק ברובו מאז שבתי המשפט עברו, ולכן הוא שרד בלי שינוי בזמן שהבלוקים סביבו פוצלו לדירות.
  4. בניין המזכירות — בלוק עירוני של לבנים ויקטוריאניות שהושלם ב-1902 כ"בניין השרים", וממנו נוהלה כל בורמה הבריטית. בבוקר 19 ביולי 1947, חמישה חודשים לפני העצמאות, נכנסו חמושים לאולם המועצה בקומה הראשונה וירו באונג סאן — אז בן שלושים ושתיים, והאיש שניהל את משא ומתן העצמאות — יחד עם שישה שרים ועוד שניים. התאריך הוא יום הקדושים והוא חג רשמי. הבניין עמד נעול ומתפורר עשרות שנים וחלקים ממנו נפתחו רק לאחרונה.
  5. רחוב פאנסודאן — לעבור בו מהנהר צפונה וחולפים, בארבעה בלוקים, על בנייני המפקדה של החברות שניהלו את הכלכלה הקולוניאלית — מטחנות אורז, ספנות, בנקים, חברת הספנות של האירוואדי. להרים את העיניים: קומות הקרקע נוסרו ושונו אבל הקומות העליונות עוד נושאות את שמות החברות המקוריים באבן. על המדרכה שולחנות הספרים המשומשים, שאינם אטרקציה תיירית אלא סחר הספרים המשומשים האמיתי של העיר, חזק בפייפרבקים של פנגווין ובספרי הנדסה ישנים.
  6. מלון סטרנד — נפתח ב-1901 בידי האחים סרקיס, ארמנים מאיספהאן שבנו גם את הראפלס בסינגפור ואת האיסטרן אנד אוריינטל בפנאנג — אותה שרשרת של שלושה מלונות באימפריה, וזה היה המלון למי שהגיעו באונייה. קיפלינג לא התאכסן כאן, מה שלא יאמרו החוברות; הוא היה בבורמה שלושה ימים ב-1889, עשר שנים לפני שנפתח. הלובי פתוח ואינו עולה דבר, והבר הוא המקום היחיד במרכז שבו הפנים מ-1901 עוד שלם.

גבעת שוודגון

השוודגון אינו בניין שמבקרים בו אלא מקום שהעיר מסודרת סביבו: סטופה מוזהבת בגובה תשעים ותשעה מטרים על גבעה, נראית מרוב ינגון, והאתר הבודהיסטי החשוב בארץ. האגדה מייחסת לו אלפיים וחמש מאות שנה ואומרת שהוא מחזיק שמונה שערות של הבודהה, שניתנו לשני אחים סוחרים מהחוף הזה; ארכאולוגים מתארכים את המבנה שעומד שם לתקופה המונית, בין המאה השישית לעשירית, והוא הורחב בידי מלכים רבים מאז. כל מה שבמסלול הזה הוא על הגבעה הזאת או סביבה. שעתיים, ואתם יחפים מתחתית המדרגות, ולכן ללבוש משהו שאפשר לחלוץ. לבוא בחמש: הזהב מחליף צבע כשהאור יורד והרחבה מתמלאת באנשים שבאו להתפלל ולא להסתכל.

  1. מדרגות הדרום — ארבע מדרגות מקורות עולות בגבעה, אחת מכל רוח, וכל אחת היא מסדרון דוכנים שמוכרים עלי זהב, פרחים, נרות ופסלוני בודהה. הדרומיות הן כניסת הטקס והארוכות שבהן. חולצים נעליים למטה ולא למעלה, והכלל נאכף — ב-1885 סירוב הבריטים לחלוץ מגפיים על הרחבה הזאת היה אחת התרעומות הציבוריות שנשפכו אל המלחמה האנגלו-בורמזית השלישית, ולכן לפרט הנימוס הזה יש היסטוריה.
  2. הרחבה הראשית — הסטופה היא לבנים מלאות מכוסות זהב אמיתי — לוחות, לא צבע, שנתרמים ומוחלפים בלי הפסק, ובמאה החמש עשרה נתנה המלכה שין סאובו את משקל גופה בזהב כדי להזהיב אותה. הכתר שמעל הפעמון משובץ באלפי יהלומים ואודמים והקצה ממש נושא יהלום גדול אחד, וכל השמשייה הורדה ונעשתה מחדש במאה העשרים. סביב הרחבה שישים וארבע סטופות קטנות ושמונה עמודי מזלות, אחד לכל יום בשבוע הבורמזי בן שמונת הימים; אנשים מתפללים בעמוד של היום שבו נולדו, ולכן הקהל מתפזר לא אחיד.
  3. השער המערבי — ב-26 באוגוסט 1988, בכניסה המערבית לפגודה הזאת, נשאה אונג סאן סו צ׳י — שחזרה לרנגון באפריל ההוא לטפל באמה הגוססת ולא הייתה לה שום קריירה פוליטית — את נאומה הפומבי הראשון, לפני קהל שהוערך במאות אלפים. שלושה שבועות אחר כך לקח הצבא את השלטון והרג אלפים. היא בילתה חמש עשרה מעשרים ואחת השנים שאחר כך במעצר בית. כאן גם קיימו שביתות הסטודנטים של 1920 ו-1936 את אסיפותיהן, וכאן התכנסו הנזירים ב-2007.
  4. המאוזוליאום של הקדושים — המאוזוליאום שעל הגבעה ליד הפגודה מחזיק את אונג סאן ואת השרים שנהרגו איתו ב-1947, ויש לו היסטוריה שנייה משלו: ב-9 באוקטובר 1983 פיצצו שלושה סוכנים צפון-קוריאנים מטענים כאן בזמן ביקור נשיא קוריאה הדרומית, והרגו עשרים ואחד איש ובהם ארבעה שרים דרום-קוריאנים. הנשיא איחר ושרד. בורמה ניתקה בעקבות זה את יחסיה עם קוריאה הצפונית, והאתר נסגר לציבור עשרים ותשע שנים.
  5. הבודהה השוכב צ׳אוקטאטג׳י — שישים ושישה מטרים אורך, שוכב במה שהוא בעצם סככת פח גדולה מאוד, ומה שכדאי לרדת אליו הוא כפות הרגליים: הן מחולקות לסריג של 108 לוחות, בכל אחד מגולף אחד מסימני הבודהה המבורכים — חיות, ארמונות, הרים, כלים — וזאת מערכת איקונוגרפית שלמה שאפשר לקרוא במקום אחד. הגרסה הראשונה נבנתה ב-1907 ונפסלה כמכוערת; היא נהרסה ונבנתה מחדש מ-1966, ועיני הזכוכית נעשו במפעל בגרמניה.
  6. אגם קאנדאוג׳י — לא אגם טבעי: הבריטים חפרו אותו ב-1882 כמאגר לאספקת מים נקיים לעיר, והשם פירושו "האגם המלכותי הגדול", מה שהוא מעולם לא היה די מלכותי להיות. טיילת העץ בצד המזרחי נותנת את צילום ההשתקפות של השוודגון שכולם מצלמים, והדוברה מהבטון באמצע היא הקאראווייק, שנבנתה ב-1972 כהעתק של כלי שיט מלכותי והיא תקועה לעולמים. רוב העצים הגדולים כאן נעלמו בציקלון נארגיס במאי 2008.

מרכז העיר, הנהר וארבע הדתות

רנגון הייתה עיר מהגרים כמעט בכל ההיסטוריה שלה — הבריטים הביאו כוח עבודה והון מהודו בסדר גודל שעשה את ההודים לרוב באוכלוסייה עד שנות השלושים, וקהילות סיניות, ארמניות, יהודיות ומוסלמיות התיישבו באותם רחובות מעטים. התוצאה היא שבתוך ארבעה בלוקים מפגודת סולה יש בית כנסת, קתדרלה, מסגד סוני, כנסייה ארמנית ורובע סיני, כולם עוד עומדים ורובם עוד בשימוש קהילות שהן שבריר מגודלן לשעבר. המסלול הזה הוא הרחובות האלה והנהר שבשבילו נבנו. שעתיים. השכונה הסינית מתחילה לעבוד רק אחרי שש, ולכן להתחיל בארבע ולסיים שם.

  1. פארק מהא באנדולה — הכיכר שבין העירייה, בית המשפט הגבוה והקתדרלה, והעמוד באמצע הוא אנדרטת העצמאות, שהוצבה ב-1948. היא החליפה פסל של המלכה ויקטוריה באותו מקום בדיוק — חילוף שהוא מעשה דה-קולוניזציה מילולי ככל שעיר יכולה לבצע. הפארק נקרא על שם הגנרל שפיקד על הצבא הבורמזי נגד הבריטים במלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה ונהרג מפגז מרגמה ב-1825.
  2. קתדרלת מרים הקדושה — נבנתה בין 1899 ל-1911 והיא הבניין הגדול מלבנים בארץ — הלבנים נבחרו מפני שהיו מקומיות ומפני שאבן הייתה צריכה להגיע באונייה. זה מושבו של הארכיבישוף הקתולי והיא עוד מלאה ביום ראשון: במיאנמר מיעוט נוצרי של אחוזים אחדים, בעיקר אצל הקאצ׳ין, הצ׳ין והקארן ולא אצל הבאמאר שהם הרוב — עובדה שיש לה השלכות פוליטיות כבדות במלחמה הנוכחית. האפיפיור פרנציסקוס קרא מיסה בינגון ב-2017.
  3. בית הכנסת משמיע ישועה — נבנה ב-1896 במקום בית כנסת מעץ מ-1854, לקהילה של יהודי בגדאד שבאו כסוחרים עם הבריטים ושל בני ישראל מבומביי שבאו כחיילים וכפקידים. עד שנות השלושים היו ברנגון כ-2,500 יהודים, ראש עיר יהודי כיהן בעיר, והיו שני בתי כנסת. כמעט כולם עזבו אחרי הפלישה היפנית ב-1942 וההלאמות של 1962, ובמיאנמר נותרו כעשרים יהודים; משפחה אחת מתחזקת את הבניין הזה, ובו 126 תיקי תורה מכוסים ומניין יומי רק בחגים. לדפוק, ומישהו יפתח.
  4. המסגד הסוני הבנגלי — רחוב אחד מבית הכנסת ושניים מפגודת סולה, מסגד שבנו בשנות החמישים של המאה התשע עשרה מוסלמים בנגלים שהובאו עם הממשל הקולוניאלי. העמידה בין שלושת הבניינים האלה היא הדבר המועיל ביותר שמבקר יכול לעשות בינגון, מפני שהיא אומרת דבר שהפוליטיקה הנוכחית מכחישה: מוסלמים חיים בעיר הזאת מאז שנוסדה, הם בנו שליש ממרכזה, והקו הרשמי שהאסלאם זר לבורמה מוכחש בארבעה רחובות של עדות מהמאה התשע עשרה. תפילת יום שישי ממלאת את הכביש.
  5. פגודת בוטהטאונג — השם פירושו "אלף קציני צבא", על שם משמר הכבוד שלפי המסופר הוביל את שרידי שיער הבודהה אל החוף כאן. ב-8 בנובמבר 1943 פגעה פצצה של הברית שכוונה למזחים שמעבר לכביש פגיעה ישירה והחריבה את הסטופה לגמרי; בפינוי ההריסות מצאו העובדים את תא השרידים המקורי ובו שערה ושני שרידי גוף. כשנבנתה מחדש בין 1948 ל-1953 היא נעשתה חלולה בכוונה, ולכן נכנסים אל תוך הסטופה דרך מסדרון מראות מצופה זהב — הפגודה הבורמזית הגדולה היחידה שאפשר להיכנס אליה.
  6. השכונה הסינית ורחוב 19 — שכונת לאתה הייתה הרובע הסיני משנות החמישים של המאה התשע עשרה, שאכלסו בעיקר הוקיינים וקנטונזים שהגיעו דרך פנאנג וסינגפור ולא ישירות מסין, ושתי הקהילות בנו מקדשים נפרדים שני רחובות זה מזה. רחוב 19 הוא רחוב האוכל: מאתיים מטר של גרילי פחמים שבהם בוחרים שיפודים חיים ממגש ומשלמים לפי מקל, עם בירה מיאנמר בבקבוקים ושרפרפי פלסטיק בכביש. הוא נפתח רק בשש בערך והוא במיטבו בתשע.

מה יש ביאנגון

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

לקרוא את זה קודם. מיאנמר נמצאת במלחמת אזרחים מאז שהצבא תפס את השלטון ב-1 בפברואר 2021, ורוב ממשלות המערב ממליצות לא לנסוע לארץ כלל או להימנע מכל נסיעה שאינה חיונית. הלחימה בעיקר מחוץ לינגון, אבל גיוס חובה הוחזר ב-2024, התקשורת והחשמל אינם אמינים, וכרטיסי בנק בינלאומיים בדרך כלל אינם עובדים בשום מקום — מביאים דולרים אמריקאיים במזומן, נקיים ולא מקופלים, ומחליפים במקום. רעידת אדמה חזקה פגעה במיאנמר המרכזית במרץ 2025. שום דבר מזה אינו סיבה להעמיד פנים שהארץ רגילה, וכל זה סיבה לבדוק את ההמלצות של הממשלה שלכם לפני שמזמינים משהו. מה שלהלן נכתב בהנחה שעשיתם את זה. האוכל, אגב, הוא המטבח הגדול הפחות מוכר באסיה: שמן וחמוץ יותר מהתאילנדי, בנוי על דברים מותססים, ונאכל בחנויות קארי שבהן משלמים על מנה אחת וכל השאר על השולחן בלי הגבלה.

מוזיאונים

אין בינגון מוזיאון טוב להיסטוריה הבורמזית, והסיבה פוליטית: הנרטיב הלאומי נכתב מחדש בידי כל ממשלה מאז 1948, ומוזיאוני המדינה מציגים את הגרסה הנוכחית. מה שיש לעיר הוא בניינים שהם עצמם המסמך — בית שבו קרה רצח, בית שבו גרה משפחה, ומוזיאון גדול מאוד שנבנה כדי לטעון טענה על אופיום. לקרוא אותם כמקורות ראשוניים, ואז הפערים נעשים המידע.

אמונה ומקומות קדושים

מיאנמר בודהיסטית-תהרוואדה בכתשעים אחוזים, והנזירות בה עצומה ובעלת משקל פוליטי — נזירים הובילו את שביתות 1920, את מרד 1988 ואת צעדות 2007, ובתקופות אחרות הזינה לאומנות נזירית אלימות כלפי מוסלמים. מרכז ינגון מחזיק בית כנסת, קתדרלה, מסגד סוני, כנסייה ארמנית ומקדשים סיניים בתוך רחובות ספורים, כולם נבנו בידי קהילות מהגרים שהבריטים הביאו ורובם היום שבריר מגודלם הישן. יחפים בכל פגודה מתחתית המדרגות; כתפיים וברכיים מכוסות; לא להצטלם מול דמות בודהה כשהגב אליה.

טבע

ינגון יושבת על רכס נמוך בין שני נהרות גאות בראש דלתת האירוואדי, וכל העיר רק מטרים ספורים מעל פני הים. היא הייתה העיר הירוקה בדרום מזרח אסיה — הבריטים נטעו עצי גשם בכל שדרה — ואז עלה ציקלון נארגיס בדלתה במאי 2008, הרג קרוב ל-138,000 איש ולקח איתו את רוב העצים הגדולים בינגון. מה שנשאר הוא שני מאגרים בריטיים שנעשו פארקים, שמורה מגודרת אחת בצפון, והנהרות. הנהרות הם נהרות גאות והם חומים, וזה אינו זיהום אלא סחף הדלתה.

עם ילדים

ינגון קשה עם ילדים: החום חמור ממרץ עד מאי, המדרכות שבורות ולעתים אינן קיימות, והאתרים הראשיים דתיים ודורשים רגליים יחפות ושקט. מה שכן עובד הוא כל מה שנע — מעבורת, רכבת מעגלית, סירה לפגודה על אי — ורחוב הברביקיו בלילה, שילד יזכור אותו יותר זמן מהשוודגון. לבדוק את המלצות הנסיעה של הממשלה שלכם לפני שמתכננים כאן נסיעה משפחתית בכלל.

חיי לילה

הלילה של ינגון קצר והוא התקצר: עוצר בתוקף בחלקי הארץ מאז 2021, הפסקות חשמל הן שגרה, והרבה מהברים שנפתחו בעשור הליברלי הקצר שאחרי 2011 נסגרו. מה שנשאר טוב באמת ומוקדם באמת — רחוב הברביקיו, חנות תה באחת עשרה בלילה, וברי המלונות. בירה מיאנמר זולה, הרום הוא ממנדליי, ואף אחד לא צריך להיבהל כשהאור נכבה באמצע שיחה; הגנרטור לוקח כשלושים שניות.

לחיפוש חדר ביאנגון