sleepntrip

China

שיאן

שיאן הייתה צ׳אנגאן, וצ׳אנגאן הייתה בירתן של שלוש עשרה שושלות במשך כאלף ומאה שנה. בתקופת טאנג, מ-618 עד 907, היא הייתה העיר הגדולה בעולם והקצה המזרחי של דרך המשי: כשמונים וארבעה קילומטרים רבועים בתוך חומותיה — פי שבעה מהשטח שאפשר להקיף היום — פרושים כסריג של מאה ושמונה רבעים מוקפי חומה שננעלו בעוצר, עם אוכלוסייה של יותר ממיליון ועם קהילות פרסיות, סוגדיות, יהודיות, נוצריות-נסטוריאניות וזורואסטריות שישבו בה. כמעט דבר מהעיר ההיא לא שרד מעל הקרקע. מה שמקיפים במקום הוא חומת מינג מ-1370, שסגרה רק את הגרעין המנהלי הקודם, והיא חומת העיר השלמה בסין. שעתיים וחצי במישור. הקפת החומה באופניים היא תשעים דקות נפרדות וכדאי לעשות אותה בקצה אחד של היום.

חדר לזוג בשיאן — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

בתוך החומה

שיאן הייתה צ׳אנגאן, וצ׳אנגאן הייתה בירתן של שלוש עשרה שושלות במשך כאלף ומאה שנה. בתקופת טאנג, מ-618 עד 907, היא הייתה העיר הגדולה בעולם והקצה המזרחי של דרך המשי: כשמונים וארבעה קילומטרים רבועים בתוך חומותיה — פי שבעה מהשטח שאפשר להקיף היום — פרושים כסריג של מאה ושמונה רבעים מוקפי חומה שננעלו בעוצר, עם אוכלוסייה של יותר ממיליון ועם קהילות פרסיות, סוגדיות, יהודיות, נוצריות-נסטוריאניות וזורואסטריות שישבו בה. כמעט דבר מהעיר ההיא לא שרד מעל הקרקע. מה שמקיפים במקום הוא חומת מינג מ-1370, שסגרה רק את הגרעין המנהלי הקודם, והיא חומת העיר השלמה בסין. שעתיים וחצי במישור. הקפת החומה באופניים היא תשעים דקות נפרדות וכדאי לעשות אותה בקצה אחד של היום.

  1. השער הדרומי — יונגנינגמן הוא השער הראשי והיחיד שרצף ההגנה המלא שלו שלם: מגדל קשתים חיצוני, חצר מגודרת ביניהם, ומגדל השער עצמו — כך שתוקף שפרץ את השער הראשון נלכד בחצר שצופים עליה משלושה צדדים. החומה כאן בגובה שנים עשר מטרים ובעובי חמישה עשר עד שמונה עשר מטרים בבסיס — עבה דיה שהראש הוא כביש, ולכן אפשר לרכוב את כל ההקפה באורך 13.74 ק״מ. האופניים נשכרים בשער הזה והקפה מלאה לוקחת כמאה דקות.
  2. יער המצבות — נוסד ב-1087 כדי להחזיק את הקלאסיקות הקונפוציאניות שנחרטו על 114 לוחות אבן ב-837 כעותק אב מחייב — מפני שטקסט מודפס עלול להיות שגוי ואת החרוט אפשר לבדוק. היום יש בו יותר משלושת אלפים מצבות. זאת שצריך למצוא נמצאת באולם השני: המצבה הנסטוריאנית, שנחרטה ב-781, ושמתעדת בסינית ובסורית את בוא המשלחת הנוצרית-סורית לצ׳אנגאן בשנת 635 ואת שמות שבעים מכוהניה. היא נקברה, נמצאה שוב ב-1625, והיא המסמך החשוב ביותר של הנצרות הקדומה באסיה.
  3. מגדל הפעמון — נבנה ב-1384 במרכז הגאומטרי של עיר מינג, שם נפגשים ארבעת הרחובות הראשיים, ואז, ב-1582, פורק כל מגדל העץ, הועבר אלף מטר מזרחה ונבנה מחדש — מפני שמרכז העיר זז כשהחומות הורחבו והמגדל לא היה עוד באמצע. הפעמון שבשבילו נבנה נמצא היום במוזיאון יער המצבות; זה שבמגדל הוא העתק שנוצק ב-1996.
  4. מגדל התופים — 1380, ארבע שנים לפני מגדל הפעמון, והשניים עבדו כשעון: בתוף הוכה עם דמדומים כדי לסגור את השערים ובפעמון עם השחר כדי לפתוח אותם, וזה המקור לביטוי "פעמון בוקר ותוף ערב". מעבר השער שתחת המגדל הוא הכניסה לרובע המוסלמי, וזה אינו מקרה — קהילת ההווי התיישבה סביב המרכז המנהלי מפני ששם היה המסחר.
  5. המסגד הגדול — נוסד ב-742, בתקופת טאנג, והוא מהמסגדים העתיקים בסין — והוא אינו נראה כמו מסגד בכלל: ארבע חצרות ברצף, שערי טקס, ביתן במקום שבו היה אמור להיות מינרט, גגות רעפים מורמים, וכתובות בערבית על מצבות אבן סיניות. אולם התפילה פונה מערבה למכה בעוד כל השאר מציית לתכנון צירי סיני. זה מסגד פעיל לקהילת ההווי שסביבו והחצרות פתוחות למבקרים בין התפילות.
  6. שויואנמן — רחוב הקליגרפיה, שנמשך מערבה מהשער הדרומי לאורך הצד הפנימי של החומה, והחנויות בו מוכרות מכחולים, אבני דיו, נייר וחותמות לאנשים שמשתמשים בהם. בקצהו הרחוק נמצאת אקדמיית גואנג׳ונג, בית ספר קונפוציאני מתקופת מינג שנוסד ב-1609 ועודנו בית ספר. הרחוב שוחזר בשנות התשעים והשיחזור כבד יד, אבל הסחר בו אמיתי והמחירים שבריר מחנות תיירים.

לינטונג: הקיסר ובית המרחץ

שלושים ק״מ מזרחית לעיר, שני אתרים במרחק דקות ספורות זה מזה נושאים את ההתחלה ואחד הצירים של ההיסטוריה הסינית. בשנת 221 לפני הספירה איחד צ׳ין שי הואנג את המדינות הלוחמות לאימפריה אחת, איחד את הכתב, המשקלות, המטבע ואפילו רוחב סרן העגלות, ויצא לבנות לעצמו קבר שלקח כשבע מאות אלף עובדי כפייה שלושים ושמונה שנה. בדצמבר 1936, בווילת מעיינות חמים שני ק״מ מהקבר ההוא, נעצר צ׳אנג קאי-שק בידי הגנרל שלו ונאלץ לברית עם הקומוניסטים נגד יפן — החלטה שעיצבה את שאר המאה. חצי יום לפחות, והלוחמים דורשים שעתיים בפני עצמם. ללכת מוקדם: האתר מקבל עשרות אלפי אנשים ביום והתורים בבור אחד הם כל הבעיה.

  1. בור אחד — ב-29 במרץ 1974 חפרה קבוצת חקלאים מהכפר שייאנג באר בשנת שחון ופגעה בראש טרקוטה. בור אחד התברר כ-230 מטר על שישים ושניים ומכיל יותר מששת אלפים דמויות בסדר קרבי; ההערכה הנוכחית לשלושת הבורות היא מעל שמונת אלפים. כל פנים שונות, וזה מוסבר לרוב בהרכבה מחלקים מתועלים מתחלפים עם תווי פנים שעוצבו בנפרד. כולן היו צבועות בצבעי מינרלים עזים, והצבע נושר בתוך דקות מחשיפה לאוויר יבש — ולכן רוב הבור מושאר במכוון לא חפור.
  2. בורות שני ושלישי — קטנים ועמוסים פחות בהרבה, והם אלה ששווים את הזמן. בור שני מחזיק את הפרשים, הקשתים הכורעים והמרכבות, וכמה דמויות הורמו והוצבו בתיבות זכוכית שבהן אפשר לראות את הפנים ואת השריון משלושים סנטימטרים. בור שלישי נקרא כעמדת הפיקוד — פחות דמויות, דרגה גבוהה יותר, ובלי מערך קרבי. רוב המבקרים עושים את בור אחד ועוזבים; לעשות את זה בסדר הפוך הוא העצה הטובה היחידה על האתר הזה.
  3. תל המאוזוליאום — קילומטר וחצי מהבורות נמצאת גבעה בגובה כשבעים ושישה מטרים, והיא הקבר עצמו — והוא לא נפתח מעולם. זאת מדיניות מכוונת ולא חוסר אמצעים: סין חדלה לחפור קברים קיסריים אחרי אסון דינגלינג בשנות החמישים. סימה צ׳יאן, שכתב מאה שנה אחרי מות הקיסר, תיאר קבר שבו מפת האימפריה עם נהרות כספית זורמת ותקרת כוכבים, ושמוגן בקשתות שהוכנו לירות מעצמן. סקרי קרקע בתל מוצאים ריכוזי כספית גבוהים בהרבה מהקרקע שסביב.
  4. ארמון הואצ׳ינג — מעיינות חמים שקיסרים השתמשו בהם מהמאה השמינית לפני הספירה, שנפרשו כארמון בידי קיסר טאנג שואנזונג בשביל פילגשו יאנג גווייפיי — שסיפורה, הקיסר שהזניח את האימפריה בגללה, המרד, ומותה הכפוי בתחנת דרכים, הוא סיפור האהבה המסופר ביותר בספרות הסינית. בריכות הרחצה מתקופת טאנג שנחשפו נמצאות כאן, ובהן אחת בצורת לוטוס לקיסר ואחת קטנה יותר לה. השיר מתקופת טאנג על זה, "שירת הצער הנצחי" של ביי ג׳ויי, מושנן בידי תלמידי בית ספר.
  5. תקרית שיאן — ב-12 בדצמבר 1936 שהה צ׳אנג קאי-שק, אז מנהיג סין, בווילה במכלול הזה. הכפוף לו, הגנרל המנצ׳ורי ג׳אנג שואה-ליאנג, נצטווה להילחם בקומוניסטים ורצה להילחם ביפנים במקום; חייליו פרצו לווילה לפני עלות השחר, צ׳אנג נמלט מחלון ונתפס במחצית הגבעה שמאחוריה בכותונת לילה. הוא הוחזק שבועיים ושוחרר רק אחרי שהסכים לחזית מאוחדת עם הקומוניסטים נגד יפן. חורי הכדורים במסגרות החלונות משומרים והמקום על הגבעה מסומן.
  6. באנפו — בדרך חזרה אל העיר, והוא ממסגר מחדש את הכול: כפר ניאוליתי מסביבות 4500 לפני הספירה, שנחפר בין 1954 ל-1957, ובו חורי העמודים של ארבעים וחמישה בתים, אולם קהילתי, כבשנים, בית קברות וחרסים צבועים בעיטורי דגים עם פני אדם. זה היה מוזיאון האתר הארכאולוגי הראשון שנבנה בסין וכאן התחילה בפועל הארכאולוגיה הסינית כדיסציפלינה. קברו של הקיסר צעיר מזה ב-4,300 שנה.

עיר טאנג שמדרום לחומה

בירת טאנג הייתה גדולה פי שבעה מהעיר המוקפת חומה, ורובה שכן מדרום למקום שבו עוברת חומת מינג היום — במה שהוא היום רובע של שדרות רחבות ומגדלים חדשים. שתי פגודות הן בנייני טאנג הגדולים היחידים שעוד עומדים, ושתיהן שם, וביניהן הן מחזיקות את שני הדברים שצ׳אנגאן נועדה להם: מאמץ התרגום הבודהיסטי שהביא את הקאנון ההודי לסינית, ותרבות הבחינות שאכלסה את האימפריה. להוסיף את המוזיאון המחוזי, שבו אוסף טאנג הטוב בעולם, וזה חצי היום שמסביר למה העיר חשובה. שלוש שעות עם המוזיאון, והמוזיאון חינם אך דורש הזמנה.

  1. פגודת האווז הגדולה — נבנתה ב-652 בשביל אדם אחד ופרויקט אחד. הנזיר שואנזאנג יצא מצ׳אנגאן באופן לא חוקי ב-629, הלך להודו דרך אסיה המרכזית, בילה שם שבע עשרה שנה, וחזר ב-645 עם 657 כתבי יד בסנסקריט וקבלת פנים קיסרית. הוא בילה את שאר חייו במקדש הזה בתרגומם, עם צוות עוזרים, והפיק שבעים וחמש עבודות שהן עוד הגרסאות הסיניות המקובלות. הפגודה נבנתה להחזיק את כתבי היד. היא נוטה קלות, והרומן "המסע למערב" הוא פנטזיה מהמאה השש עשרה שמבוססת רופפות על מסעו.
  2. פגודת האווז הקטנה — נבנתה בין 707 ל-709 ובמקור היו בה חמש עשרה קומות; היום יש שלוש עשרה, מפני ששתי העליונות נפלו ברעידת האדמה של שאאנשי ב-23 בינואר 1556 — אירוע שמספר ההרוגים בו מוערך בכ-830,000, רעידת האדמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת, שנגרמה בעיקרה מקריסת מדורי לס במחוז. הפגודה נסדקה מלמעלה למטה ברעידות מאוחרות ונסגרה מעצמה שלוש פעמים, ורשומות מקומיות רואות בזה נס קטן והגאולוגים מייחסים את זה ליסוד.
  3. מוזיאון שיאן — במכלול הפגודה הקטנה, חינם, וכמעט אף אחד לא נכנס אליו — וזה עושה אותו לשעה הטובה בעיר. בקומת הקרקע דגם בקנה מידה של צ׳אנגאן מתקופת טאנג, וזאת הדרך היחידה לתפוס את הגודל: חומת מינג שהקפתם אתמול היא מלבן קטן בפינה אחת שלו. למעלה נמצאים חרסי הקברים מתקופת טאנג, ובהם דמויות מזוגגות של מובילי גמלים מאסיה המרכזית, שהן ההוכחה הפיזית למה שדרך המשי באמת הביאה אל העיר.
  4. מוזיאון ההיסטוריה של שאאנשי — חינם, ומארבעת המוזיאונים הגדולים בסין, מפני שהמחוז החזיק את הבירה ברוב התקופה הקיסרית והאדמה מלאה. החדר שמצדיק את הביקור הוא אוצר הג׳יאצון: אוצר קבור של אציל מתקופת טאנג שנמצא במקרה ב-1970 בשני כדי חרס, יותר מאלף פריטי זהב, כסף וזכוכית, ובהם גביע אגת בצורת ראש חיה קרונה שהוא עבודה מאסיה המרכזית וכד כסף שעליו סוס רוקד. הגלריה הנפרדת של ציורי קיר מקברי טאנג עולה עוד 270 יואן, וזה הרבה וכדאי לדעת את זה לפני שעומדים בתור אליה.
  5. דה-טאנג אוורברייט סיטי — קילומטר וחצי של בניינים בסגנון טאנג, מוארים לפי תוכנית, עם מופיעים בתלבושות ומערכת סאונד, שנבנו בשנות העשרים על הציר שיורד דרומה מפגודת האווז הגדולה. זאת בנייה מלאכותית לגמרי, והיא גם מהמקומות המבוקרים בסין — והנקודה שצריך להבין היא שזה אינו מכוון לזרים כלל: זאת תיירות מורשת מקומית בסקאלה עצומה, והצפייה בעשרת אלפים מבקרים סינים בתלבושות טאנג שכורות שמצלמים זה את זה היא עצמה הדבר המעניין יותר לראות.
  6. מקדש צ׳ינגלונג — מקדש קטן ושקט בדרום-מזרח עיר טאנג, והסיבה שהוא חשוב היא יפנית. ב-804 הגיע הנזיר קוקאי לצ׳אנגאן מיפן, למד כאן בודהיזם אזוטרי אצל המאסטר הווייגואו שנתיים, ולקח את כל המסורת לביתו — שם היא נעשתה שינגון, אחת האסכולות הגדולות של הבודהיזם היפני, ומיליונים עוד מקיימים אותה. תורמים יפנים מימנו את אולם הזיכרון ואת גן הדובדבן כאן בשנות השמונים, ובאפריל הוא מלא עולי רגל יפנים ומשפחות מקומיות שמביטות בפריחה.

מה יש בשיאן

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

בשיאן אוכל הרחוב הטוב בסין, והסיבה היסטורית: זה היה קצה דרך המשי, וההווי — מוסלמים דוברי סינית שמוצאם בסוחרים ערבים ופרסים שהתיישבו כאן מתקופת טאנג ואילך — מבשלים באותן סמטאות ספורות אלף ומאתיים שנה. המטבח הוא חיטה ולא אורז, כבש ולא חזיר, כמון וצ׳ילי ולא סויה, וכמעט הכול נאכל בעמידה או על שרפרף. עשרה עד שלושים יואן למנה, דולר וחצי עד ארבעה. כלל אחד: הסמטה המפורסמת מאחורי מגדל התופים היא המקום שבו המבקרים אוכלים, והסמטאות בלוק אחד ממערב לה הן המקום שבו הרובע אוכל.

מוזיאונים

קבור במחוז הזה יותר מבכל מקום אחר בסין והמוזיאונים משקפים את זה: שאאנשי החזיקה את הבירה הקיסרית ברוב התקופה הקיסרית, והמוזיאון המחוזי הוא מארבעת האוספים הגדולים בארץ. העובדות המעשיות זהות בכל סין היום — מוזיאוני המדינה חינם, כמה דורשים הזמנה מול מספר דרכון, וכולם סורקים תיקים בפתח. שניים מהטובים כמעט ריקים: מוזיאון שיאן והמאוזוליאום של האן יאנגלינג.

אמונה ומקומות קדושים

במשך כשלוש מאות שנה הייתה צ׳אנגאן העיר המעורבת ביותר בעולם מבחינה דתית. הבודהיזם הגיע לכאן מהודו ותורגם לסינית כאן; הנצרות הנסטוריאנית הגיעה ב-635 ומצבה מתעדת את זה; לזורואסטרים, למניכאים ולמוסלמים היו קהילות, ולדאואיזם היו מקדשי מדינה. חצר טאנג סבלה את כל זה עד 845, אז דיכא הקיסר ווּדזונג את הבודהיזם והחרים את המנזרים — ורוב מקדשי טאנג הגדולים מתארכים את חורבנם לאותה שנה. מה שנותר הוא מקדשים ספורים ושתי פגודות, והרובע ההווי, שלא נעלם מעולם.

טבע

שיאן יושבת בעמק נהר הווי, רמת הלס מצפון והרי הצ׳ינלינג מדרום, וקו ההרים הזה הוא הגבול הגאוגרפי החשוב ביותר בסין: הוא מפריד בין הצפון היבש אוכל החיטה לדרום הרטוב אוכל האורז, הוא עוצר את המונסון, והוא קו פרשת המים בין הנהר הצהוב ליאנגצה. זאת גם הסיבה שהעיר נמצאת במקום שהיא נמצאת בו — ניתנת להגנה מדרום, מוזנת בנהר, ובפי המסדרון מערבה לאסיה המרכזית. כל הירוק כאן הוא או הצ׳ינלינג או אגם מתקופת טאנג שמולא מחדש.

עם ילדים

שיאן קלה עם ילדים יותר מבייג׳ינג מפני שהיא קטנה: העיר המוקפת חומה היא חמישה ק״מ ברוחבה, המטרו מגיע לרובה, והדבר הטוב ביותר לעשות כאן עם ילד הוא גם הזול ביותר — רכיבה על ראש חומת העיר. שתי נקודות מעשיות חלות היום בכל סין ויכריעו את הנסיעה: התשלום באפליקציה בטלפון ודורש הסדרה לפני הטיסה, ורוב האפליקציות והאתרים המערביים חסומים. המוזיאונים החינמיים דורשים הזמנה מול מספר דרכון.

חיי לילה

הערב של שיאן הוא בעיקר אוכל ואור ולא שתייה: הרובע המוסלמי פועל עד חצות, הרחוב בנושא טאנג שמדרום לחומה מואר עד אחת עשרה ומקבל עשרות אלפי מבקרים מקומיים בלילה, והחומות ושתי הפגודות מוארות בזרקורים. סצנת הברים עצמה קטנה ויושבת בשני מקומות — סמטה משוחזרת ליד החומה הדרומית ורובע הסטודנטים שמדרום לה. המטרו נסגר סביב אחת עשרה ומוניות אחרי זה דורשות אפליקציה עם מספר סיני או מלון שיזמין.

לחיפוש חדר בשיאן