Laos

ויינטיאן

בשנת 1827 התקומם המלך אנוּוונג מוויינטיאן נגד סיאם, שהחזיקה את לאוס כנסיכות חסות חמישים שנה. הוא הפסיד. ב-1828 השמיד הצבא הסיאמי את ויינטיאן כמעט לחלוטין, גרש את האוכלוסייה ולקח את האוצר, והותיר את העיר ליער — כשהחוקר הצרפתי פרנסיס גארנייה עלה במקונג ב-1867 הוא מצא כמה מאות אנשים שחיו בחורבה. כל מה שבמסלול הזה הוא או המקדש האחד שהסיאמים חסו עליו או משהו שנבנה מחדש על מה שהם שברו, והכול יושב בשמונה מאות מטר לאורך רחוב אחד. שעה וחצי. כתפיים וברכיים מכוסות, נעליים בחוץ בכל אולם מקדש, וללכת לפני אחת עשרה.

חדר לזוג בויינטיאן — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

מה שרד את 1828

ואט סי סאקט — נבנה ב-1818 בידי אנוּוונג עצמו, תשע שנים לפני המרד שלו, והוא המקדש היחיד בוויינטיאן שעבר את 1828 בשלמותו. הסיבה אינה נוחה: הוא בנה אותו בסגנון בנגקוק ולא בסגנון לאואי, והצבא הסיאמי זיהה אותו כשלו והניח לו. הסטיו שמקיף את החצר מחזיק יותר מאלפיים דמויות בודהה בכסף, בברונזה, בעץ ובאבן, רבות מהן נשלו מהמקדשים שנחרבו, והקיר שמאחוריהן מחורר במאות גומחות קטנות שמחזיקות קטנות יותר.
האו פרה קאו — נבנה ב-1565 להחזיק פריט אחד: בודהה האזמרגד, פסלון ירקן קטן שהמלך סתתירת הביא מצ׳יאנג מאי כשהעביר את בירתו לכאן חמש שנים קודם. ב-1779 לקח אותו צבא סיאמי לבנגקוק, שם הוא יושב היום במקדש שבארמון הגדול והוא הפריט הדתי החשוב בתאילנד. לאוס לא חדלה מעולם לבקש אותו. האולם שנכנסים אליו נבנה מחדש בשנות השלושים והוא היום מוזיאון ברונזות לאואיות, והכַּן ריק.
ארמון הנשיאות — בניין בוז-אר צרפתי שהושלם ב-1973 כמעון למלך לאוס, שלא גר בו מעולם: המלוכה בוטלה בדצמבר 1975, המלך סאוואנג ואתאנה נשלח למחנה חינוך מחדש בצפון, והוא והמלכה והנסיך הכתר מתו שם. הארמון משמש היום לקבלות פנים מדינתיות והוא סגור לציבור, ומסתכלים בו מעבר לגדר משדרת לאן סאנג — וזאת הדרך היחידה שמישהו ראה אותו מעולם.
ואט אונג טאו — השם פירושו "מקדש הבודהה הכבד", והדמות באולם הראשי היא בדיוק זאת: ברונזה מהמאה השש עשרה במשקל טונות, ולכן היא עוד כאן — היא הייתה כבדה מכדי לקחת אותה ב-1828. המנזר שלידה הוא המכון הבודהיסטי הארצי, שלשם נשלחים נזירים מכל לאוס ללמוד, ולכן בחצר יושבים לרוב נזירים צעירים בכתום עם ספרי לימוד ולא עם קערות נדבות.
ואט האי סוק — שלושים מטר מאונג טאו וכמעט תמיד ריק, ומה שכדאי להסתכל בו הוא הגג: חמש שכבות זו מעל זו, דבר חריג בלאוס, שבה שתיים או שלוש הן הנורמה והשכבות הנוספות הן הרגל סיאמי ובורמזי. זאת עדות קטנה וישירה לכמה תנועה של רעיונות עלתה וירדה בנהר הזה, והיא עולה לכם ארבע דקות.
ואט סי מואנג — מקדש עמוד העיר, והמקדש העמוס בוויינטיאן — באים לכאן לבקש דברים, והרצפה מכוסה מנחות ולא תיירים. הסיפור שמסופר הוא שכאשר הורד העמוד לבורו ב-1563 דרשו הרוחות נפש, ואישה הרה בשם סאו סי רכבה על סוסה אל תוך הבור; אם זה קרה ואם לא, המקדש נחשב שלה, והדרך הנכונה להתנהג כאן היא לקנות פרחים בשער ולא להפריע.

לאן סאנג: השדרה והסטופה

הצרפתים העבירו שדרה טקסית ברוחב מאה מטרים בעיר ההרוסה, מהנהר אל הסטופה הגדולה, וכל מה שמדינת לאוס רצתה להגיד על עצמה מאז נבנה לאורכה. המסלול הוא ארבעה ק״מ, ישר כמעט לגמרי, והוא עובר מסטופה שצבא פולש גזל את זהבה, דרך שער ניצחון שנבנה ממלט שנתרם לשדה תעופה, אל תיבת השרידים המוזהבת שעל סמל המדינה. זאת ההיסטוריה הפוליטית של לאוס פרושה כרחוב. שעתיים. להתחיל בארבע; אין בשדרה שום צל ותאט לואנג נסגרת בארבע וחצי, ולכן ביום קצר לעשות אותו בכיוון ההפוך.

תאט דאם — הסטופה השחורה, עומדת על כיכר תנועה בלב הרובע הדיפלומטי וזוכה להתעלמות כמעט מלאה. פעם הייתה מוזהבת; הזהב נגזל ב-1828 יחד עם כל דבר נייד אחר בעיר, וגרעין הלבנים נותר. הסיפור שנרקם סביבה אחר כך הוא שנאגה בעלת שבעה ראשים חיה בתוכה ומגנה על ויינטיאן, ושהיא ישנה כשהסיאמים באו — וזאת דרך מסודרת לתאר תבוסה לאומית כפי שמעט מצבות הצליחו.
כיכר נאם פו — כיכר המזרקה הייתה מרכז העיר הצרפתית, והבניינים סביבה הם בתי המסחר שהממשל הקולוניאלי הקים כשבנה מחדש את ויינטיאן כבירת חסות לאוס שלו ב-1899 — הצרפתים בחרו לשלוט מכאן ולא מלואנג פראבאנג, שבה גר המלך בפועל, ולכן עיר שהושמדה נעשתה בירה שוב. המזרקה עצמה כובתה, שוחזרה וכובתה שוב פעמים אחדות, ואם היא פועלת זה מדד אמין לתקציב העירייה.
שדרת לאן סאנג — נקראת על שם לאן סאנג, "ממלכת מיליון הפילים", ששלטה מכאן ומלואנג פראבאנג מ-1353 עד שהתפצלה לשלוש ב-1707 — וההתפצלות היא הסיבה שסיאם יכלה לקחת את שלושת החלקים בתוך מאה שנה. השדרה רחבה מאה מטרים, ובעיר של פחות ממיליון איש בלי תנועה של ממש זאת אינה החלטה הנדסית אלא הצהרה. היא נסללה תחת הצרפתים והורחבה שוב תחת הרפובליקה.
טלאט סאו — שוק הבוקר, ולרוב המאה העשרים היה מערכת של אולמות עץ ארוכים; אלה פונו והוחלפו בקניון בשנות האלפיים, והרבה אנשים כאן יאמרו לכם שזה היה הרגע שבו ויינטיאן חדלה להיראות כמו עצמה. מה ששרד את המעבר הם שני העסקים שהשוק נועד להם מאז ומעולם: זהב, שנמכר במשקל מעשרות דלפקים קטנים לפי המחיר המוצג של אותו יום, ומשי ארוג ביד, שהוא הדבר האחד ששווה לקנות בעיר הזאת ונמכר ביחידות עם ציון מחוז האורגת.
פאטוסאי — נבנה בין 1957 ל-1968 כאנדרטה לנופלים במאבק לעצמאות מצרפת, והחומר הוא הסיפור: המלט סופק בידי ארצות הברית למסלול המטוסים החדש בנמל התעופה ואטאי, ושימש לשער במקום — הכינוי הוא "המסלול האנכי". העיצוב שואל את צורת שער הניצחון בפריז וממלא אותה בקינארי ובנאגה לאואיים, ושלט בפנים, שהעירייה עצמה הציבה, מתאר את האנדרטה כמרשימה פחות מקרוב, "כמו מפלצת בטון". אפשר לעלות עליו; בקומה העליונה שוק מזכרות.
פה תאט לואנג — הבניין החשוב בארץ, ותיבת השרידים שעל סמל המדינה. סתתירת בנה אותה ב-1566 מעל סטופה עתיקה בהרבה שאומרים שהכילה עצם חזה של הבודהה שמיסיונרים הביאו לכאן במאה השלישית לפני הספירה. הסיאמים השמידו אותה ב-1828, הצרפתים בנו אותה מחדש בשנות השלושים אחרי שניסיון ראשון ב-1900 נפסל ופורק, והזהב שרואים הוא עלי זהב אמיתיים, שנמשחים מחדש מעת לעת. הפסטיבל בנובמבר כאן מביא נזירים מכל הארץ ותהלוכת ארמונות שעווה, וזאת הפעם היחידה שהרחבה מלאה.

הנהר, השוק והפצצות

ויינטיאן יושבת על החלק החיצוני של פיתול במקונג והגדה הנגדית היא תאילנד — רואים את בנייני נונג קאי מהסוללה, והקרבה הזאת הכריעה את רוב ההיסטוריה של העיר. המסלול הזה הולך לאורך המים, חוזר דרך רחובות הסחר העתיקים, ונגמר בתערוכה קטנה וחינמית שמסבירה דבר שאף מדריך לא שם בעמוד הראשון: בין 1964 ל-1973 הטילה ארצות הברית על לאוס יותר משני מיליון טון תחמושת במלחמה שלא הכריזה עליה, יותר ממה שהטילה על גרמניה ועל יפן יחד במלחמת העולם השנייה, וכשליש מתתי-הנפל המצרריים לא התפוצצו. שעתיים, והעצירה האחרונה דורשת שעה מהן.

רציף פה נגום — הסוללה שהולכים עליה חדשה — פארק הנהר וחומת ההגנה מפני שיטפונות הושלמו בסביבות 2010 במימון קוריאני, ולפני כן הגדה כאן הייתה בוץ וגינות ירק. לבוא בשש וכל העיר עליה: שיעורי אירובי עם רמקולים, בדמינטון, עגלות אוכל, והשמש שוקעת מאחורי תאילנד. בעונה היבשה מפברואר יורדים המים דיים שגדות חול מופיעות באמצע האפיק ואנשים יוצאים עליהן ברגל, ובאוגוסט הם בראש החומה.
פסל צ׳או אנוּוונג — הוצב ב-2010 ליום ה-450 של העיר, ומקום ההצבה הוא כל ההצהרה: אנוּוונג, המלך שמרדו בסיאם הסתיים בהשמדת ויינטיאן, עומד על הסוללה כשידו מורמת, פונה ישירות מעבר לנהר אל תאילנד. פרשנים תאילנדים מחו אז. הוא היה דמות בעייתית למדינת לאוס מאה וחמישים שנה — מפסיד, אבל המלך היחיד שנלחם — וזאת האנדרטה שהכריעה את הוויכוח.
ואט צ׳אן — מנזר קטן ממש על גדת הנהר, והסיבה להיכנס היא בודהה הברונזה באולם הראשי ולוחות דלת העץ המגולפים, ושניהם מהמאה השש עשרה ושניהם נשלו מההריסות אחרי 1828 ולא נעשו בשביל הבניין הזה. לכמעט כל דבר עתיק בוויינטיאן יש ההיסטוריה הזאת: הפריט מקורי והמבנה סביבו הוא תחליף מהמאה העשרים, וברגע שיודעים לחפש את התפר רואים אותו בכל מקום.
השכונה הסינית — שלושה רחובות של בתי מסחר יונאניים ווייטנאמיים מאחורי הנהר, והם עתיקים מרוב העיר הצרפתית — סוחרים סינים ווייטנאמים הם האנשים שאכלסו בפועל את ויינטיאן מחדש בסוף המאה התשע עשרה, כשהאוכלוסייה הלאואית גורשה והצרפתים נזקקו לעיר מתפקדת. הקהילה הווייטנאמית הייתה גדולה דייה שבחלק מהתקופה הקולוניאלית היו בעיר יותר וייטנאמים מלאואים.
שוק הלילה באן אנו — שתי סמטאות קצרות שמתמלאות גרילי פחמים מחמש בערך, וכאן העיר אוכלת ולא המבקרים — שוק הלילה שעל הנהר עם האוהלים האדומים מוכר כיסויי טלפון. מה שמבושל כאן הוא הרפרטואר הלאואי האמיתי: פינג קאי, עוף שנפרס ונצלה שלם על במבוק מפוצל; טאם מאק הונג, סלט הפפאיה, שנכתש לפי הזמנה והוא חריף וחריג יותר מהגרסה התאילנדית מפני שהוא נעשה עם פאדאק, דגים מותססים; ואורז דביק בסל קלוע, שלאוס אוכלת ממנו לנפש יותר מכל ארץ בעולם.
מרכז המבקרים של קופ — תערוכה חינמית בתוך המרכז הארצי לשיקום, שמפעיל הארגון שמייצר כאן גפיים תותבות. המספרים שהיא פורשת הם הסיבה לבוא: יותר מ-580,000 גיחות הפצצה על לאוס בין 1964 ל-1973, יותר משני מיליון טון תחמושת, וכ-270 מיליון תתי-נפל מצרריים — ה"בומביז" — שמהם עד שמונים מיליון לא התפוצצו והם עוד באדמה. כ-20,000 לאואים נהרגו או נפצעו מהם מאז שהמלחמה נגמרה, רובם חקלאים ורבים מהם ילדים, והפינוי ממומן בקצב שייקח עשרות שנים. חדר אחד בנוי ממעטפות שנשלו; אחר מחזיק את התותבות שאנשים עשו לעצמם בבית לפני שהמרכז היה קיים.

מה יש בויינטיאן

איך מגיעים ומתניידים

נמל התעופה ואטאי — חמישה ק״מ מהמרכז; המונית היא שובר במחיר קבוע שנקנה בדלפק, לא מונה
תחנת הרכבת — קו לאוס-סין נפתח בדצמבר 2021 וקיצר את לואנג פראבאנג מתשע שעות לפחות משתיים
תחנת תאנאלנג — התחנה הסופית הישנה במפרץ התאילנדי ליד הגשר; זאת הרכבת לבנגקוק וממנה, לא לסין
תחנת האוטובוסים הצפונית — כל מה שצפונה — לואנג פראבאנג, ואנג ויאנג, פונסאוואן. אוטובוסי השינה יוצאים בערב
תחנת האוטובוסים טלאט סאו — אוטובוסי העיר וקו 14 לגשר הידידות; התחנה היחידה במרחק הליכה
גשר הידידות התאילנדי-לאואי — 1994, במימון אוסטרלי, והגשר הראשון שנבנה מעולם על המקונג התחתון

תרבות והיסטוריה

פה תאט לואנג — 1566, 45 מטר, מוזהבת, ועל סמל המדינה. סגורה בימי שני ונסגרת לשעת צהריים; כ-5,000 קיפ. אומת 10/2026
ואט סי סאקט — 1818, המקדש היחיד שנשאר עומד ב-1828; יותר מאלפיים בודהות בסטיו. המקורות נוקבים 5,000 עד 30,000 קיפ — לשאול בשער
האו פרה קאו — נבנה להחזיק את בודהה האזמרגד, שסיאם לקחה לבנגקוק ב-1779 ולא החזירה מעולם
ואט סי מואנג — מקדש עמוד העיר, והמקדש הפעיל העמוס בוויינטיאן; באים לבקש, לא להסתכל
ואט אונג טאו — בודהה הברונזה מהמאה השש עשרה שכאן שוקל טונות; בית המדרש הנזירי שלידו הוא הארצי
ואט מיסאי — שני ענקים שומרים בשער וחצר בית ספר בפנים; מקדש שכונתי פעיל בלב העיר
ואט האי סוק — גג בן חמש שכבות, דבר נדיר בלאוס, ממש ליד אונג טאו ולרוב ריק
ואט צ׳אן — על גדת הנהר, עם דלתות עץ מגולפות ובודהה ברונזה שנשל אחרי שהעיר הושמדה
ואט סוק פה לואנג — מקדש יער שבו הנזירים מפעילים סאונת קיטור צמחים ומדיטציה פתוחה; שלושה ק״מ מהמרכז
ואט נאק — מנזר דרומי שקט עם אולם הסמכה ארוך; בשכונה סביבו אין תיירים
ואט דונג פאלאן — מקדש שכונתי ליד השוק באותו שם; לבוא בשש לתפילת הערב
תאט דאם — הסטופה השחורה, שזהבה נגזל ב-1828; אומרים שנאגה בעלת שבעה ראשים ישנה בתוכה
פאטוסאי — נבנה 1957–68 ממלט אמריקאי שנועד למסלול מטוסים. חינם למטה, 30,000 קיפ לעלייה. אומת 10/2026
ארמון הנשיאות — הושלם ב-1973 כארמון למלך, שלא עבר אליו מעולם — המלוכה הסתיימה שנתיים אחר כך
מרכז המבקרים של קופ — חינם, שעה, והמקום האחד שמסביר למה לאוס היא המופצצת ביותר לנפש בהיסטוריה
מוזיאון קייסון פומוויהאן — המכלול האמריקאי לשעבר שבו גר מנהיגה הראשון של הרפובליקה; ביתו נשמר כפי שהיה
מוזיאון הטקסטיל הלאואי — מכלול משפחתי פרטי של בתי טיק ובהם נולים עובדים; ארבעה ק״מ צפונה
המוזיאון הלאומי — הבניין הקולוניאלי הישן במרכז נסגר והאוסף הועבר — לבדוק לפני שהולכים לשם
פארק הבודהות — סיאנג קואן — עשרים וחמישה ק״מ מהעיר: גן בטון של שמאן מ-1958, ושום דבר באסיה לא נראה כמוהו
הקרקס הלאומי — אולם שבנו הסובייטים בשנות השמונים שעוד מאמן אקרובטים; המופעים לא סדירים, לשאול במקום

מה לראות

פסל צ׳או אנוּוונג — מלכה האחרון של ויינטיאן, פונה לתאילנד מעבר לנהר בכוונה; הוצב ב-2010
טיילת המקונג — פארק הסוללה הוא מ-2010; בעונה היבשה הנהר נסוג ומופיעות גדות חול
רציף פה נגום — כביש הנהר; כל העיר יוצאת לכאן בשש לשקיעה מעל תאילנד
כיכר נאם פו — כיכר המזרקה של העיר הצרפתית, ועדיין המקום הקל ביותר בוויינטיאן למצוא מושב
רחוב סתתירת — הרחוב הראשי הישן: ארבעה מקדשים, בתי המסחר הקולוניאליים, וצל בצד אחד כל אחר הצהריים
רחוב פרנסואה נגין — שני בלוקים של ברים ומסעדות קטנות ליד הנהר; הקרוב ביותר שיש לוויינטיאן לרחוב בילוי
רחוב סמסנתאי — הרחוב הראשי העובד בלוק אחד אחורה: בתי מרקחת, דפוסים, דוכני אטריות, בלי מזכרות
שדרת לאן סאנג — השדרה הטקסית שהצרפתים סללו ופאטוסאי חוסם; רוחבה מאה מטרים
פארק פאטוסאי — גן במימון סיני עם מזרקה מוזיקלית סביב השער; משפחות מקומיות בערב מוקדם
השכונה הסינית — שלושה רחובות של חנויות יונאניות ווייטנאמיות מאחורי המקונג; רובע הסחר העתיק בעיר
ואנג ויאנג — מאה ועשרה ק״מ צפונה ותשעים דקות ברכבת החדשה; קארסט, מערות והנהר
הפארק הלאומי פו קאו קוואי — חמישים ושישה ק״מ מזרחה, והיער האמיתי הקרוב ביותר; פילים פראיים עוד עוברים בו
מפל תאד לאוק — בתוך הפארק, ובריכת שחייה מתחת למפל; העונה הרטובה היא הזמן היחיד שזה שווה
מאגר נאם נגום — עמק מוצף עם מאות איים, שבעים ק״מ צפונה; סכרים כאן מספקים חצי מיבוא החשמל של תאילנד
באן קאון — עיירת נהר ארבעים וארבעה ק״מ מהעיר, ובה מלחה שמרתיחה תמלחת מתחת לאדמה
נונג קאי, תאילנד — נראית מעבר לנהר, ויציאה של יום על הגשר; פארק הבודהות השני נמצא שם

שווקים וקניות

טלאט סאו — שוק הבוקר — האולמות הישנים מעץ הוחלפו בקניון; הזהב והמשי הם עוד הסיבה ללכת
טלאט קואה דין — השוק האמיתי מאחורי הקניון: דגי נהר, צפרדעים, עשבים, חרקים — והוא מיועד להריסה שנים
שוק הלילה באן אנו — שוק האוכל המקומי של הערב, לא זה שעל הנהר; עוף בגריל, סלט פפאיה, שרפרפי פלסטיק
שוק הלילה של ויינטיאן — אוהלים אדומים לאורך הסוללה מחמש; אריגים וכיסויי טלפון, והוא לתיירים
שוק דונג פאלאן — שוק שכונתי שני ק״מ מזרחה שבו אף אחד לא מדבר אנגלית והמחירים הם המחירים
שוק סאנג׳יאנג — השוק הסיטונאי הסיני בקצה הצפוני; כל מה שמיובא מיונאן מגיע לכאן ראשון
ויינטיאן סנטר — הקניון הממוזג ליד השוק; סופרמרקט, קולנוע והמים הקרים האמינים היחידים בצהריים
לאו איטק — אולם תערוכות וקניון ארבעה ק״מ מזרחה; החלקה על הקרח וירידי המסחר הם המשיכה המקומית

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל הלאואי אינו אוכל תאילנדי מרוכך — ההפך הוא הנכון, וכמה מנות שתאילנד מפורסמת בהן ירדו מכאן. שני דברים מגדירים אותו: אורז דביק, שלאוס אוכלת ממנו לנפש יותר מכל ארץ בעולם ושנאכל באצבעות מתוך סל קלוע, ופאדאק, רוטב דגים מותססים גס שמסריח יותר מהתאילנדי הצלול ונמצא כמעט בכל מנה מלוחה. האוכל זול ומבושל בעיקר על המדרכה: עשרים עד שישים אלף קיפ לצלחת, דולר עד שלושה. ושום דבר כאן אינו חריף בטעות — מי שלא עומד בחריפות יאמר "בו פט".

טאם מאק הונג — סלט פפאיה ירוקה, נכתש לפי הזמנה; דולר. חריף ומסריח יותר מהגרסה התאילנדית
לאב — המנה הלאומית: בשר קצוץ עם עשבים, ליים ואבקת אורז קלוי. שני דולרים
קאו ג׳י פאטה — כריך הבגט הלאואי, דולר וחצי; נמכר מעגלות זכוכית משש בבוקר
קאו פיאק סן — אטריות אורז עבות חתוכות ביד בציר עוף; מרק הבוקר, דולר וחצי
סאי אואה — נקניק עשבים לאואי, בגריל בסליל; נמכר במשקל בכל שוק ושווה לקנות חם
פינג קאי ואורז דביק — עוף שלם שנפרס על במבוק מפוצל מעל גחלים, שלושה דולרים; סל האורז בא איתו
מוק פה — דג נהר מאודה בצרור עלה בננה עם שמיר ולימון-גראס; שני דולרים בדוכני השוק
ביירלאו — דולר לבקבוק גדול; מבושלת עם אורז יסמין מקומי ומחזיקה כתשעים אחוז מהשוק
קפה לאואי — מרמת בולאוון, שהצרפתים נטעו בשנות העשרים; מוזמן עם חלב מרוכז וקרח
שורות האוכל בקואה דין — מאחורי הקניון: דגי נהר, צפרדעים, תולעי במבוק והארוחה המבושלת הזולה בעיר

מוזיאונים

בוויינטיאן אין מוזיאון גדול, ויש בה שלושה מקומות קטנים ששווים יותר מאחד: תערוכה חינמית על תחמושת שלא התפוצצה שהיא השעה החשובה בעיר, ביתו של האיש שניהל את הארץ עשרים שנה שנשמר בדיוק כפי שהשאיר אותו, ומכלול משפחתי של נולים. המוזיאון הלאומי במעבר — הבניין הקולוניאלי הישן במרכז נסגר והאוסף הועבר — ולכן לבדוק איפה הוא לפני שהולכים לשום מקום.

מרכז המבקרים של קופ — חינם, שעה, נסגר בשש; העצירה החשובה ביותר בוויינטיאן
מוזיאון קייסון פומוויהאן — שלושה ק״מ מהמרכז במכלול מגודר; ביתו נשמר כפי שהיה, עד הסנדלים
מוזיאון הטקסטיל — מכלול משפחתי פרטי של בתי טיק ובהם נולים עובדים; ארבעה ק״מ צפונה
האו פרה קאו — המקדש המלכותי לשעבר, היום מוזיאון ברונזות לאואיות — והכַּן של בודהה האזמרגד ריק
הסטיו של ואט סי סאקט — יותר מאלפיים דמויות בודהה, רובן נשלו ממקדשים שנחרבו ב-1828
המוזיאון הלאומי — במעבר — הבניין המרכזי נסגר והאוסף הועבר; לבדוק לפני שהולכים

אמונה ומקומות קדושים

לאוס בודהיסטית-תהרוואדה ומתחת לזה שכבה עמוקה של אנימיזם שאף אחד לא מנסה להפריד: אותו אדם יעשה זכות במקדש בבוקר ויניח מנחה לרוח הבית בערב, ומקדש עמוד העיר הוא מקדש רוחות בתוך מנזר בודהיסטי. חלוקת הנדבות בשחר אמיתית כאן ואינה הצגה. נעליים בחוץ, כתפיים מכוסות, לעולם לא לכוון את כפות הרגליים אל דמות בודהה, ואישה אינה מוסרת דבר ישירות לנזיר — להניח ולתת לו לקחת.

פה תאט לואנג — סגורה בימי שני ונסגרת לצהריים; הפסטיבל בנובמבר הוא כשהיא מלאה
ואט סי מואנג — עמוד העיר; המקדש העמוס בעיר והיחיד שבו אנשים באמת מבקשים
ואט סוק פה לואנג — מקדש יער שבו הנזירים מפעילים סאונת קיטור צמחים ומדיטציה פתוחה; להביא סארונג
פארק הבודהות — סיאנג קואן — עשרים וחמישה ק״מ מהעיר; גן בטון של שמאן שהכריז על עצמו, ומוזר באמת
ואט אונג טאו — הבודהה הכבד, כבד מכדי לקחת אותו ב-1828; בית המדרש הנזירי הארצי צמוד אליו
ואט נאק — מנזר דרומי שקט עם אולם הסמכה ארוך ובלי מבקרים כלל
ואט דונג פאלאן — מקדש שכונתי ליד השוק; לבוא בשש לתפילת הערב

טבע

ויינטיאן עצמה שטוחה, נמוכה וירוקה באופן עירוני; מה ששווה לצאת מהעיר בשבילו הוא המקונג ומה שהמקונג בנה. הנהר הוא הגבול התאילנדי כאן והוא עולה ויורד בכמה מטרים בין העונות, ושעה-שעתיים פנימה הקרקע מתרוממת לגבעות אבן חול עם מפלים, ושבעים ק״מ צפונה יש מאגר עם מאות איים שהיה עמק עד שסכר נסגר ב-1971. שום דבר בקבוצה הזאת אינו עובד בחודשים החמים והיבשים, מרץ עד מאי, מלבד המים עצמם.

טיילת המקונג — פארק הסוללה הוא מ-2010; שש בערב היא השעה שבה כל העיר עליו
הפארק הלאומי פו קאו קוואי — חמישים ושישה ק״מ מזרחה; אבן חול, מפלים ואוכלוסיית פילים פראיים שעוד עוברת בו
מאגר נאם נגום — שבעים ק״מ צפונה; עמק טבוע עם מאות איי פסגה וסירות להשכרה
מפל תאד לאוק — בתוך הפארק הלאומי ובריכה מתחת למפל; רק בעונה הרטובה זה שווה את הנסיעה
ואנג ויאנג — מאה ועשרה ק״מ צפונה ותשעים דקות ברכבת החדשה; קארסט, מערות ולגונות
באן קאון — עיירת נהר ובה מלחה שמרתיחה תמלחת שנשאבת מתחת לאדמה; ארבעים וארבעה ק״מ מהעיר

עם ילדים

ויינטיאן עיר נוחה עם ילדים קטנים ומשעממת לבני עשרה: היא שטוחה, שקטה, שום דבר אינו רחוק ושום דבר אינו מרגש. שני הדברים שעובדים באמת הם פארק הבודהות, שנקרא לילד כשדה של מפלצות ענק, והנהר בשש בערב, כשהסוללה נעשית לונה פארק של עגלות אוכל ומגלשות מתנפחות. לשמור את אמצע היום בפנים; ממרץ עד מאי החום כאן רציני.

פארק הבודהות — עשרים וחמישה ק״מ מהעיר; דמויות בטון ענקיות שאפשר לטפס עליהן ופה של שד להיכנס אליו
הטיילת בשש — מגלשות מתנפחות, מכוניות דיווש, תירס בקלח ואירובי; מגרש השעשועים של העיר בערב
פאטוסאי — שבע קומות מדרגות לפסגה ושוק מזכרות בדרך; זול וזה הורג שעה
לאו איטק — הקניון עם משטח הקרח ארבעה ק״מ מזרחה; ממוזג, ומשפחות מקומיות משתמשות בו
הקרקס הלאומי — אולם שבנו הסובייטים שעוד מאמן אקרובטים; המופעים לא סדירים, לשאול באותו יום
הסירות בנאם נגום — סירה בהשכרה בין האיים, שבעים ק״מ צפונה; יום שלם והטוב ביותר לילדים גדולים

חיי לילה

ויינטיאן נסגרת מוקדם וזה החוק ולא המנהג: עוצר ארצי מחייב ברים להיסגר באחת עשרה וחצי, והמשטרה אוכפת. מה שיש לעיר במקום הוא השעה שלפני החשכה על הסוללה, שני בלוקים של ברים מאחורי הנהר, ושוק לילה שהוא יותר קנייה משתייה. ביירלאו עולה דולר לבקבוק גדול ומגיעה עם כוס קרח; הקרח רגיל כאן וכך גם לחלוק את הבקבוק.

רחוב פרנסואה נגין — שני בלוקים של ברים ומסעדות קטנות; הקרוב ביותר כאן לרחוב בילוי, והוא נסגר באחת עשרה וחצי
רציף פה נגום בשקיעה — בירה, כיסאות פלסטיק והשמש שוקעת מאחורי תאילנד; הערב האמיתי של העיר הזאת
שוק הלילה — אוהלים אדומים לאורך הסוללה מחמש עד עשר בערך; אריגים וגאדג׳טים, והוא לתיירים
שוק הלילה באן אנו — שוק האוכל המקומי בשתי סמטאות; גרילים, סלט פפאיה והבירה הזולה בעיר
כיכר נאם פו — כיכר המזרקה; טבעת מסעדות עם שולחנות בחוץ, וכאן יושבים הזרים
דונג פאלאן — שני ק״מ מזרחה: גני בירה לאואיים ודגים בגריל שבהם אין תפריט באנגלית

לחיפוש חדר בויינטיאן