sleepntrip

Canada

ונקובר

ונקובר התאגדה בשישה באפריל 1886, ובשלושה עשר ביוני — שישים ושמונה ימים אחר כך — כל העיר נשרפה כליל, בתוך עשרים וחמש עד ארבעים וחמש דקות. כאלף בנייני עץ נעלמו. רק בנייני האבן והלבנים שרדו, ולכן גסטאון שעוברים בה היא כולה לבנים וכולה מתוארכת בין 1886 ל-1912: זאת הבנייה מחדש, שהוקמה מהר ובבנייה מאסיבית, בידי אנשים שבדיוק ראו את החלופה. אחר כך המסלול נכנס לצ׳יינטאון, שבה ההיסטוריה קשה יותר ומשפטית ברובה.

חדר לזוג בונקובר — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

שישים ושמונה ימים

ונקובר התאגדה בשישה באפריל 1886, ובשלושה עשר ביוני — שישים ושמונה ימים אחר כך — כל העיר נשרפה כליל, בתוך עשרים וחמש עד ארבעים וחמש דקות. כאלף בנייני עץ נעלמו. רק בנייני האבן והלבנים שרדו, ולכן גסטאון שעוברים בה היא כולה לבנים וכולה מתוארכת בין 1886 ל-1912: זאת הבנייה מחדש, שהוקמה מהר ובבנייה מאסיבית, בידי אנשים שבדיוק ראו את החלופה. אחר כך המסלול נכנס לצ׳יינטאון, שבה ההיסטוריה קשה יותר ומשפטית ברובה.

  1. כיכר המייפל — כאן התחילה העיר, כבית מרזח. ג׳ון דייטון הגיע בקאנו ב-1867 עם חבית ויסקי והציע לפועלי המנסרה שמעבר למפרץ כל מה שיוכלו לשתות אם יבנו לו בר; הם הקימו אותו ביום בערך. הוא כונה "ג׳ק המדבר" בגלל הדברנות, ההתיישבות נקראה "גסטאון", ופסלו עמד בכיכר הזאת עד שמפגינים הפילו אותו בפברואר 2022 — הוא נשא נערה מהסקוואמיש שלפי הדיווחים הייתה בת שתים עשרה.
  2. שעון הקיטור — הוא נראה כמו 1875 והוא נבנה ב-1977. ריימונד סונדרס תכנן אותו בעבור בעיה מסוימת: היה כאן פתח קיטור במדרכה ממערכת חימום הקיטור של העיר, אנשים ישבו עליו בגשם, והסוחרים רצו שם משהו אחר. הוא פועל על אותו קיטור, שורק את פעמוני וסטמינסטר בכל רבע שעה, והוא מהשעונים הקיטוריים הפעילים המעטים בעולם.
  3. בניין סם קי — צ׳אנג טוי, סוחר סיני שהאנגלים הכירו כ"סם קי", קנה מגרש רגיל בפינה הזאת ב-1902. ב-1912 הפקיעה העיר את רובו כדי להרחיב את רחוב פנדר ודחתה את תביעת הפיצויים שלו, והשאירה לו רצועה בעומק של פחות משני מטרים. ולכן ב-1913 הוא בנה עליה: בניין מסחרי דו-קומתי עם מרתף שנמשך תחת המדרכה, וגינס רושם אותו כבניין המסחרי הצר בעולם. הוא נבנה כולו מתוך רוגז, והוא עוד מושכר.
  4. סמטת שנגחאי — הסמטה העתיקה בצ׳יינטאון, וב-1890 היא הייתה החלק הצפוף בעיר: בתי מגורים דחוסים, תיאטרון סיני של חמש מאות מקומות, ועסקים בכל מרתף. היא גם הייתה אתר פרעות אנטי-אסייתיות ב-1907, כשהמון של כמה אלפים צעד בצ׳יינטאון ובג׳פנטאון ושיבר חלונות. התיאטרון נסגר בשנות השלושים והסמטה היא היום בעיקר סמטת שירות, ובקצה אחד שלה פעמון מגואנגג׳ואו.
  5. הגן של סון יאט-סן — נפתח ב-1986 והוא גן המלומד הקלאסי מתקופת מינג הראשון שנבנה בקנה מידה מלא מחוץ לסין. חמישים ושניים אומנים הגיעו מסוז׳ואו עם החומרים, והם לא השתמשו בכלי חשמל, בברגים או במסמרים — הכול חור ולשון. חלוקי האבן בחצרות הונחו אחד אחד. הפארק הצמוד חינם; הגן עצמו בכרטיס, והכרטיס הוא מה שמשלם לגננים.
  6. אנדרטת צ׳יינטאון — שתי דמויות ברונזה, פועל מסילה וחייל, ויחד הן הטיעון. פועלים סינים בנו את המקטעים הקשים של המסילה חוצה היבשת בשנות השמונים של המאה ה-19, ואחר כך הוטל עליהם מס גולגולת כדי להיכנס לארץ — שעלה לחמש מאות דולרים עד 1903; ומ-1923 עד 1947 ההגירה הסינית נאסרה כמעט לחלוטין. סינים-קנדים ששירתו במלחמת העולם השנייה היו בין אלה שאילצו בסוף את הביטול, וזכות הבחירה הגיעה ב-1947.

הפארק שהיה כפר

פארק סטנלי הוא ארבע מאות וחמישה הקטר של יער גשם חופי בתוך עיר — כעשרה אחוזים גדול מסנטרל פארק וכמעט כולו בלי עיצוב נוף: העצים הם השריד של מה שהיה כאן. הוא נעשה פארק מפני שהיה שמורה צבאית פדרלית שהעיר חכרה ב-1888, וזה רק חצי הסיפור: היו עליו קהילות ילידיות ומעורבות שחיו בשוואי-שוואי ובברוקטון פוינט, והן הוצאו — האחרונה בצו בית משפט בשנות העשרים והשלושים. השלטים של הפארק עצמו אומרים את זה היום, והמסלול שלמטה עוקב אחרי זה.

  1. קשת העצים ושוואי-שוואי — הקרחת הזאת הייתה שוואי-שוואי, כפר סקוואמיש ובו בית ארוך שהחזיק מאות אנשים, וערמת הקונכיות שתחתיו הייתה בעומק מטרים — עמוקה כל כך שב-1888 חפרה אותה העיר וגרסה את הקונכיות כדי לרצף את הכביש הראשון בפארק. התושבים קיבלו סכומים קטנים או פשוט הועברו. יש כאן היום שלט שאומר את זה, ומאה שנה לא היה.
  2. עמודי הטוטם בברוקטון פוינט — זאת האטרקציה המבוקרת בקולומביה הבריטית, והעמודים אינם מכאן: הם נקנו בשנות העשרים מהאיידה גוואי, מאלרט ביי ומנהר הנאס, ככיסוי ל"כפר אינדיאני" מתוכנן שלא נבנה מעולם. המקוריים הועברו למוזיאונים, ומה שעומד היום הם העתקים שגילפו צאצאי האמנים המקוריים — וזה ההסדר הכבד, והוא מוסבר על הלוחות.
  3. תותח התשע — תותח ימי של שתים עשרה ליטרה שנוצק ב-1816 ונורה בתשע בכל לילה מאז 1894, והתכלית המקורית הייתה מעשית: הוא סימן את סוף שעות הדיג החוקיות בנמל. היום הוא אות זמן ופטור מחוק הרעש. הוא נגנב פעמיים, אחת מהן ב-1969 בידי סטודנטים להנדסה שדרשו בעבורו כופר.
  4. חומת הים — חומת הים סביב הפארק נבנתה בשישים ושלוש שנים, מ-1917 עד 1980, ואדם אחד עבד עליה שלושים ושתיים מהן: ג׳יימס קנינגהם, סתת אומן שהשגיח עליה עד שיצא לפנסיה ואחר כך המשיך להגיע ולבדוק את העבודה. אפרו פוזר אל החומה אחרי שמת ב-1963, ויש שלט ליד סלע סיוואש. כל שביל החוף הוא היום עשרים ושמונה ק״מ, הרצוף הארוך בעולם.
  5. סלע סיוואש — מצוק ים וולקני בגובה כשמונה עשר מטרים ובפסגתו גדל אשוח דאגלס, והוא היחיד כזה בחוף הזה. בגרסה של הסקוואמיש הסלע הוא אדם שהשתנה כגמול על מעשה טהרה לפני הולדת בנו — השם בלשון הוא "סלחילש". השם האנגלי בא ממילה בז׳רגון הצ׳ינוק שנחשבת היום לגנאי, והעיר התבקשה לשנות אותו.
  6. פרוספקט פוינט — הנקודה הגבוהה בפארק, והנוף למטה על גשר הליונס גייט מראה את הסיבה האחרת שהפארק שרד: הגשר נבנה בבעלות פרטית ב-1938 בידי משפחת הבירה גינס, שקנתה אלפי הקטרים בווסט ונקובר ונזקקה לדרך להגיע אליהם. העיר הסכימה לתת להם להעביר כביש דרך פארק סטנלי בתמורה, והמשאל על זה היה צמוד.

הכביש המהיר שלא נבנה

ונקובר היא העיר הגדולה היחידה בצפון אמריקה שאין בה כביש מהיר דרך המרכז, וזאת אינה גאוגרפיה אלא החלטה. בסוף שנות השישים הייתה תכנית לאוטוסטרדה מוגבהת מהמזרח, דרך צ׳יינטאון וסטרת׳קונה ולאורך חזית המים. היא הייתה הורסת את שתיהן. קואליציה של תושבי צ׳יינטאון, בעלי בתים בסטרת׳קונה ואדריכלים נלחמה בה ב-1967 וב-1968 והמועצה זנחה אותה; גשר דרכים אחד נבנה והוא עומד שם כגדם של השאר. כל מה שנוגע למראה העיר הזאת נגזר מזה.

  1. סטרת׳קונה — השכונה למגורים העתיקה בוונקובר, וב-1967 העיר כבר הרסה חלק ממנה בעבור שיכון ציבורי והתכוונה לפנות את השאר בעבור האוטוסטרדה. התושבים — משפחות סיניות, איטלקיות, אוקראיניות ושחורות — התארגנו, הביאו את השר הפדרלי לבוא ולהביט, והתכנית בוטלה. בתי העץ כאן הם משנות התשעים של המאה ה-19 והם שורדים בגלל המערכה ההיא.
  2. סמטת הוגן — זה היה מרכז ונקובר השחורה מ-1920 בקירוב: סמטה של בתים, מסעדות עוף וכנסייה, ביתם של סבלי רכבת ומשפחותיהם — מפני שעבודות קרון השינה היו מהמעטות שנפתחו לגברים שחורים. ב-1967 הפקיעה העיר והרסה אותה בעבור "גשר ג׳ורג׳יה", החלק האחד של הכביש המהיר שנבנה. העיר התנצלה רשמית ב-2022, וגשרי הדרכים מתוכננים היום להסרה.
  3. עולם המדע ופולס קריק — כל המים כאן היו תעשייתיים עד שנות השבעים — מנסרות, בית מטבחיים ומתקני רכבת — ו"פולס קריק" נמשך בעבר שני ק״מ מזרחה יותר, לפני שיובש בעבור המסילה. הכיפה נבנתה כמרכז התערוכה בעבור תערוכת 86, וכל הגדה הצפונית של המפרץ הייתה שטח התערוכה ואחר כך נמכרה בעסקה אחת ליזם אחד — וכך ונקובר קיבלה את המגדלים שלה.
  4. ייילטאון — נקרא על שם יייל במעלה קניון הפרייזר, מפני שפועלי הרכבת שהיו מוצבים שם הועברו לכאן כשהקו הגיע לחוף ב-1887. המחסנים הם משנות התשעים של המאה ה-19, ורציפי ההעמסה בגובה מטר מעל המדרכה — ולכן כל מרפסת מסעדה ברובע הזה מוגבהת: הרציף הוא המרפסת, וזה היה תנאי התכנון כשהוא הוסב בשנות התשעים.
  5. אי גרנוויל — אינו אי ואינו טבעי: הוא נוצר בשאיבת סחף על שרטון ב-1915 בעבור תעשייה כבדה, ועד 1970 הוא היה נטוש. הממשל הפדרלי לקח אותו והסב אותו מ-1973 בכלל אחד יוצא דופן — מפעל מלט הושאר פעיל עליו, בכוונה, כדי שהמקום לא ייעשה קישוטי בלבד. הוא עוד עובד, והמשאיות עוד משתמשות באותו כביש כמו קוני השוק.
  6. השוק הציבורי — הוא נמצא בבית מלאכה לשעבר, ובחכירה יש סעיף שעיצב את הכול: אסורים שוכרי רשתות ואסורים זכיונות באי. לכן אין כאן רשת קפה ואין סניף בנק, בלב עיר שיש בה שפע של שניהם, ולכן דוכני השוק מנוהלים בידי האנשים שעומדים בהם. כעשרה מיליון איש עוברים בו בשנה.

מה יש בונקובר

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל של ונקובר הוא פסיפי ולא קנדי, והדבר השימושי ביותר לדעת הוא שהאוכל הסיני הטוב בצפון אמריקה אינו בעיר — הוא בריצ׳מונד, עשרים דקות דרומה בסקיי-טריין, שבה למעלה ממחצית האוכלוסייה היא ממוצא סיני והמסעדות מגישות את הבישול האזורי של הונג קונג, גואנגדונג, שנגחאי וסצ׳ואן לאנשים שגדלו עליו. בעיר עצמה החוזק הוא יפני, וייטנאמי, פיליפיני ופרסי. עשרה עד עשרים וחמישה דולרים, כרטיסים בכל מקום, וטיפ של שמונה עשר אחוזים.

מוזיאונים

המוזיאונים כאן חזקים בשני דברים ששאר קנדה חלשה בהם: אמנות ילידית של החוף הצפוני-מערבי, שמוזיאון האנתרופולוגיה מחזיק ומשיב במידה גוברת, והיסטוריה של הטבע — מפני שהחוף הוא נושא מחקר עובד בפתח האוניברסיטה. בגלריית האמנות של ונקובר האוסף הגדול בעולם של אמילי קאר. כמה מהם בקמפוס האוניברסיטה בקצה המערבי של העיר, שהוא ארבעים דקות באוטובוס ושווה חצי יום.

אמונה ומקומות קדושים

הנוף הדתי והאזרחי כאן הוא ברובו תיעוד של הדרה ושל מה שבא אחריה. בתוך חמישים שנה גבתה העיר הזאת מס גולגולת ממגיעים סינים, החזירה אונייה מלאה בסיקים נתיני הכתר הבריטי בנמל שלה עצמה, כלאה את אוכלוסייתה היפנית ומכרה את רכושה, והרסה את השכונה השחורה שלה בעבור כביש. על כל ארבעתם התנצלו רשמית מאז, וכל ארבעתם מסומנים בשטח — וזה חדש. הבניינים שלמטה הם המקום שאפשר לקרוא את זה.

טבע

ונקובר היא העיר הקנדית הגדולה היחידה שכמעט לא יורד בה שלג, והתמורה היא גשם: כאלף ומאתיים מילימטרים בשנה, רובם בין אוקטובר ומארס, שיורדים בכמאה ושישים ימים. היתרון הוא יער גשם ממוזג שנכנס לתוך העיר, והרים בסוף קו האוטובוס — אפשר להיות על רכס בגובה אלף מטר ארבעים דקות אחרי שיוצאים מהדאונטאון. הכללים פשוטים: השבילים החינמיים בחוף הצפוני אינם מפוקחים, מזג האוויר בגובה אלף מטר אינו מזג האוויר בגובה הים, ואנשים נכנסים כאן לצרה בכל שנה.

עם ילדים

ונקובר קלה עם ילדים מפני שכמעט הכול בחוץ וחינם, והדבר האחד בתשלום ששווה את הכסף הוא האקווריום בפארק סטנלי. החשבון המעשי הוא גשם: מנובמבר למארס להניח שיירד, להביא ביגוד אטום ולא מטרייה, ולהחזיק את "עולם המדע" ואת האקווריום ברזרבה. התחבורה פשוטה וילדים עד גיל שתים עשרה נוסעים חינם בכל המערכת.

חיי לילה

לוונקובר יש מוניטין של עיר שנסגרת מוקדם, והוא מוצדק בחלקו: המחוז הפעיל מחוקי האלכוהול הנוקשים בצפון אמריקה ברוב המאה העשרים, ועד 1986 היה אסור לשתות בלי אוכל ברוב החדרים. זה השתנה, וסצנת הבירה הקטנה שבאה אחרי זה היא היום מהטובות ביבשת — בקולומביה הבריטית יותר מבשלות לנפש מכמעט כל רשות אחרת. רוב הברים נסגרים באחת או בשתיים. הרובעים הם גסטאון, רחוב מיין, קומרשל דרייב ושדרת המבשלות במזרח ונקובר.

לחיפוש חדר בונקובר