Cambodia

סיאם ריפ

אנגקור ואט נבנה בידי סוריאוארמן השני מסביבות 1113 והוא המבנה הדתי הגדול שהוקם מעולם: התעלה לבדה היא קילומטר וחצי על קילומטר ושלוש מאות, והאבן — כחמישה מיליון טון אבן חול — הוצפה בתעלות מגבעות קולן, ארבעים ק״מ משם. הוא גם מקדש המדינה החמרי היחיד שהוקדש לווישנו והיחיד שפונה מערבה, ולכן רוב החוקרים קוראים אותו כמצבת קבורה למלך שבנה אותו. המסלול הזה הוא המקדש עצמו ואחר כך שלושה ק״מ צפונה אל הגבעה שנשאה את הבירה מאתיים שנה קודם. שלוש שעות. להתחיל בפתיחה, לקחת מים, ולכסות כתפיים וברכיים או שלא יתירו לעלות לקומה העליונה.

חדר לזוג בסיאם ריפ — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

אנגקור ואט והגבעה

הסוללה המערבית — מאתיים מטר של אבן חול מעל התעלה, והיא דלת הכניסה מסיבה: כל מקדש מדינה חמרי אחר פונה מזרחה, אל הזריחה, והוא פונה מערבה — אל השמש השוקעת ואל כיוון המוות. החצי הדרומי של הסוללה הוא עבודה מקורית מהמאה השתים עשרה; החצי הצפוני נבנה מחדש בידי צוות יפני בשנות התשעים, ואפשר לראות את התפר תחת הרגליים. המקדש מופיע על דגל קמבודיה, וזה עושה אותו לבניין היחיד על דגל לאומי בעולם.
גלריית התבליטים — הגלריה החיצונית נושאת כשש מאות מטר של תבליט מגולף רצוף, בגובה כשני מטרים, וזאת תוכנית אחת שהוזמנה ולא קישוט. בגלריה המזרחית "חביצת ים החלב" — שמונים ושמונה שדים ותשעים ושניים אלים מושכים נחש הכרוך סביב הר כדי להפיק את סם אלמוות — ובגלריה הדרומית לוח היסטורי שמראה את סוריאוארמן השני עצמו על פיל, אחד הדיוקנים המעטים מאוד של מלך חמרי הנקרא בשמו. ללכת בה נגד כיוון השעון; זה הכיוון לטקס קבורה, וזה גם הסדר שבו הסיפורים מסופרים.
הספריות והמסדרון הצלבי — שני המבנים הקטנים שבתוך החצר הראשונה נקראים ספריות לפי מסורת; אין יודע מה הכילו, ואין בהם חלונות. מעברם היו למסדרון הצלבי ארבע בריכות שקועות שמולאו מים כדי שהמגדלים ישתקפו בהן, והעמודים סביבו מכוסים כתובות של עולי רגל בחמרית, בבורמזית וביפנית — נוסע יפני כתב על אחד מהם ב-1632 שהוא מאמין שהוא עומד בגן ג׳טוואנה שבהודו, וזה מלמד כמה שלמה הייתה השכחה.
טה פרום קל — קפלה קטנה והרוסה בשולי הכביש מצפון לתעלה, שכמעט כולם חולפים בה. היא הייתה אחת ממאה ושתיים קפלות בית חולים שג׳איאוארמן השביעי בנה באימפריה בסוף המאה השתים עשרה, מתועדות בכתובות שלו עצמו: לכל אחת היה צוות, מלאי תרופות הנקובות בשמן, ופסל של בודהה המרפא. זאת היחידה שאפשר לגעת בה בדרך מאנגקור ואט, והיא ההוכחה הטובה שהאימפריה בנתה יותר ממקדשים.
באקסיי צ׳אמקרונג — פירמידת מדרגות מלבנים ומלטריט שהושלמה ב-947, והמקדש האנגקורי היחיד שכתובת הייסוד שלו שרדה שלמה ובה שושלת יוחסין מלאה — היא נוקבת בשמות המלכים עד ייסוד האימפריה, וכך בכלל ידוע חלק גדול מהכרונולוגיה. הוא זעיר, המדרגות כמעט אנכיות, וזה לוקח ארבע דקות. השם פירושו "הציפור שמסתירה תחת כנפיה", מאגדה על מלך שציפור ענקית הצילה מאויביו.
פנום באקנג — מקדש המדינה הראשון שנבנה באנגקור, שהוקדש ב-907 בידי יאסוארמן הראשון, על הגבעה היחידה במישור — העיר שהקים סביבו נקראה יאסודהארפורה, ואנגקור ואט בא מאתיים שנה אחר כך. במקור נשא מאה ושמונה מגדלים, שסודרו כך שמכל צד רואים בדיוק שלושים ושלושה, מספר האלים בהר מרו. הגבעה היא היום נקודת השקיעה ומספר האנשים המותר על הרמה העליונה מוגבל, ולכן התור מתחיל הרבה לפני חמש.

אנגקור תום, העיר המוקפת חומה

אנגקור תום אינה מקדש אלא עיר: תשעה קילומטרים רבועים בתוך חומה בגובה שמונה מטרים ותעלה ברוחב מאה, שתוכננה בידי ג׳איאוארמן השביעי בסביבות 1200 אחרי שהצ׳אם החריבו את הבירה הקודמת. סריקות לידאר שנעשו ב-2012 וב-2015 הראו שאנגקור הגדולה נפרשה על כאלף קילומטרים רבועים של תעלות, מאגרים וגבעות בתים, והחזיקה אולי שלושה רבעי מיליון איש — העיר הקדם-תעשייתית הגדולה בעולם. מה שהולכים בו כאן הוא הגרעין הטקסי שלה, וכל מה שהיה עץ נעלם, ולכן מה שנשאר הוא שלד האבן של עיר. שעתיים וחצי ברגל בין השער הדרומי לכיכר המלכותית. ללכת בבוקר; אין צל על המרפסות.

השער הדרומי — הסוללה מעל התעלה מלווה בשתי שורות דמויות ענק שמושכות נחש: חמישים וארבעה אלים משמאל וחמישים וארבעה שדים מימין, חזרה על "חביצת ים החלב" בסקאלה של עיר שהופכת את כל השער למעשה הנדסה קוסמית. לאלים עיניים מלוזות ולשדים עיניים בולטות; ראשים רבים הם תחליפים, והמקוריים שנגנבו בשנות השבעים מפוזרים במוזיאונים בחו״ל. מעל השער מגדל עם ארבע פנים, אחת צופה בכל כביש.
הביון — חמישים וארבעה מגדלים, בכל אחד ארבע פנים מגולפות, וביחד יותר ממאתיים — המספר משתנה מפני שחלק הן שברים. אם הפנים הן של הבודהיסטווה אוואלוקיטשוורה, של המלך עצמו, או במכוון של שניהם בבת אחת — זה לא הוכרע מעולם, והעמימות היא כנראה העיקר: ג׳איאוארמן השביעי היה המלך החמרי הראשון שעשה את הבודהיזם לדת המדינה, ואחרי מותו גולף המקדש בחלקו מחדש לפולחן הינדי, ולכן חלק מהתבליטים מסותתים. הגלריה החיצונית, באופן חריג, מראה חיים רגילים — שוק, קרב תרנגולים, אישה יולדת, וקרב ימי נגד הצ׳אם.
הבפואון — הר-מקדש מהמאה האחת עשרה שהצרפתים החלו לפרק ב-1960 בשיטת האנסטילוזיס — לפרק, לסמן כל אבן, ולבנות מחדש על גרעין יציב. שלוש מאות אלף אבנים נפרשו ביער, ואז באה המלחמה, הפרויקט נעצר ב-1970, והרשומות הושמדו תחת החמר רוז׳. העבודה חזרה ב-1995 עם האבנים ובלי התוכנית, והמקדש נפתח ב-2011: חמישים ואחת שנה, והפאזל התלת-ממדי הגדול שהושלם מעולם. בצד המערבי בודהה שוכב באורך תשעה מטרים, שהורכב מאבני המקדש עצמו במאה השש עשרה.
פימיאנאקאס ובריכות המלוכה — המכלול המוקף חומה היה ארמון המלוכה, והארמון פשוט אינו כאן — הוא נבנה מעץ, כמו כל האדריכלות הביתית החמרית, ולא שרד ממנו דבר מלבד מקדש האבן שבמרכזו ושתי בריכות רחצה. ג׳ואו דאגואן, שליח סיני שהתגורר באנגקור ב-1296 וכתב את התיאור החיצוני היחיד של העיר כמקום חי, דיווח שהמלך ישן במגדל הזהב ושרוח נחש בן תשעה ראשים התגלמה שם כאישה בכל לילה. בדיווח שלו גם נודע לנו שגגות הארמון היו עופרת ושנשות החצר גילחו את גבותיהן.
מרפסת המלך המצורע — רמה קטנה שבשיחזור נמצא שקירה החיצוני הוא עור מאוחר שנבנה לפני קיר קודם — ולכן הארכאולוגים פתחו תעלה ביניהם, ועכשיו יורדים במסדרון צר ועל הקיר הפנימי שש שכבות של דמויות שאול מגולפות שאיש לא ראה מאות שנים ולכן הן כמעט בלתי פגועות. השם בא מפסל שנמצא למעלה, שהאבן המחורצת שלו נקראה בפי המקומיים כמלך חולה צרעת; בפועל זה יאמה, שופט המתים.
פראסאט סואור פראט — שנים עשר מגדלי לטריט בשורה מול הכיכר המלכותית, ותכליתם אינה ידועה באמת. השם שנוהגים בו פירושו "מגדלי רוקדי החבל", ממסורת שאקרובטים הופיעו על חבלים שנמתחו ביניהם. ג׳ואו דאגואן תיעד ב-1296 דבר מוזר יותר: שכאשר שני אנשים נחלקו בסכסוך שלא היה אפשר לשפוט, נסגר כל אחד באחד המגדלים ליומיים-שלושה, ומי שיצא עם מורסה, עם כיב או עם חום — הוא זה שטעה.

העיר, לא המקדשים

העיר סיאם ריפ בת מאה ועשרים שנה בקושי: היא הייתה מקבץ כפרים סביב נהר עד שהצרפתים גילו מחדש את אנגקור וסללו כביש, וכמעט כל מה שעומד כאן הוקם אחרי 1993, כשמשלחת האו״ם הסתיימה והטיסות הראשונות הגיעו. ואז, ב-2020, הגבול נסגר, התיירים נעלמו בלילה אחד והעיר איבדה כמעט את כל הכנסתה בשבוע — חלונות הראווה האטומים שעוד רואים הם משם. המסלול הזה אינו על אנגקור, בכוונה: שני מנזרים פעילים, הנהר, השוק שבו העיר קונה, ומאתיים המטרים שמשלמים על הכול. תשעים דקות, מישורי, והשעה הטובה היא מחמש.

השוק הישן — פסאר צ׳אס הוא השוק המקורי והסיבה שהעיר המודרנית יושבת במקום שבו היא יושבת. השורות הקדמיות הן מזכרות היום, אבל אם הולכים לאחור זה עוד דגים, חזיר, עשבים וסוכר דקלים שנמכרים לאנשים שגרים כאן, והמדור הרטוב עובד עד הצהריים בערך. דבר מעשי אחד שלומדים כאן ולא בשום מקום אחר: קמבודיה מתנהלת בדולרים אמריקאיים, המחירים נקובים בהם, הכספומטים מחלקים אותם — והעודף מתחת לדולר חוזר בריאל לפי ארבעת אלפים לדולר, שער קבוע שכולם משתמשים בו.
ואט פריאה פרום ראט — הפגודה הראשית של העיר, שתי דקות מהשוק וחינם, ומה שכדאי לחפש הוא הבודהה השוכב באולם שליד הנהר: הסיפור שמסופר כאן הוא שהוא גולף מגוף סירה שנתקעה בנקודה הזאת, ולכן בכלל עומד כאן המנזר. לוחות הציור סביב המקדש הראשי הם חיי בודהה מצוירים במלואם, שנעשו מחדש בשנות התשעים — כמעט כל פגודה בקמבודיה איבדה את ציוריה ואת נזיריה בשנות השבעים, ורוב מה שרואים הוא שיחזור.
הנהר וטיילת המורשת — נהר סיאם ריפ אינו נהר טבעי במקום שבו זה חשוב: מהנדסי אנגקור החמריים הסיטו ותיעלו מים על המישור הזה בסקאלה שהלידאר מדד אחר כך במאות ק״מ של אפיקים, והוויכוח הנוכחי על הנטישה של אנגקור במאה החמש עשרה סובב סביב כשל של המערכת ההיא — רצף של שנות שחונות קשות ואחריהן מונסונים שסחפו סחף ושברו את התעלות. הטיילת בתוך העיר היא החלק האחד בסיאם ריפ שתוכנן להליכה, ועם דמדומים יוצאים עטלפי הפירות מהעצים הגדולים שליד הגנים המלכותיים בזרם אחד.
ואט בו — מהפגודות העתיקות בעיר, מהמאה השמונה עשרה, והסיבה לבוא היא ציור הקיר שבאולם הראשי: מחזור מהמאה התשע עשרה של הריאמקר, הגרסה החמרית לרמאיאנה, ומציורי המקדש העתיקים שנותרו בקמבודיה. להסתכל על הלבוש — הציירים הלבישו את הדמויות בבגד חמרי מהמאה התשע עשרה והכניסו דמויות קולוניאליות צרפתיות שמעשנות מקטרות בסצנות ההמון, וזה עושה את הציור למסמך מתוארך ולא רק דתי.
ואט דאמנאק — השם פירושו "הארמון", מפני שזה היה מעון מלכותי לפני שנעשה מנזר — המלך סיסוואט התאכסן כאן. בתוך המכלול נמצא המרכז ללימודי חמר, ובו הספרייה הפתוחה הטובה בארץ מחוץ לפנום פן, והוא קיים מסיבה מוגדרת: החמר רוז׳ השמידו ספרים והרגו משכילים כמדיניות, ועד 1979 כמעט לא נשארה בארץ תשתית אקדמית. כל אדם יכול להיכנס לאולם הקריאה.
פאב סטריט ורחוב 9 — "פאב סטריט" הוא השם הרשמי על השלט, וזה אומר את רוב מה שצריך לדעת: הסמטה נקראה מחדש על שם מה שנעשתה. מאתיים מטר, חסומה לתנועה מחמש, והיא מנוע הכלכלה של כל המחוז — מחוז סיאם ריפ תלוי בתיירות ברוב מכריע מהכנסתו, והרחוב הזה וכרטיס המקדשים הם רובה. ללכת בלוק אחד צפונה לרחוב תשע, והעוצמה יורדת בחצי, המחירים יורדים איתה, והאנשים בשולחנות עשויים לגור כאן לא פחות משהם עשויים לבקר.

מה יש בסיאם ריפ

איך מגיעים ומתניידים

נמל התעופה סיאם ריפ-אנגקור — נפתח באוקטובר 2023 ויושב 40 ק״מ מזרחה — הנמל הישן נסגר מפני שמטוסים חלפו מעל המקדשים
נמל התעופה הישן — שבעה ק״מ מהעיר וסגור לנוסעים מאז 2023; המסלול הצביע ישר על אנגקור
תחנת האוטובוסים — פנום פן שש שעות, בטמבנג ארבע, בנגקוק תשע עם מעבר גבול באמצע
מזח הסירות צ׳ונג קניאס — מזח הטונלה סאפ, 15 ק״מ דרומה; הכפר הצף הקרוב והממוסחר ביותר
כביש שארל דה גול — הכביש לאנגקור — שישה ק״מ, וטוק-טוק ליום הוא הדרך המקובלת לעשות את הפארק

תרבות והיסטוריה

אנגקור ואט — פונה מערבה, מה שכמעט שום מקדש חמרי לא עושה, ולכן חושבים שהוא קבר. כרטיס אנגקור 37 דולר ליום, 62 לשלושה ימים, 72 לשבעה. אומת 10/2026
הסוללה המערבית — נקודת הזריחה, והיא עמוסה באמת בחמש וחצי; התעלה היא קילומטר וחצי על קילומטר ושלוש מאות
הביון — יותר ממאתיים פנים מגולפות על חמישים וארבעה מגדלים; אין הסכמה של מי הפנים
השער הדרומי של אנגקור תום — חמישים וארבעה אלים בצד אחד של הסוללה וחמישים וארבעה שדים בשני, מושכים נחש
שער הניצחון — הדרך השקטה פנימה ממזרח; ארבעה שערים פונים לרוחות והחמישי הוא למלך בלבד
השער הצפוני — השער הפחות מנוצל והפנים השמורות ביותר עליו; לקחת אותו לכיוון ניאק פאן
השער המערבי — חצי הרוס ומגיעים אליו בדרך עפר; כמעט אף אחד לא בא לכאן וזה כל הקסם
הבפואון — פורק אבן-אבן בידי הצרפתים, והתוכניות אבדו במלחמה — נדרשו 51 שנה לבנות אותו מחדש
פימיאנאקאס — מכלול הארמון המלכותי; הארמון עצמו היה מעץ ואין ממנו דבר, ונשארו רק בריכות הרחצה
מרפסת המלך המצורע — שש שכבות של דמויות שאול מגולפות, שנמצאו מוסתרות מאחורי קיר מאוחר
פראסאט סואור פראט — שנים עשר מגדלים מול הכיכר המלכותית; שליח סיני כתב ב-1296 שסכסוכים הוכרעו בתוכם
קבוצת פריאה פיתו — חמישה מקדשים קטנים בין עצים צפונית לכיכר; הפינה הריקה ביותר באנגקור תום
טפ פראנאם — בודהה יושב בגובה שישה מטרים שעוד מקבל פולחן יומי, על מרפסת מהמאה התשיעית
פראסאט צ׳רונג — מקדש פינה על חומת העיר; לעלות על הסוללה כאן וללכת על ראש חומת אנגקור תום
טה פרום — כתובת אומרת שהמקדש האחד הזה החזיק 12,640 איש. ללכת בפתיחה או לא ללכת
טה ניי — מגיעים בשביל יער בלי דוכנים ובלי בדיקת כרטיסים; התחושה של טה פרום בלי התור
באנטיי קדיי — אותו גיל ואותה תוכנית כטה פרום וכמעט תמיד ריק — ההשוואה היא העיקר
פראסאט קראוואן — חמישה מגדלי לבנים מ-921, והגילופים בפנים הם בלבנים ולא באבן — יחיד באנגקור
באט צ׳ום — מקדש בודהיסטי זעיר מהמאה העשירית בסמטת כפר; הכתובות נוקבות בשם האדריכל שלו
פרה רופ — 961, לטריט, ומקדש השקיעה המועדף; השם פירושו "סיבוב הגוף", מטקס שרפה
המבון המזרחי — נבנה על אי במאגר שהיום הוא שדה חרוש — עולים ברגל למקדש שנועד להגיע אליו בסירה
טה סום — עץ פיקוס חונק צמח ישר דרך השער המזרחי, והשער הזה הוא התמונה
ניאק פאן — מקדש-בית חולים: ארבע בריכות לאדמה, מים, אש ורוח, וחצו מים כדי להגיע אליו
באנטיי פריי — מקדש קטן של ג׳איאוארמן השביעי בלי אדם בתוכו; שתי דקות מהכביש ודומם לחלוטין
קרול קו — המקדש הפחות מבוקר במעגל הגדול; גמלוניו המגולפים שוכבים על הקרקע במקום שבו נפלו
תומאנון — שוחזר בידי הצרפתים ותאומו מעבר לכביש לא — לעמוד ביניהם וההבדל הוא השיעור
צ׳או סאי טבודה — התאום הלא-משוחזר של תומאנון, שצוות סיני הרכיב מחדש בשנות האלפיים מאבנים שנפלו
פנום באקנג — 907, המקדש הממלכתי הראשון כאן, על הגבעה היחידה; מספר האנשים בפסגה מוגבל בשקיעה
באקסיי צ׳אמקרונג — פירמידת לבנים קטנה מ-947 ליד הכביש שכולם חולפים בו; המדרגות תלולות ושוות
טה פרום קל — קפלת דרך הרוסה ממול אנגקור ואט — אחד מ-102 בתי חולים שג׳איאוארמן השביעי בנה באימפריה
באנטיי סאמרה — חמישה עשר ק״מ מזרחה, מוקף חומה במלואו ומשוחזר במלואו, ולרוב הוא יהיה שלכם לבד
באנטיי סריי — 967, אבן חול ורודה, הגילוף המשובח באנגקור — והמקדש הגדול היחיד שלא מלך בנה
באקונג — 881, והר-המקדש הראשון באבן; כל מה שבאנגקור יוצא מזה
לולאי — 893, ארבעה מגדלי לבנים על מה שהיה אי במאגר, ומסביבם מנזר פעיל
בנג מאליאה — ארבעים ק״מ מהעיר, לא משוחזר וקרוס אל תוך היער; היה ממוקש ונוקה רק בשנות האלפיים
צ׳או סריי ויבול — מקדש על גבעה עשרים ק״מ מזרחה שכמעט שום סיור לא מגיע אליו; פגודה מודרנית חולקת את הגבעה
פנום בוק — שלושה מגדלים מהמאה התשיעית בראש 635 מדרגות; הנוף הוא כל המישור והאגם
המוזיאון הלאומי של אנגקור — ממוזג ובעיר; ללכת לפני המקדשים ולא אחריהם — הוא מסביר את מה שעומדים לראות
ואט פריאה פרום ראט — הפגודה הראשית של העיר, ממש ליד הנהר ופתוחה כל היום; נזירים גרים כאן וזה חינם
ואט בו — מהמאה השמונה עשרה, וציורי הקיר שבו מהריאמקר הם מהעתיקים שנותרו בקמבודיה
ואט דאמנאק — מעון מלכותי לשעבר, היום מנזר ובתוכו ספריית המרכז ללימודי חמר
ואט תמיי — סטופה מזכוכית שמחזיקה עצמות של קרבנות החמר רוז׳ שנמצאו כאן; שלושה ק״מ מפאב סטריט
ואט קסארראם — הפגודה הכסופה שעל הכביש הראשי, עם תקרות מצוירות וכמעט בלי מבקרים
ואט אתוויה — מקדש אנגקורי מהמאה השתים עשרה ולצדו מנזר חי, ארבעה ק״מ דרומה וחינם
מוזיאון המוקשים — הוקם בידי חייל-ילד לשעבר שפירק מוקשים בידיים; על הדרך לבאנטיי סריי
מרכז המבקרים של אפופו — החולדות שמוצאות מוקשים בריח, ופוגשים אחת; עשרים דקות וההסבר הטוב בעיר
מוזיאון המלחמה — חצר פתוחה של טנקים, מסוקים ומוקשים; המדריכים הם ותיקי קרבות וזה כל הערך
בית תיאם — ביתו וסדנתו של אמן לכה, שנפתחו למבקרים; ללכת בשביל המלאכה ולא בשביל החנות

מה לראות

פאב סטריט — זה השם הרשמי. להולכי רגל מחמש, ומאתיים המטרים הרועשים בקמבודיה
רחוב 9 — רחוב אחד מאחורי פאב סטריט ועולם אחר: ברים קטנים, בלי סוחטים, ואפשר לשמוע את עצמך
קאנדאל וילג׳ — שני בלוקים של חנויות עיצוב קטנות ובתי קפה בבתי מסחר ישנים; החלופה השקטה לרחובות השוק
הגנים המלכותיים — עם דמדומים מתמלאים שני העצים הגדולים כאן בעטלפי פירות שיוצאים יחד; לעמוד בצד הרחוק
המעון המלכותי — בית המלך בסיאם ריפ, סגור ושמור; הגנים סביבו הם החלק הציבורי
טיילת המורשת — הטיילת לאורך הנהר בתוך העיר; המקטע האחד בסיאם ריפ שנבנה להליכה
פארה, הקרקס הקמבודי — קרקס חברתי מבטמבנג שהקימו פליטים חוזרים ב-1994; מופע אחד בלילה והוא נמכר עד תום
ארטיזאן אנגקור — סדנת הכשרה פעילה באבן, בעץ, בלכה ובמשי; הסיור החינמי הוא סיור אמיתי
חוות המשי — חמישה עשר ק״מ מערבה, מעלה התות לאריג ארוג בביקור אחד; חינם וכמעט ריק
קבאל ספיאן — נהר אלף הלינגות — גילופים בקרקעית הנהר, שנמצאו ב-1968. הליכה של קילומטר וחצי במעלה
פנום קולן — המקום שבו הוכרזה האימפריה החמרית ב-802, ושממנו נחצבה אבן החול של אנגקור
מרכז המגוון הביולוגי — מרכז הצלה לחיות בר שהוחרמו, ליד קבאל ספיאן; סיור מודרך אחד ביום, בתיאום
פנום קרום — מקדש מהמאה התשיעית על הגבעה שמעל האגם; נוף השקיעה הוא על הטונלה סאפ עצמו
קאמפונג פלוק — בתי כלונסאות בגובה שמונה מטרים על האגם, עשרים ק״מ מהעיר; קו המים על העמודים מספר את הסיפור
קאמפונג קליאנג — ארבעים ק״מ מהעיר, היישוב הגדול באגם והפחות מבוקר; יום שלם
מצ׳ריי — כפר צף קטן מצ׳ונג קניאס, במערב, ובו ציפורים במקום סירות מזכרות
הבאראי המערבי — מאגר מהמאה האחת עשרה באורך שמונה ק״מ שעוד מחזיק מים, ומקומיים שוחים בו

שווקים וקניות

השוק הישן — השוק המקורי ועדיין חצי מקומי: דגים וירקות מאחור, מזכרות מלפנים
פסאר לה — שלושה ק״מ מזרחה, והשוק שבו העיר באמת קונה; בלי אנגלית ובלי מזכרות
שוק הלילה של אנגקור — שוק הלילה הראשון כאן, נפתח ב-2007; מלאכה וכורסאות מסאז׳, ונסגר מאוחר
שוק הלילה של מרכז האמנות — על האי שבנהר; קטן, שקט יותר והסחורה טובה ממה שהשם מרמז
שוק "תוצרת קמבודיה" — רק יוצרים קמבודיים, לפי תקנון; השוק האחד כאן שבו התווית אומרת משהו
שוק הלילה ברחוב 60 — לא שוק תיירים בכלל — לונה פארק קמבודי עם אוכל, מתקנים ובלי תפריט באנגלית
אגודת המלאכה של אנגקור — אולם שיתופי של כשלושים סדנאות; מחירים קבועים והיוצרים נקראים בשם
שדרת סיוואתה — הרחוב הראשי: בנקים, בתי מרקחת, חנויות נוחות והמדרכה היחידה שרחבה דייה לשימוש
כביש סוק סאן — רצועת הברים וההוסטלים החדשה ממערב לשוק; זולה מפאב סטריט וצעירה יותר

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל החמרי אינו תאילנדי עם פחות צ׳ילי — הוא כמעט לא חריף בכלל, והוא בנוי על פראהוק, ממרח דגים מותססים שהוא עמוד השדרה של כמעט כל מנה מלוחה, ועל קרואנג, מחית כתושה של לימון-גראס, גלנגל, כורכום, ליים קפיר ושום. ארוחת הבוקר היא הארוחה הרצינית כאן והיא אטריות או חזיר עם אורז, שנאכלת בין שש לתשע מעגלות ומבתי מסחר. שני דולרים עד חמישה לצלחת — והמחירים בדולרים אמריקאיים ממש, והעודף מתחת לדולר ניתן בריאל לפי ארבעת אלפים לדולר.

נום באן צ׳וק — אטריות בוקר ברוטב דגים, דולר; נמכרות מסלים על הכתף ונגמרות עד תשע
ביי סאק צ׳רוק — חזיר בגריל על אורז עם חמוצים וקערית ציר, דולר וחצי. בוקר בלבד
אמוק דגים — המנה הלאומית; ארבעה עד שישה דולרים, והגרסה האמיתית מאודה בעלה בננה ולא קארי בקערה
לוק לאק ופלפל קמפוט — בקר חרוך עם מטבל ליים ופלפל, ארבעה דולרים; המטבל הוא המנה
נמלי עץ אדומות עם בקר — מנה סיאם-ריפית אמיתית ולא התגרות; הנמלים חמוצות והן מחליפות ליים. שלושה דולרים
קראלאן — אורז דביק, שעועית וקוקוס שנצלו בתוך קנה במבוק; דולר, מדוכנים בצד הדרך
סוכר דקלים ויין דקלים — מנוקז מדקל הסוכר, העץ הלאומי של קמבודיה; נמכר בעיגולים בכל שולי דרך
קוי טאו — מרק אטריות בציר עצמות חזיר, ארוחת הבוקר האחרת; דולר וחצי ובכל פינה יש אחד
ברביקיו חמרי — גריל מכופף על גחלים בשולחן שלכם ובתעלה סביבו ציר; חמישה דולרים לאדם
דוכני החרקים — צרצרים, תולעי משי וטרנטולה; נאכלים כאן באמת, ומומלחים ולא מתובלים

מוזיאונים

יש כאן מוזיאון אחד על אנגקור וארבעה על ארבעים השנים שאחריו — המלחמה, המוקשים והמלאכות שכמעט אבדו. הפרופורציה הזאת כנה: המקדשים נמצאים בחוץ והם מסבירים את עצמם רע, וההיסטוריה הקרובה אינה נראית בשום מקום בנוף וצריך לספר אותה. ללכת למוזיאון אנגקור לפני הפארק ולא אחריו, ולתת לקטנים שעה כל אחד; שניים מהם מנוהלים בידי האנשים שהסיפור קרה להם.

המוזיאון הלאומי של אנגקור — ממוזג, בעיר, ושעה וחצי; ללכת לפני הפארק ולא אחריו
מרכז המבקרים של אפופו — עשרים דקות ופוגשים חולדה בעבודה; ההסבר הברור בעיר לבעיית המוקשים
מוזיאון המוקשים — על הדרך לבאנטיי סריי; הוקם בידי אדם שגויס כחייל-ילד בגיל עשר
ארטיזאן אנגקור — סדנה עובדת ולא אולם תצוגה; ההליכה המודרכת החינמית בין הסדנאות היא סיור אמיתי
בית תיאם — ביתו וסטודיו של אמן לכה, פתוח למבקרים; קטן, אישי ולא חנות מזכרות
מוזיאון המלחמה — חצר פתוחה של טנקים, מיג ומסוק; המדריכים נלחמו בהם וזאת התצוגה
אגודת המלאכה — כשלושים סדנאות חברות תחת קורת גג אחת, מחירים קבועים, וכל יוצר נקרא בשמו

אמונה ומקומות קדושים

קמבודיה בודהיסטית-תהרוואדה בכתשעים וחמישה אחוזים, והפגודה עודנה מרכז חיי הכפר — היא בית הספר, האולם, בית ההוספיס ובית הקברות. זה גם מה שעושה את שנות השבעים לבלתי נשכחות כאן: נזירים הופשטו מגלימתם או נהרגו, פגודות הוסבו למחסנים ולכלאים, ומכשישים אלף נזירים ב-1975 נשארו אלפים ספורים ב-1979. כל מנזר שנכנסים אליו נבנה מחדש ואוכלס מחדש בתוך זיכרון חי. הנעליים יורדות בדרגש, כתפיים וברכיים מכוסות, ואישה אינה מוסרת דבר ישירות לידי נזיר.

ואט תמיי — סטופת זכוכית של עצמות שנמצאו באדמה הזאת; שלושה ק״מ מפאב סטריט וכמעט תמיד ריק
ואט בו — מהמאה השמונה עשרה; ציורי הריאמקר בפנים הם מהעתיקים בקמבודיה
טפ פראנאם — בודהה בגובה שישה מטרים שעוד מקבל פולחן על מרפסת מהמאה התשיעית באנגקור תום
ואט פריאה פרום ראט — פגודת העיר על הנהר, חינם ופתוחה כל היום; הבודהה השוכב הוא מה שצריך למצוא
ואט דאמנאק — מעון מלכותי לשעבר; ספריית המרכז ללימודי חמר שבתוכו פתוחה לכל אדם
ואט קסארראם — הפגודה הכסופה על כביש נמל התעופה, תקרות מצוירות, ואין בה אדם
ואט אתוויה — מקדש מהמאה השתים עשרה ולצדו מנזר חי, ארבעה ק״מ דרומה וחינם

טבע

העובדה הטבעית הגדולה ביותר על המקום הזה היא שהאגם שדרומית לעיר מחליף כיוון פעמיים בשנה. מיוני עולה המקונג כל כך שהוא חוסם את נהר הטונלה סאפ ודוחף מים פנימה, האגם מתנפח מכאלפיים וחמש מאות קילומטרים רבועים ליותר מחמישה עשר אלף ומעומק מטר לתשעה, ובאוקטובר הוא מתרוקן חזרה. הפעימה הזאת היא הסיבה שהאימפריה החמרית יכלה להאכיל כאן שלושה רבעי מיליון איש, והיא עוד דיג המים המתוקים הגדול בעולם. כל מה שבקבוצה הזאת הוא עונה יבשה או עונה רטובה, לעולם לא שתיהן.

קאמפונג פלוק — כפרי כלונסאות עשרים ק״מ מהעיר; ללכת בספטמבר עד ינואר כשיש מים מתחתיהם
פנום קולן — ארבעים ק״מ מהעיר; המקום שבו הוכרזה האימפריה ב-802 ושממנו נחצבה אבן החול שלה
קבאל ספיאן — הליכה של קילומטר וחצי במעלה אל גילופים בקרקעית הנהר; עונה יבשה מראה את האבן, רטובה את המים
קאמפונג קליאנג — ארבעים ק״מ מהעיר, היישוב הגדול באגם והפחות מבוקר; יום שלם
מצ׳ריי — כפר קטן ממערב לצ׳ונג קניאס, עם ציפורים במקום סירות מזכרות
פנום קרום — מקדש מהמאה התשיעית על הגבעה שמעל האגם; השקיעה כאן היא על הטונלה סאפ עצמו
הבאראי המערבי — מאגר מהמאה האחת עשרה באורך שמונה ק״מ שעוד מחזיק מים; מקומיים שוחים כאן בסופי שבוע
מרכז המגוון הביולוגי — מרכז הצלה לחיות בר שהוחרמו ליד קבאל ספיאן; סיור מודרך אחד ביום, בהזמנה מראש

עם ילדים

ארבעה מקדשים הם המקסימום שילד יסכים לו, והחום כאן גרוע מהמקדשים — אמצע היום בין מרץ למאי מסוכן באמת לילדים קטנים, ובפארק כמעט אין צל ואין חנויות. התוכנית שעובדת היא מקדשים מהפתיחה עד תשע, משהו עם מים או חיות אחר הצהריים, והקרקס בלילה. כלל אחד לפארק: טוק-טוק עם גג עדיף על רכב ממוזג, מפני שילד שרואה בחוץ אינו שואל כמה נשאר.

פארה, הקרקס הקמבודי — מופע אחד בלילה באוהל קטן; בלי חיות, בלי צורך בשפה, והוא נמכר עד תום
אפופו — חולדות המוקשים — עשרים דקות, בפנים, והילדים פוגשים חולדה מאומנת; התחנה הטובה בעיר לבן שמונה
חוות המשי — תולעי משי, עצי תות ונול שאפשר לצפות בו עשר דקות; חינם ומוצל
הבאראי המערבי — המקום האחד ליד העיר להיכנס למים; משפחות מקומיות, מחצלות בצל, וסירה לאי
שוק הלילה ברחוב 60 — לונה פארק קמבודי: מתקנים, תירס בגריל ובלי שום מזכרות. בערבים בלבד
טה פרום — המקדש האחד שילדים באמת רוצים: עצים שצומחים דרך קירות. ללכת בפתיחה, בשבע וחצי

חיי לילה

כל הלילה של סיאם ריפ קורה בכשישה רחובות, והוא מתחלק בחדות: פאב סטריט עצמו הוא מאתיים מטר רועשים של דליים וניאון, רחוב 9 בלוק אחד צפונה הוא אותם משקאות בחצי העוצמה, וכביש סוק סאן במערב הוא רצועת ההוסטלים החדשה. מעברם שוקי הלילה, שפתוחים אחרי אחת עשרה והם הקנייה היחידה שהעיר עושה בחשכה. המחוז עני והכסף כאן חשוב, ולכן להתמקח — אבל לדעת על מה מתמקחים.

פאב סטריט — מאתיים מטר, להולכי רגל מחמש, ובירה מהחבית בחצי דולר היא מחיר אמיתי כאן
רחוב 9 — בלוק אחד צפונה; ברים קטנים, בלי סוחטים, וחצי הלילה שהמקומיים משתמשים בו
כביש סוק סאן — רצועת ההוסטלים והברים החדשה ממערב לשוק; צעירה וזולה מפאב סטריט
שוק הלילה של אנגקור — הראשון כאן, נפתח ב-2007; פתוח אחרי אחת עשרה והשורות האחוריות הן הטובות
שוק הלילה של מרכז האמנות — על האי שבנהר; שקט יותר, סחורה טובה יותר, וחוצים אליו גשר להולכי רגל
טיילת המורשת בלילה — הטיילת בין שני השווקים; מוארת, שקטה, והדרך לפרק ארוחת ערב

לחיפוש חדר בסיאם ריפ