sleepntrip

China

שנחאי

שנגחאי הייתה עיר מחוז מוקפת חומה של אולי מאתיים אלף איש כשבריטניה ניצחה במלחמת האופיום הראשונה, והסכם נאנג׳ינג מ-1842 פתח אותה כנמל אמנה. מה שבא אחר כך אין לו מקבילה אמיתית: הבריטים קיבלו יישוב ב-1843, האמריקאים ב-1848 והצרפתים ב-1849, ושני הראשונים התמזגו ב-1863 ל"יישוב הבינלאומי" — עיר זרה בעלת שלטון עצמי בתוך סין, עם מועצה, משטרה, בתי משפט ומיליציה משלה, שבה תושבים זרים לא היו כפופים לחוק הסיני כלל. עד שנות השלושים זאת הייתה העיר החמישית בגודלה בעולם והמרכז הפיננסי של מזרח אסיה, וחזית הנהר הייתה המקום שבו הציבו הבנקים את מפקדותיהם. חמישים ושניים מהבניינים האלה עוד עומדים בשורה אחת. שעתיים במישור. ללכת בארבע: הבניינים פונים מערבה והם מוארים מהדמדומים.

חדר לזוג בשנחאי — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

הבונד: עיר שלא הייתה סין

שנגחאי הייתה עיר מחוז מוקפת חומה של אולי מאתיים אלף איש כשבריטניה ניצחה במלחמת האופיום הראשונה, והסכם נאנג׳ינג מ-1842 פתח אותה כנמל אמנה. מה שבא אחר כך אין לו מקבילה אמיתית: הבריטים קיבלו יישוב ב-1843, האמריקאים ב-1848 והצרפתים ב-1849, ושני הראשונים התמזגו ב-1863 ל"יישוב הבינלאומי" — עיר זרה בעלת שלטון עצמי בתוך סין, עם מועצה, משטרה, בתי משפט ומיליציה משלה, שבה תושבים זרים לא היו כפופים לחוק הסיני כלל. עד שנות השלושים זאת הייתה העיר החמישית בגודלה בעולם והמרכז הפיננסי של מזרח אסיה, וחזית הנהר הייתה המקום שבו הציבו הבנקים את מפקדותיהם. חמישים ושניים מהבניינים האלה עוד עומדים בשורה אחת. שעתיים במישור. ללכת בארבע: הבניינים פונים מערבה והם מוארים מהדמדומים.

  1. פארק הואנגפו — הפארק העתיק בעיר, שנפתח בידי המועצה העירונית ב-1868, והמקום להכריע בו סיפור מפורסם אחד. השלט "אסורה הכניסה לכלבים ולסינים" נזכר בכל מקום והוא לא היה קיים בצורה הזאת: תקנון הפארק אסר כלבים, ובסעיף נפרד אסר סינים למעט משרתים שליוו זרים, והם הוצבו כרשימה ממוספרת. ההבחנה אינה מרככת את המדיניות — ההדרה הייתה אמיתית ונמשכה עד 1928 — אבל השלט המשולב הבודד הוא הרכבה מאוחרת, והיסטוריונים סינים אמרו את זה.
  2. גשר ואיבאידו — גשר הפלדה מ-1907 מעל תעלת סוז׳ואו היה גשר הפלדה הראשון בסין. קודמו הוא העיקר: גשר אגרה מעץ שבנתה חברה בריטית ב-1856, שגבה מהולכי רגל סינים כדי לעבור והניח לזרים לעבור חינם, וזה עורר כעס רב דיו שהמועצה העירונית קנתה אותו בסוף והפכה את המעבר לחינם — ומכאן השם, שפירושו בערך "גשר המעבר החופשי החיצוני". הגשר כולו הוסע על המים ב-2008 לשיחזור והוחזר.
  3. מלון השלום — ויקטור ששון בנה כאן את מלון קתאי ב-1929 — הוא היה מהמשפחה היהודית הבגדאדית שהגיעה לאסיה דרך בומביי, והוא העביר את הונו מהודו לשנגחאי בשנות העשרים מפני שהמיסוי היה נמוך יותר. גג הפירמידה הירוק הוא שלו. נואל קווארד כתב את "חיים פרטיים" בסוויטה כאן בארבעה ימים ב-1930 כשהיה חולה בשפעת, ולהקת הג׳אז של המלון, שהוקמה ב-1980 ממוזיקאים שניגנו לפני 1949, עוד מופיעה.
  4. בניין הונג קונג ושנגחאי — הושלם ב-1923 והיה אז בניין הבנק הגדול באסיה והשני בגודלו בעולם. להיכנס לאולם הכניסה ולהרים עיניים: כיפת פסיפס של שמונה לוחות, אחד לכל עיר שבה היה לבנק סניף גדול, בזכוכית ונציאנית. בשנות החמישים נעשה הבניין הנהלת העיר שנגחאי והכיפה טויחה — והגרסה המקובלת היא שהיא כוסתה כדי להגן עליה ולא כדי להשמיד אותה. היא נחשפה ב-1997 ונמצאה שלמה.
  5. בית המכס — 1927, והשעון במגדל היה הגדול באסיה — הפעמונים נוצקו באנגליה ועוצבו לפי ביג בן, ומ-1928 הם ניגנו את פעמוני וסטמינסטר בכל רבע שעה. ב-1966, בתחילת מהפכת התרבות, שונה המנגנון כדי לנגן את "המזרח אדום" במקום, והותקנו רמקולים. ב-1986 הוחזרו פעמוני וסטמינסטר, לפי המדווח לקראת ביקור המלכה אליזבת השנייה. אפשר לשמוע אותו מכל חזית הנהר.
  6. לוג׳יאזווי מעבר למים — לעמוד על טיילת הבונד ולהביט מזרחה, ולהבין מה התאריך אומר: ב-1990 כל מה שאתם מביטים בו היה מחסנים, מספנות ושדות. פודונג נפתחה לפיתוח באותה שנה, הפנינה המזרחית קמה ב-1994, ג׳ין מאו ב-1999, מרכז הפיננסים העולמי ב-2008 ומגדל שנגחאי — 632 מטרים, הבניין השני בגובהו בעולם — ב-2015. עשרים וחמש שנה, ארבעה מגדלים, וקו רקיע אחד שהוא היום הדימוי של סין.

העיר העתיקה והרובע הצרפתי

לפני נמל האמנה הייתה כאן עיר סינית מוקפת חומה, עגולה בקירוב, שנבנתה ב-1554 נגד פיראטים מהים. החומות הורדו ב-1912 וכביש הטבעת שהחליף אותן עוד מתווה את המעגל במדויק — אפשר לראות אותו בכל מפה, ומי שיודע שהוא שם מבין את הגאוגרפיה של כל העיר: היישובים הזרים נבנו מסביב לעיר שבתחילה לא הורשו להיכנס אליה. מצפון לעיר העתיקה שוכן הרובע הצרפתי לשעבר, שלא היה רובע עסקים אלא רובע מגורים — עצי דולב, וילות, בתי סמטה והרחובות השקטים במרכז שנגחאי. שעתיים וחצי והכול בהליכה. ללכת בבוקר לעיר העתיקה ואחר הצהריים המאוחר לעצי הדולב, או לפצל.

  1. גן יו — פאן יונדואן, פקיד מינג, השקיע שמונה עשרה שנה מ-1559 בבניית הגן הזה בן שני ההקטרים לאביו שיצא לפנסיה, ולפי המדווח רושש את עצמו בכך. מה שעושה אותו שווה את הכרטיס הוא מה שקרה לו אחר כך: חיילים בריטיים שוכנו בו ב-1842 במלחמת האופיום הראשונה, אגודת החרבות הקטנות השתמשה בו כמפקדה ב-1853 והצרפתים הפגיזו אותם ממנו, והיפנים פגעו בו ב-1942. כל גלעין סלעים וכל ביתן שרואים הם שיחזור, רובו אחרי 1956.
  2. מקדש אל העיר — לכל עיר סינית מוקפת חומה היה "צ׳נגהואנג מיאו", מקדש לאל העיר — אלוהות שהייתה לרוב פקיד מקומי שהואל, ושהובן כמי שמנהל את מתי העיר כפי שפקיד מנהל את החיים. זה כאן מתוארך ל-1403. השוק שמקיף אותו נראה כמו רחוב מינג וכמעט כולו נבנה בשנות התשעים, וכדאי לדעת את זה לפני שמצלמים אותו; המקדש עצמו פעיל והקטורת אמיתית.
  3. מקדש קונפוציוס — מקדש קונפוציוס של העיר העתיקה, שבו נערכו בחינות הקיסרות מקומית — השיטה שבה, בתורה, כל אדם שידע לשנן את הקלאסיקות יכול היה להיכנס לשירות הציבורי, והיא פעלה עד 1905. בחצר מתקיים היום שוק ספרים משומשים בבקרי יום ראשון, וזאת בדיחה סבירה על חשבון עצמו. כמעט אין כאן מבקרים בכל יום אחר.
  4. אתר הקונגרס הראשון של המפלגה — ב-23 ביולי 1921 נפגשו שלושה עשר אנשים בחדר האחורי של בית סמטה בכתובת הזאת, בייצוג כחמישים חברים, וייסדו את המפלגה הקומוניסטית הסינית. מאו דזה-דונג היה אחד מהם ורשם את הפרוטוקול. הפגישה פוזרה בידי סוכן משטרה של הרובע הצרפתי והסתיימה על סירה באגם בז׳ג׳יאנג. הבית הוא היום מוזיאון לאומי — והוא עומד בלב שינטייאנדי, מרכז קניות יוקרתי שבנה יזם מהונג קונג ב-2001 סביב בתי הסמטה שנשמרו.
  5. טיאנזיפאנג — הדרך האחרת לעשות את אותו דבר. אלה בתי סמטה ובלוקי מפעלים קטנים משנות השלושים, ומ-1998 החלו אמנים לשכור את הסדנאות הריקות בזול; הרובע היה מיועד להריסה והשוכרים והאמנים יחד השיגו שינוי סיווג. התוצאה צרה יותר, מבולגנת יותר ורווחית פחות משינטייאנדי, והעיקר — הרבה מהתושבים המקוריים עוד גרים מעל החנויות, ותראו את הכבסים שלהם. איזה משני המודלים טוב יותר הוא ויכוח שבשנגחאי עוד מתנהל.
  6. רחוב ווקאנג והנורמנדי — בלוק המגהץ בהתפצלות הוא דירות נורמנדי מ-1924, והאדריכל שלו הוא הסיפור הטוב בשנגחאי: לסלו הודץ היה הונגרי-סלובקי שנשבה בחזית הרוסית במלחמת העולם הראשונה, נמלט מרכבת אסירים בסיביר, והלך ונסע לשנגחאי ב-1918 בלי כלום. הוא נשאר עשרים ותשע שנים ובנה כשישים וחמישה בניינים, ובהם מלון פארק מ-1934, שהיה הבניין הגבוה באסיה עד 1952. רחוב ווקאנג היה רו פרגוסון ועצי הדולב צרפתיים.

הונגקו: נמל המקלט האחרון

בין 1938 ל-1941 הגיעו לשנגחאי בין שמונה עשר לעשרים אלף יהודים שנמלטו מגרמניה, מאוסטריה, מפולין ומליטא, והם באו מסיבה אחת: בגלל צורת ההתנהלות של נמל האמנה, שנגחאי לא דרשה ויזת כניסה מאף אדם, ועד 1939 היא הייתה למעשה הנמל המשמעותי היחיד בעולם שלא דרש. רובם התיישבו בהונגקו, מצפון לתעלת סוז׳ואו, ברובע עני שהופגז עד עפר בקרב 1937 עם יפן. בפברואר 1943 הורו השלטונות היפניים לכל הפליטים נטולי האזרחות שהגיעו אחרי 1937 להיכנס ל"אזור מיועד" של כשני קילומטרים רבועים וחצי בטילאנצ׳יאו — גטו שנגחאי. התנאים היו רעים מאוד וכמעט כולם שרדו. המסלול הזה הוא הרובע ההוא. שעתיים, והמוזיאון דורש שעה מהן.

  1. בית הכנסת אוהל משה — נבנה ב-1907 בידי יהודים רוסים ונבנה מחדש במקום הזה ב-1927, ובשנות הפליטים הוא היה מרכז החיים הדתיים של הקהילה. היום הוא מוזיאון פליטי השואה של שנגחאי, והתצוגה שצריך לחפש היא קיר השמות: רשימה שנאספת מ-2007 ועוד מתווספים אליה, של פליטים שהיו בשנגחאי. בה יותר מעשרת אלפים שמות. דמות אחת שהמוזיאון מתעד: הו פנג-שאן, הקונסול הכללי הסיני בווינה, הנפיק אלפי ויזות לשנגחאי בשנים 1938–40 בניגוד להוראות השגריר שלו, ויד ושם הכיר בו כחסיד אומות העולם ב-2000.
  2. פארק הואושאן — פארק קטן בתוך מה שהיה האזור המיועד, והוא היה מקום המפגש של הפליטים — חלקת הקרקע הפתוחה האחת ברובע שבו גרו משפחות שמונה ועשרה בחדר. אבן זיכרון הוצבה כאן ב-1994 ובה נרשם שכשלושים אלף פליטים יהודים חיו בחלק הזה של הונגקו בשנות המלחמה. הפארק משמש היום את השכונה לקלפים ולהתעמלות, כפי שהיה גם אז.
  3. רחוב צ׳אנגיאנג — הרחוב הראשי של האזור המיועד, ובתי הסמטה לאורכו הם הבניינים עצמם — הם לא נבנו מחדש, הם מאוכלסים ברציפות תשעים שנה ובהם היום משפחות סיניות. בכמה מהם לוחיות קטנות. הפליטים קראו לאזור הזה "וינה הקטנה" וניהלו בו בתי קפה, עיתון בגרמנית, להקת תיאטרון ובית ספר — תחת ממשל יפני וכמעט בלי כסף.
  4. ברודוויי מנשנס — לוח הלבנים בפי תעלת סוז׳ואו, שהושלם ב-1934 כדירות יוקרה, וב-1937 ושוב מ-1945 שכן בו חיל העיתונות הזרה — הקומות העליונות הביטו ישר אל קרב שנגחאי, ועיתונאים דיווחו על הלחימה מהמרפסות. היפנים הפקיעו אותו ב-1941 כמועדון קצינים. המפלגה הקומוניסטית השתלטה עליו ב-1951 והוא עודנו מלון.
  5. רחוב דואולון — שש מאות מטר שהיו מרכז החיים הספרותיים הסיניים בשנות השלושים: לו שון, מאו דון, גואו מורואו ודינג לינג גרו כולם ברחוב הזה או בסמוך לו, ו"ליגת סופרי השמאל" נוסדה כאן ב-1930. כמה מהבתים מסומנים ואחד מהם מוזיאון. הרחוב שוחזר כרובע תרבות ב-1999 והשיחזור כבד יד, אבל הבתים הם אלה שהם גרו בהם.
  6. פארק לו שון — לו שון הוא מייסד הספרות הסינית המודרנית — הוא זנח את הסינית הקלאסית לטובת השפה המדוברת וכתב את הסיפורים שכל תלמיד סיני עוד קורא — והוא בילה את תשע שנותיו האחרונות בהונגקו, מאות מטרים מכאן, מפני שהרובע היה מחוץ לתחום השיפוט של העיר הסינית והוא היה בסכנה מצד הממשלה הלאומנית. הוא מת ב-1936 ונקבר מחדש בפארק הזה ב-1956. בשבע בבוקר זה שירה במקהלה, ריקודים סלוניים וקליגרפיה במים על המרצפות.

מה יש בשנחאי

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

הבישול השנגחאי — "בנבאנג צאי", אוכל בסגנון מקומי — הוא המתוק והעשיר בסויה שבמטבחים האזוריים של סין, והוא אוכל של עיר ולא של מחוז: הוא ספח השפעות מנינגבו, מסוז׳ואו, מקנטון ומהמערב בעשורי נמל האמנה ושמר את כולן. שני הדברים שאוכלים הם הכיסונים והצלייה האיטית. כלל מעשי אחד שחשוב כאן יותר מכמעט בכל מקום: החנויות המפורסמות מוכרות פריט אחד, נפתחות בשש או בשבע בבוקר ונסגרות כשהוא נגמר, לרוב עד אחר הצהריים המוקדמים. עשרים עד חמישים יואן, שלושה דולרים עד שבעה. והמזומן כמעט מת — כמעט הכול משולם בטלפון.

מוזיאונים

בשנגחאי יותר מוזיאונים ממה שמצפים, ואלה של המדינה חינם. שניים מהם ברמה עולמית באמת: מוזיאון שנגחאי לברונזות ולציור סיני, ומרכז התכנון העירוני להבנת מה שקרה כאן מאז 1990 — ושום עיר אחרת אינה מציעה את זה בצורה הזאת. מלבדם, המעניינים הם קטנים וספציפיים: מרתף של כרזות תעמולה, בית כנסת, תחנת כוח שהוסבה. שני דברים מעשיים: המוזיאונים הגדולים ביטלו את ההזמנה מראש ב-2024 וב-2025 ועכשיו פשוט מגיעים עם דרכון, ומוזיאון שנגחאי מפוצל בין שני בניינים מאז 2024.

אמונה ומקומות קדושים

שנגחאי אינה עיר דתית בדרך שבה ערים סיניות עם היסטוריה קיסרית הן, ומה שיש לה במקום הוא מערכת קהילות שכל אחת בנתה בניין אחד: מקדשים בודהיסטיים שקדמו בהרבה לנמל האמנה, קתדרלה קתולית שבנו ישועים שהיו באזור מהמאה השבע עשרה, בתי כנסת שבנו יהודי בגדאד ואחר כך יהודים רוסים, ומסגד בעיר העתיקה. כולם נסגרו בין 1966 ל-1979 וכולם נפתחו מחדש. הדת בסין מתנהלת דרך חמש אגודות מוכרות על ידי המדינה, והמקדשים והכנסיות שאפשר לבקר בהם הם רשומים; כדאי לדעת את זה ולא לנחש.

טבע

שנגחאי יושבת על דלתת הסחף השטוחה של היאנגצה ואין בעיר גבעה טבעית אחת מלבד גוש בן מאה מטרים בשהשאן — כל המקום הוא אלוביום, ולכן גם הקרקע רכה, המגדלים דורשים כלונסאות עמוקים, וחלקים מהעיר שקעו במידה הניתנת למדידה. מה שנחשב לנוף כאן הוא מים: ההואנגפו, תעלת סוז׳ואו, עיירות התעלות שממערב לעיר, ופי היאנגצה עצמו — שבו האי צ׳ונגמינג עשוי כולו סחף והוא עוד גדל. עצי הדולב של הרובע הצרפתי הם הירוק האמיתי של העיר, והצרפתים נטעו אותם.

עם ילדים

שנגחאי מהערים הגדולות הקלות בעולם עם ילדים: המטרו מגיע לכל מקום והוא זול, נקי וממוזג, המוזיאונים חינם ולא פעם בנויים לילדים, והעיר בטוחה מאוד. שתי אזהרות מעשיות. כמעט שום דבר אינו משולם במזומן עוד — צריך אליפיי או ויצ׳אט פיי עם כרטיס זר מקושר, וכדאי להסדיר את זה לפני הטיסה. ולהביא דרכונים: המוזיאונים הגדולים והחינמיים ביטלו את ההזמנה מראש ב-2024 וב-2025, אבל הדרכון בדלפק הביטחון הוא מה שמכניס אותך.

חיי לילה

הלילה של שנגחאי פרוש על ארבעה-חמישה רבעים והמטרו מפסיק לפעול בין אחת עשרה לאחת עשרה וחצי בערך, וזה מעצב את כל הערב — אחר כך זאת מונית, והאפליקציות עובדות אך דורשות מספר טלפון סיני או מלון שיזמין. גגות הבונד הם הגלויה היקרה ושווים משקה אחד. הרובע הצרפתי לשעבר הוא המקום שבו נמצאים הברים שאנשים באמת משתמשים בהם, בבתים שהוסבו ביונגקאנג, בג׳ולו ובאנפו. ולעיר תרבות קפה רצינית ביום ומסורת ג׳אז רצינית שחוזרת לשנות השלושים.

לחיפוש חדר בשנחאי