China

שנחאי

שנגחאי הייתה עיר מחוז מוקפת חומה של אולי מאתיים אלף איש כשבריטניה ניצחה במלחמת האופיום הראשונה, והסכם נאנג׳ינג מ-1842 פתח אותה כנמל אמנה. מה שבא אחר כך אין לו מקבילה אמיתית: הבריטים קיבלו יישוב ב-1843, האמריקאים ב-1848 והצרפתים ב-1849, ושני הראשונים התמזגו ב-1863 ל"יישוב הבינלאומי" — עיר זרה בעלת שלטון עצמי בתוך סין, עם מועצה, משטרה, בתי משפט ומיליציה משלה, שבה תושבים זרים לא היו כפופים לחוק הסיני כלל. עד שנות השלושים זאת הייתה העיר החמישית בגודלה בעולם והמרכז הפיננסי של מזרח אסיה, וחזית הנהר הייתה המקום שבו הציבו הבנקים את מפקדותיהם. חמישים ושניים מהבניינים האלה עוד עומדים בשורה אחת. שעתיים במישור. ללכת בארבע: הבניינים פונים מערבה והם מוארים מהדמדומים.

חדר לזוג בשנחאי — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

הבונד: עיר שלא הייתה סין

פארק הואנגפו — הפארק העתיק בעיר, שנפתח בידי המועצה העירונית ב-1868, והמקום להכריע בו סיפור מפורסם אחד. השלט "אסורה הכניסה לכלבים ולסינים" נזכר בכל מקום והוא לא היה קיים בצורה הזאת: תקנון הפארק אסר כלבים, ובסעיף נפרד אסר סינים למעט משרתים שליוו זרים, והם הוצבו כרשימה ממוספרת. ההבחנה אינה מרככת את המדיניות — ההדרה הייתה אמיתית ונמשכה עד 1928 — אבל השלט המשולב הבודד הוא הרכבה מאוחרת, והיסטוריונים סינים אמרו את זה.
גשר ואיבאידו — גשר הפלדה מ-1907 מעל תעלת סוז׳ואו היה גשר הפלדה הראשון בסין. קודמו הוא העיקר: גשר אגרה מעץ שבנתה חברה בריטית ב-1856, שגבה מהולכי רגל סינים כדי לעבור והניח לזרים לעבור חינם, וזה עורר כעס רב דיו שהמועצה העירונית קנתה אותו בסוף והפכה את המעבר לחינם — ומכאן השם, שפירושו בערך "גשר המעבר החופשי החיצוני". הגשר כולו הוסע על המים ב-2008 לשיחזור והוחזר.
מלון השלום — ויקטור ששון בנה כאן את מלון קתאי ב-1929 — הוא היה מהמשפחה היהודית הבגדאדית שהגיעה לאסיה דרך בומביי, והוא העביר את הונו מהודו לשנגחאי בשנות העשרים מפני שהמיסוי היה נמוך יותר. גג הפירמידה הירוק הוא שלו. נואל קווארד כתב את "חיים פרטיים" בסוויטה כאן בארבעה ימים ב-1930 כשהיה חולה בשפעת, ולהקת הג׳אז של המלון, שהוקמה ב-1980 ממוזיקאים שניגנו לפני 1949, עוד מופיעה.
בניין הונג קונג ושנגחאי — הושלם ב-1923 והיה אז בניין הבנק הגדול באסיה והשני בגודלו בעולם. להיכנס לאולם הכניסה ולהרים עיניים: כיפת פסיפס של שמונה לוחות, אחד לכל עיר שבה היה לבנק סניף גדול, בזכוכית ונציאנית. בשנות החמישים נעשה הבניין הנהלת העיר שנגחאי והכיפה טויחה — והגרסה המקובלת היא שהיא כוסתה כדי להגן עליה ולא כדי להשמיד אותה. היא נחשפה ב-1997 ונמצאה שלמה.
בית המכס — 1927, והשעון במגדל היה הגדול באסיה — הפעמונים נוצקו באנגליה ועוצבו לפי ביג בן, ומ-1928 הם ניגנו את פעמוני וסטמינסטר בכל רבע שעה. ב-1966, בתחילת מהפכת התרבות, שונה המנגנון כדי לנגן את "המזרח אדום" במקום, והותקנו רמקולים. ב-1986 הוחזרו פעמוני וסטמינסטר, לפי המדווח לקראת ביקור המלכה אליזבת השנייה. אפשר לשמוע אותו מכל חזית הנהר.
לוג׳יאזווי מעבר למים — לעמוד על טיילת הבונד ולהביט מזרחה, ולהבין מה התאריך אומר: ב-1990 כל מה שאתם מביטים בו היה מחסנים, מספנות ושדות. פודונג נפתחה לפיתוח באותה שנה, הפנינה המזרחית קמה ב-1994, ג׳ין מאו ב-1999, מרכז הפיננסים העולמי ב-2008 ומגדל שנגחאי — 632 מטרים, הבניין השני בגובהו בעולם — ב-2015. עשרים וחמש שנה, ארבעה מגדלים, וקו רקיע אחד שהוא היום הדימוי של סין.

העיר העתיקה והרובע הצרפתי

לפני נמל האמנה הייתה כאן עיר סינית מוקפת חומה, עגולה בקירוב, שנבנתה ב-1554 נגד פיראטים מהים. החומות הורדו ב-1912 וכביש הטבעת שהחליף אותן עוד מתווה את המעגל במדויק — אפשר לראות אותו בכל מפה, ומי שיודע שהוא שם מבין את הגאוגרפיה של כל העיר: היישובים הזרים נבנו מסביב לעיר שבתחילה לא הורשו להיכנס אליה. מצפון לעיר העתיקה שוכן הרובע הצרפתי לשעבר, שלא היה רובע עסקים אלא רובע מגורים — עצי דולב, וילות, בתי סמטה והרחובות השקטים במרכז שנגחאי. שעתיים וחצי והכול בהליכה. ללכת בבוקר לעיר העתיקה ואחר הצהריים המאוחר לעצי הדולב, או לפצל.

גן יו — פאן יונדואן, פקיד מינג, השקיע שמונה עשרה שנה מ-1559 בבניית הגן הזה בן שני ההקטרים לאביו שיצא לפנסיה, ולפי המדווח רושש את עצמו בכך. מה שעושה אותו שווה את הכרטיס הוא מה שקרה לו אחר כך: חיילים בריטיים שוכנו בו ב-1842 במלחמת האופיום הראשונה, אגודת החרבות הקטנות השתמשה בו כמפקדה ב-1853 והצרפתים הפגיזו אותם ממנו, והיפנים פגעו בו ב-1942. כל גלעין סלעים וכל ביתן שרואים הם שיחזור, רובו אחרי 1956.
מקדש אל העיר — לכל עיר סינית מוקפת חומה היה "צ׳נגהואנג מיאו", מקדש לאל העיר — אלוהות שהייתה לרוב פקיד מקומי שהואל, ושהובן כמי שמנהל את מתי העיר כפי שפקיד מנהל את החיים. זה כאן מתוארך ל-1403. השוק שמקיף אותו נראה כמו רחוב מינג וכמעט כולו נבנה בשנות התשעים, וכדאי לדעת את זה לפני שמצלמים אותו; המקדש עצמו פעיל והקטורת אמיתית.
מקדש קונפוציוס — מקדש קונפוציוס של העיר העתיקה, שבו נערכו בחינות הקיסרות מקומית — השיטה שבה, בתורה, כל אדם שידע לשנן את הקלאסיקות יכול היה להיכנס לשירות הציבורי, והיא פעלה עד 1905. בחצר מתקיים היום שוק ספרים משומשים בבקרי יום ראשון, וזאת בדיחה סבירה על חשבון עצמו. כמעט אין כאן מבקרים בכל יום אחר.
אתר הקונגרס הראשון של המפלגה — ב-23 ביולי 1921 נפגשו שלושה עשר אנשים בחדר האחורי של בית סמטה בכתובת הזאת, בייצוג כחמישים חברים, וייסדו את המפלגה הקומוניסטית הסינית. מאו דזה-דונג היה אחד מהם ורשם את הפרוטוקול. הפגישה פוזרה בידי סוכן משטרה של הרובע הצרפתי והסתיימה על סירה באגם בז׳ג׳יאנג. הבית הוא היום מוזיאון לאומי — והוא עומד בלב שינטייאנדי, מרכז קניות יוקרתי שבנה יזם מהונג קונג ב-2001 סביב בתי הסמטה שנשמרו.
טיאנזיפאנג — הדרך האחרת לעשות את אותו דבר. אלה בתי סמטה ובלוקי מפעלים קטנים משנות השלושים, ומ-1998 החלו אמנים לשכור את הסדנאות הריקות בזול; הרובע היה מיועד להריסה והשוכרים והאמנים יחד השיגו שינוי סיווג. התוצאה צרה יותר, מבולגנת יותר ורווחית פחות משינטייאנדי, והעיקר — הרבה מהתושבים המקוריים עוד גרים מעל החנויות, ותראו את הכבסים שלהם. איזה משני המודלים טוב יותר הוא ויכוח שבשנגחאי עוד מתנהל.
רחוב ווקאנג והנורמנדי — בלוק המגהץ בהתפצלות הוא דירות נורמנדי מ-1924, והאדריכל שלו הוא הסיפור הטוב בשנגחאי: לסלו הודץ היה הונגרי-סלובקי שנשבה בחזית הרוסית במלחמת העולם הראשונה, נמלט מרכבת אסירים בסיביר, והלך ונסע לשנגחאי ב-1918 בלי כלום. הוא נשאר עשרים ותשע שנים ובנה כשישים וחמישה בניינים, ובהם מלון פארק מ-1934, שהיה הבניין הגבוה באסיה עד 1952. רחוב ווקאנג היה רו פרגוסון ועצי הדולב צרפתיים.

הונגקו: נמל המקלט האחרון

בין 1938 ל-1941 הגיעו לשנגחאי בין שמונה עשר לעשרים אלף יהודים שנמלטו מגרמניה, מאוסטריה, מפולין ומליטא, והם באו מסיבה אחת: בגלל צורת ההתנהלות של נמל האמנה, שנגחאי לא דרשה ויזת כניסה מאף אדם, ועד 1939 היא הייתה למעשה הנמל המשמעותי היחיד בעולם שלא דרש. רובם התיישבו בהונגקו, מצפון לתעלת סוז׳ואו, ברובע עני שהופגז עד עפר בקרב 1937 עם יפן. בפברואר 1943 הורו השלטונות היפניים לכל הפליטים נטולי האזרחות שהגיעו אחרי 1937 להיכנס ל"אזור מיועד" של כשני קילומטרים רבועים וחצי בטילאנצ׳יאו — גטו שנגחאי. התנאים היו רעים מאוד וכמעט כולם שרדו. המסלול הזה הוא הרובע ההוא. שעתיים, והמוזיאון דורש שעה מהן.

בית הכנסת אוהל משה — נבנה ב-1907 בידי יהודים רוסים ונבנה מחדש במקום הזה ב-1927, ובשנות הפליטים הוא היה מרכז החיים הדתיים של הקהילה. היום הוא מוזיאון פליטי השואה של שנגחאי, והתצוגה שצריך לחפש היא קיר השמות: רשימה שנאספת מ-2007 ועוד מתווספים אליה, של פליטים שהיו בשנגחאי. בה יותר מעשרת אלפים שמות. דמות אחת שהמוזיאון מתעד: הו פנג-שאן, הקונסול הכללי הסיני בווינה, הנפיק אלפי ויזות לשנגחאי בשנים 1938–40 בניגוד להוראות השגריר שלו, ויד ושם הכיר בו כחסיד אומות העולם ב-2000.
פארק הואושאן — פארק קטן בתוך מה שהיה האזור המיועד, והוא היה מקום המפגש של הפליטים — חלקת הקרקע הפתוחה האחת ברובע שבו גרו משפחות שמונה ועשרה בחדר. אבן זיכרון הוצבה כאן ב-1994 ובה נרשם שכשלושים אלף פליטים יהודים חיו בחלק הזה של הונגקו בשנות המלחמה. הפארק משמש היום את השכונה לקלפים ולהתעמלות, כפי שהיה גם אז.
רחוב צ׳אנגיאנג — הרחוב הראשי של האזור המיועד, ובתי הסמטה לאורכו הם הבניינים עצמם — הם לא נבנו מחדש, הם מאוכלסים ברציפות תשעים שנה ובהם היום משפחות סיניות. בכמה מהם לוחיות קטנות. הפליטים קראו לאזור הזה "וינה הקטנה" וניהלו בו בתי קפה, עיתון בגרמנית, להקת תיאטרון ובית ספר — תחת ממשל יפני וכמעט בלי כסף.
ברודוויי מנשנס — לוח הלבנים בפי תעלת סוז׳ואו, שהושלם ב-1934 כדירות יוקרה, וב-1937 ושוב מ-1945 שכן בו חיל העיתונות הזרה — הקומות העליונות הביטו ישר אל קרב שנגחאי, ועיתונאים דיווחו על הלחימה מהמרפסות. היפנים הפקיעו אותו ב-1941 כמועדון קצינים. המפלגה הקומוניסטית השתלטה עליו ב-1951 והוא עודנו מלון.
רחוב דואולון — שש מאות מטר שהיו מרכז החיים הספרותיים הסיניים בשנות השלושים: לו שון, מאו דון, גואו מורואו ודינג לינג גרו כולם ברחוב הזה או בסמוך לו, ו"ליגת סופרי השמאל" נוסדה כאן ב-1930. כמה מהבתים מסומנים ואחד מהם מוזיאון. הרחוב שוחזר כרובע תרבות ב-1999 והשיחזור כבד יד, אבל הבתים הם אלה שהם גרו בהם.
פארק לו שון — לו שון הוא מייסד הספרות הסינית המודרנית — הוא זנח את הסינית הקלאסית לטובת השפה המדוברת וכתב את הסיפורים שכל תלמיד סיני עוד קורא — והוא בילה את תשע שנותיו האחרונות בהונגקו, מאות מטרים מכאן, מפני שהרובע היה מחוץ לתחום השיפוט של העיר הסינית והוא היה בסכנה מצד הממשלה הלאומנית. הוא מת ב-1936 ונקבר מחדש בפארק הזה ב-1956. בשבע בבוקר זה שירה במקהלה, ריקודים סלוניים וקליגרפיה במים על המרצפות.

מה יש בשנחאי

איך מגיעים ומתניידים

נמל התעופה פודונג — שלושים ושניים ק״מ מזרחה; המגלב עושה את שלושים הראשונים בשמונה דקות
נמל התעופה הונגצ׳יאו — ארבעה עשר ק״מ מערבה ובעיקר פנים-ארצי; הוא חולק תחנה עם רכבות הקליע
המגלב — 431 קמ״ש, המגלב המסחרי המהיר היחיד בעולם — והוא נעצר לפני המרכז
תחנת הרכבת הונגצ׳יאו — בייג׳ינג בארבע שעות וחצי במהירות 350 קמ״ש; שלושים רציפים, וצריך דרכון
תחנת הרכבת שנגחאי — התחנה הראשית הוותיקה מצפון למרכז; הרכבות האיטיות ורכבות השינה יוצאות מכאן
תחנת כיכר העם — שלושה קווים נחתכים כאן; המטרו נפתח ב-1993 והוא היום הרשת הארוכה בעולם
מנהרת התצפית של הבונד — מנהרה מתחת לנהר ובה מופע אורות; זה אבסורדי, זה זול, וזה מעבר אמיתי
טרמינל ספינות התיירים — בבונד הצפוני; מעבורות הנהר שהמקומיים משתמשים בהן עולות שבריר משיוטי התיירים

תרבות והיסטוריה

הבונד — חמישים ושני בניינים מ-1870 עד 1937 — המרכז הפיננסי של מזרח אסיה, שנבנה על חסינות מהחוק
בניין הונג קונג ושנגחאי — 1923, בניין הבנק הגדול באסיה; כיפת הפסיפס שלו טויחה בשנות החמישים ונמצאה שלמה ב-1997
בית המכס — 1927; שעונו היה הגדול באסיה וניגן את פעמוני וסטמינסטר, אחר כך את "המזרח אדום", ואחר כך וסטמינסטר שוב
מלון השלום — מלון קתאי מ-1929, שבנה ויקטור ששון; נואל קווארד כתב בו את "חיים פרטיים" בארבעה ימים עם שפעת
גשר ואיבאידו — 1907, גשר הפלדה הראשון בסין; זה מעץ שלפניו גבה מסינים אגרה ומזרים כלום
פארק הואנגפו — השלט המפורסם "אסורה הכניסה לכלבים ולסינים" לא היה קיים בצורה הזאת — שני האיסורים היו אמיתיים ונפרדים
ברודוויי מנשנס — לוח לבנים מ-1934 מעל התעלה; בו שכן חיל העיתונות הזרה ואחר כך קציני הצבא האדום
מוזיאון הדואר — בבניין הדואר הכללי מ-1924 ובו מרפסת גג שאיש אינו מכיר; חינם, והנוף הוא התעלה
מוזיאון שנגחאי — חינם ובלי הזמנה מראש מספטמבר 2025 — להגיע עם דרכון. אומת 10/2026
מרכז התכנון העירוני — דגם של העיר כולה בקנה מידה 1:500 בקומה אחת. חינם, 09:00–17:00, סגור בימי רביעי, דרכון נדרש. אומת 10/2026
מוזיאון תולדות שנגחאי — בבניין מועדון המרוצים מ-1933; מגדל השעון מקורי ומסלול המרוצים הוא היום הכיכר
אתר הקונגרס הראשון של המפלגה — שלושה עשר אנשים נפגשו בבית הזה ב-23 ביולי 1921; הוא עומד היום בתוך מרכז קניות יוקרתי
ביתו של ג׳ואו אנלאי — משרד המשלחת הקומוניסטית בשנגחאי ב-1946; וילה ברובע הצרפתי, שנשמרה כפי שהייתה
בית הכנסת אוהל משה — 1927, והיום מוזיאון פליטי השואה: כ-18,000 יהודים הגיעו לשנגחאי מפני שלא נדרשה בה ויזה
פארק הואושאן — פארק קטן בתוך הגטו של ימי המלחמה ובו אבן זיכרון לפליטים שגרו סביבו
רחוב צ׳אנגיאנג — עמוד השדרה של "האזור המיועד" שהיפנים רתקו אליו את הפליטים מ-1943; בתי הסמטה עוד עומדים
פארק לו שון וביתו — מייסד הספרות הסינית המודרנית גר בהונגקו והוא קבור בפארק הזה
רחוב דואולון — שש מאות מטר שבהם גרו סופרי השמאל של שנות השלושים; חמישה מבתיהם מסומנים
גן יו — נבנה 1559–77 בידי פקיד מינג לאביו; חיילים בריטיים חנו בו ב-1842 והחריבו אותו
מקדש אל העיר — מקדש העיר המוקפת חומה; השוק סביבו נראה מינג והוא בעיקר משנות התשעים
מקדש קונפוציוס — בעיר הישנה, ובימי ראשון החצר היא שוק ספרים משומשים; כמעט בלי מבקרים
מקדש בודהה הירקן — שני פסלי בודהה מירקן בורמזי שהובאו ב-1882; המקדש הוזז פיזית 30 מטר ב-2017
מקדש ג׳ינגאן — נבנה מחדש בשנות האלפיים בזהב ובטיק בורמזי, והוא יושב בין קניון לתחנת מטרו
מקדש לונגחואה — מכלול המקדשים העתיק והגדול בעיר, ובו פגודת לבנים בת שבע קומות משנת 977
קתדרלת שוג׳יאהווי — 1910, שני צריחים בני 56 מטרים, והמצפה והספרייה הישועיים שלידה עתיקים ממנה
וילה מולר — בית פנטזיה סקנדינבי מ-1936 שבנה איל ספנות שוודי, לפי המסופר על פי ציור של בתו
אחוזת ווקאנג — דירות נורמנדי מ-1924, של האדריכל ההונגרי הודץ; חרטום אונייה בפינת רחוב
מרכז כרזות התעמולה — במרתף בניין דירות; כמה אלפי כרזות מ-1949 עד 1979, באוסף פרטי
תחנת הכוח לאמנות — מוזיאון האמנות העכשווית הממשלתי הראשון בסין, בתחנת כוח מ-1897 שהוסבה לאקספו 2010
מוזיאון לונג — נבנה סביב גשר מכרות הפחם של מזח משנות החמישים; פרטי, והאדריכלות היא התצוגה
מוזיאון הבונד המערבי — בניין של דייוויד צ׳יפרפילד ובו שותפות תערוכות בת חמש שנים עם הפומפידו
אם 50 — מטווית כותנה משנות השלושים על תעלת סוז׳ואו ובה כמאה גלריות; חינם להסתובב
מוזיאון האמנות של סין — בביתן סין מאקספו 2010; מגילת שושלת סונג המונפשת מהאקספו עודנה המשיכה
מוזיאון הקולנוע — במקומו של אולפן הקולנוע הישן של שנגחאי; הקולנוע הסיני נולד בעיר הזאת בשנות העשרים

מה לראות

לוג׳יאזווי — אלה היו מחסנים ושדות ב-1990; ארבעת המגדלים כאן קמו בין 1994 ל-2015
מגדל שנגחאי — 632 מטרים והשני בגובהו בעולם; מתפתל 120 מעלות כדי להקטין את עומס הרוח. התצפית בקומה 118 כ-180 יואן. אומת 10/2026
מרכז הפיננסים העולמי — 492 מטרים, והחור בפסגה הוא מבני — העיגול המקורי שונה אחרי התנגדויות בסין
מגדל ג׳ין מאו — 421 מטרים, 1999, והפרופורציות שלו בנויות על המספר שמונה לכל גובהו
מגדל הפנינה המזרחית — 1994, והוא היה הגבוה כאן חמש שנים; מגדל טלוויזיה שנעשה סמל העיר
רחוב נאנג׳ינג — הרחוב המסחרי הראשון של נמל האמנה; הקטע המזרחי להולכי רגל ובלתי מתפשר
כיכר העם — זה היה מסלול המרוצים של מועדון שנגחאי עד 1949; המוזיאון, התיאטרון והאולם על האליפסה
שינטייאנדי — שני בלוקים של בתי סמטה שרוקנו ונבנו מחדש כחנויות ב-2001; המודל למאה חיקויים
טיאנזיפאנג — אותו רעיון מלמטה: אמנים השתלטו על בלוק מפעלים בסמטה והתושבים נשארו
רחוב ווקאנג — רו פרגוסון ברובע הצרפתי; עצי דולב, וילות ושלט על כמעט כל שער
רחובות אנפו ווולומוצ׳י — הפינה שהמעמד הבינוני הצעיר של העיר באמת משתמש בה; קפה, לחם ושוק רטוב באותו בלוק
פארק פוסינג — תוכנן בידי הצרפתים ב-1909; בשבע בבוקר זה ריקודים סלוניים, קלפים וטאי צ׳י
אחוזות סינאן — חמישים ואחת וילות ברובע הצרפתי ששוחזרו כבלוק מלון ומסעדות; העצים הם הסיבה
רחוב הנגשאן — אבניו פטן, ומנהרת עצי הדולב הטובה בעיר; ללכת בה אחר הצהריים המאוחר
רחוב שאוסינג — מאתיים מטר של מוציאים לאור, חנות ספרים ושלושה בתי קפה, והוא הרחוב השקט במרכז
הליכת תעלת סוז׳ואו — גדת התעלה נפתחה כשביל רצוף; מחסנים, גשרים והגב של הבונד
פארק המאה — 140 הקטר בפודונג, הפארק הגדול בעיר, שתכננה חברה בריטית ב-2000
פארק ג׳ונגשאן — פארק בתכנון בריטי מ-1914 ובו עץ דולב שנשתל ב-1866 ועוד עומד
האקווריום — בלוג׳יאזווי, ובו מנהרה תת-ימית באורך 155 מטרים; מדור היאנגצה הוא זה ששווה את הזמן
מוזיאון הטבע — בניין ספירלי מ-2015 בפארק הפסלים של ג׳ינגאן; טוב באמת, ובנוי לילדים
מוזיאון המדע והטכנולוגיה — בפודונג ליד המטרו; עצום, והשווקים שבמרתף מחוצה לו הם אטרקציה נפרדת
מוזיאון האסטרונומיה — נפתח ב-2021 בלינגאנג, שישים ק״מ מהעיר; בניין הפלנטריום הגדול בעולם
דיסני שנגחאי — נפתח ב-2016 והוא פארק דיסני העמוס מחוץ לארצות הברית; עשרים ק״מ דרומית-מזרחית
ג׳וג׳יאג׳יאו — עיירת תעלות ארבעים וארבעה ק״מ מערבה ובה שלושים ושישה גשרי אבן; ללכת ביום חול
צ׳יבאו — עיירת התעלות שבתוך העיר, על קו המטרו; קטנה, עמוסה, ושעה מספיקה
גן גויי, נאנשיאנג — גן מינג בעיירה שהמציאה את כיסון המרק; שניהם הסיבה ללכת
שהשאן — גבעה בת מאה מטרים ובראשה בזיליקה והמצפה הישועי הישן; הגבעה היחידה ליד שנגחאי
סוז׳ואו — שמונים ושניים ק״מ ועשרים וחמש דקות ברכבת קליע; תשעה גנים קלאסיים רשומים באונסק״ו
ווג׳ן — מאה ועשרה ק״מ; המשוחזרת שבעיירות המים והמנוהלת שבהן
האי צ׳ונגמינג — האי השלישי בגודלו בסין, עשוי סחף היאנגצה; ביצות, ציפורים ובלי מגדלים

שווקים וקניות

שוק גן יו — הסמטאות שנראות מינג סביב המקדש; בעיקר משנות התשעים, ותורי הכיסונים מאחור
מסעדת הכיסונים נאנשיאנג — בשוק מאז 1900; התור בקומת הקרקע הוא תור הטייק אווי והוא זז
ג׳יה ג׳יה טאנג באו — חנות עם שמונה שולחנות שעושה דבר אחד; נגמר עד שתיים אחר הצהריים
רחוב וווג׳יאנג — סמטת אוכל הרחוב הישנה ליד נאנג׳ינג מערב; נוקתה, וכיסוני המחבת עוד שם
רחוב הואנגהה — רחוב האוכל מאחורי מלון פארק; לחנות השנגג׳יאנבאו כאן תור מאז שנות השמונים
רחוב יונגקאנג — רחוב ברים שהתושבים סגרו ב-2016 ושנפתח מחדש כקפה במקום
שוק ג׳יאשאן — חצר מפעל שהוסבה ליד רחוב שאנשי; קטנה, שקטה, וארוחת בוקר טובה
רחוב צ׳יפו — שוק הבגדים הסיטונאי מצפון לתעלה; ארבעה בניינים, והמיקוח מצופה
שוק הבדים של הבונד הדרומי — שלוש קומות של חייטים; מעיל בהזמנה בארבעה ימים, ואת הבד בוחרים למטה
רחוב דונגטאי — רחוב העתיקות; פריטי מאו נעשים בשבילכם והמוכרים אינם מעמידים פנים אחרת
נאנג׳ינג מערב — ציר קניוני היוקרה: שלושה קניונים בשש מאות מטר, והמרתפים הם אולמות אוכל
רחוב הואיהאי — אבניו ז׳ופר בימי הצרפתים; עוד רחוב הקניות שהשנגחאים מדרגים מעל נאנג׳ינג
שוג׳יאהווי — שישה קניונים סביב צומת אחד ושוק האלקטרוניקה מתחתיו; המטרו מחבר את כולם

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

הבישול השנגחאי — "בנבאנג צאי", אוכל בסגנון מקומי — הוא המתוק והעשיר בסויה שבמטבחים האזוריים של סין, והוא אוכל של עיר ולא של מחוז: הוא ספח השפעות מנינגבו, מסוז׳ואו, מקנטון ומהמערב בעשורי נמל האמנה ושמר את כולן. שני הדברים שאוכלים הם הכיסונים והצלייה האיטית. כלל מעשי אחד שחשוב כאן יותר מכמעט בכל מקום: החנויות המפורסמות מוכרות פריט אחד, נפתחות בשש או בשבע בבוקר ונסגרות כשהוא נגמר, לרוב עד אחר הצהריים המוקדמים. עשרים עד חמישים יואן, שלושה דולרים עד שבעה. והמזומן כמעט מת — כמעט הכול משולם בטלפון.

שיאולונגבאו — כיסוני מרק; סל הוא שלושה דולרים. לנשוך חור קודם, לשתות, ואז לאכול — לא להכניס שלם
שנגג׳יאנבאו — כיסוני חזיר מטוגנים במחבת עם תחתית פריכה ומרק בפנים; ארבעה בשני דולרים, ובבוקר בלבד
הונגשאו רואו — בטן חזיר בצלייה אדומה, המנה שהעיר בנויה עליה; חמישה דולרים, והיא מתוקה מאוד
קונג יו באן מיאן — אטריות בשמן בצל ירוק; דולר וחצי, ארבעה מרכיבים, והמנה הזולה הטובה בעיר
סרטן שעיר — העונה היא מסוף ספטמבר עד נובמבר והיא קצרה; הנקבות מבוקשות באוקטובר, הזכרים בנובמבר
ארוחת בוקר: יו טיאו ודוג׳יאנג — מקל בצק מטוגן וחלב סויה חם מחלון רחוב; מתחת לדולר, ונגמר עד תשע
קפה — בשנגחאי יותר בתי קפה מבכל עיר בעולם — יותר מתשעת אלפים
סרטן שיכור ומנות קרות — ארוחה שנגחאית מתחילה במנות קרות; סרטן שיכור הוא סרטן חי שנכבש ביין אורז
רחוב האוכל יונאן — מסעדות ותיקות מכמה מחוזות בבלוק אחד ליד כיכר העם; זול ולא לתיירים
הרחוב העתיק בצ׳יבאו — רחוב החטיפים של עיירת התעלות שבתוך העיר; על המטרו, והטוב לפני הצהריים

מוזיאונים

בשנגחאי יותר מוזיאונים ממה שמצפים, ואלה של המדינה חינם. שניים מהם ברמה עולמית באמת: מוזיאון שנגחאי לברונזות ולציור סיני, ומרכז התכנון העירוני להבנת מה שקרה כאן מאז 1990 — ושום עיר אחרת אינה מציעה את זה בצורה הזאת. מלבדם, המעניינים הם קטנים וספציפיים: מרתף של כרזות תעמולה, בית כנסת, תחנת כוח שהוסבה. שני דברים מעשיים: המוזיאונים הגדולים ביטלו את ההזמנה מראש ב-2024 וב-2025 ועכשיו פשוט מגיעים עם דרכון, ומוזיאון שנגחאי מפוצל בין שני בניינים מאז 2024.

מוזיאון שנגחאי — חינם ובלי הזמנה מראש מאז 2025; הברונזות הן הסיבה, והבניין בצורת הכלי שהן
מרכז התכנון העירוני — דגם של העיר כולה בקנה מידה 1:500 שממלא קומה שלמה; חינם, וסגור בימי רביעי
מוזיאון פליטי השואה — בבית הכנסת מ-1927 בהונגקו; קיר השמות מחזיק יותר מעשרת אלפים
מוזיאון תולדות שנגחאי — חינם, בבניין מועדון המרוצים מ-1933; הספר הברור של מאת נמל האמנה
מרכז כרזות התעמולה — במרתף בניין דירות; כמה אלפי כרזות מ-1949 עד 1979, והבעלים יסייר אתכם
תחנת הכוח לאמנות — בתחנת כוח מ-1897; חינם, עצומה, והביאנלה של שנגחאי מתקיימת בה
מוזיאון לונג — פרטי, נבנה סביב מזח פחם משנות החמישים; קמרונות הבטון הם הסיבה ללכת
מוזיאון הדואר — חינם, בבניין הדואר מ-1924, ומרפסת הגג היא הנוף הלא-מוכר הטוב של התעלה

אמונה ומקומות קדושים

שנגחאי אינה עיר דתית בדרך שבה ערים סיניות עם היסטוריה קיסרית הן, ומה שיש לה במקום הוא מערכת קהילות שכל אחת בנתה בניין אחד: מקדשים בודהיסטיים שקדמו בהרבה לנמל האמנה, קתדרלה קתולית שבנו ישועים שהיו באזור מהמאה השבע עשרה, בתי כנסת שבנו יהודי בגדאד ואחר כך יהודים רוסים, ומסגד בעיר העתיקה. כולם נסגרו בין 1966 ל-1979 וכולם נפתחו מחדש. הדת בסין מתנהלת דרך חמש אגודות מוכרות על ידי המדינה, והמקדשים והכנסיות שאפשר לבקר בהם הם רשומים; כדאי לדעת את זה ולא לנחש.

מקדש בודהה הירקן — שני פסלי בודהה מירקן בורמזי שהובאו ב-1882; האולם כולו הוזז שלושים מטר ב-2017
מקדש לונגחואה — מכלול המקדשים העתיק והגדול בעיר; פגודת הלבנים משנת 977
מקדש ג׳ינגאן — נבנה מחדש בשנות האלפיים בזהב ובטיק בורמזי; הוא נתן לרובע את שמו
קתדרלת שוג׳יאהווי — 1910, והרובע נקרא על שם משפחתו של פקיד מינג שהתנצר ב-1603
מקדש אל העיר — 1403, המקדש הטאואיסטי של העיר המוקפת חומה; פעיל, והשוק סביבו לא
מקדש קונפוציוס — מקדש הבחינות של העיר העתיקה; שוק ספרים משומשים בחצר בימי ראשון
אבן הזיכרון בפארק הואושאן — האבן מ-1994 שבה נרשם שכשלושים אלף פליטים יהודים חיו ברובע הזה

טבע

שנגחאי יושבת על דלתת הסחף השטוחה של היאנגצה ואין בעיר גבעה טבעית אחת מלבד גוש בן מאה מטרים בשהשאן — כל המקום הוא אלוביום, ולכן גם הקרקע רכה, המגדלים דורשים כלונסאות עמוקים, וחלקים מהעיר שקעו במידה הניתנת למדידה. מה שנחשב לנוף כאן הוא מים: ההואנגפו, תעלת סוז׳ואו, עיירות התעלות שממערב לעיר, ופי היאנגצה עצמו — שבו האי צ׳ונגמינג עשוי כולו סחף והוא עוד גדל. עצי הדולב של הרובע הצרפתי הם הירוק האמיתי של העיר, והצרפתים נטעו אותם.

עצי הדולב — נטעו בידי הצרפתים מ-1880 ואילך; החופה מעל רחוב הנגשאן היא הטובה בעיר
פארק המאה — 140 הקטר בפודונג, שתכננה חברה בריטית ב-2000; הגדול בעיר
פארק ג׳ונגשאן — פארק בסגנון אנגלי מ-1914 ובו עץ דולב שנשתל ב-1866 ועוד עומד
תעלת סוז׳ואו — גדת התעלה נפתחה כהליכה רצופה; מטוויות, גשרים והגב של העיר
האי צ׳ונגמינג — האי השלישי בגודלו בסין, עשוי כולו סחף היאנגצה, והוא עוד גדל
ג׳וג׳יאג׳יאו — ארבעים וארבעה ק״מ מערבה; שלושים ושישה גשרי אבן ורחוב מינג, וללכת ביום חול

עם ילדים

שנגחאי מהערים הגדולות הקלות בעולם עם ילדים: המטרו מגיע לכל מקום והוא זול, נקי וממוזג, המוזיאונים חינם ולא פעם בנויים לילדים, והעיר בטוחה מאוד. שתי אזהרות מעשיות. כמעט שום דבר אינו משולם במזומן עוד — צריך אליפיי או ויצ׳אט פיי עם כרטיס זר מקושר, וכדאי להסדיר את זה לפני הטיסה. ולהביא דרכונים: המוזיאונים הגדולים והחינמיים ביטלו את ההזמנה מראש ב-2024 וב-2025, אבל הדרכון בדלפק הביטחון הוא מה שמכניס אותך.

מוזיאון הטבע — בניין ספירלי מ-2015 בג׳ינגאן; בנוי לילדים וטוב באמת. להביא דרכונים
מוזיאון המדע והטכנולוגיה — עצום, בפודונג על המטרו; להקציב חצי יום מלא ולדלג על השווקים במרתף
האקווריום — מנהרה תת-ימית באורך 155 מטרים בלוג׳יאזווי; יקר ובטוח בפנים
המגלב — 431 קמ״ש לשמונה דקות; ילד ידבר על זה ולא על הבונד
דיסני שנגחאי — נפתח ב-2016 והוא פארק דיסני העמוס מחוץ לארצות הברית; להזמין כרטיסים מתוארכים
מוזיאון האסטרונומיה — שישים ק״מ מהעיר בלינגאנג; בניין הפלנטריום הגדול בעולם, ושווה את הנסיעה

חיי לילה

הלילה של שנגחאי פרוש על ארבעה-חמישה רבעים והמטרו מפסיק לפעול בין אחת עשרה לאחת עשרה וחצי בערך, וזה מעצב את כל הערב — אחר כך זאת מונית, והאפליקציות עובדות אך דורשות מספר טלפון סיני או מלון שיזמין. גגות הבונד הם הגלויה היקרה ושווים משקה אחד. הרובע הצרפתי לשעבר הוא המקום שבו נמצאים הברים שאנשים באמת משתמשים בהם, בבתים שהוסבו ביונגקאנג, בג׳ולו ובאנפו. ולעיר תרבות קפה רצינית ביום ומסורת ג׳אז רצינית שחוזרת לשנות השלושים.

גגות הבונד — יקר ושווה בדיוק משקה אחד; הנוף הוא לוג׳יאזווי ועליו אתם משלמים
רחוב ג׳ולו — רחוב הברים של הרובע הצרפתי לשעבר; בתים שהוסבו, והוא מתחלף כל שנתיים
רחוב יונגקאנג — הרחוב שהתושבים סגרו ב-2016 אחרי תלונה אחת יותר מדי; היום קפה ביום
רחוב אנפו — המקום שבו המעמד הבינוני הצעיר של העיר באמת מבלה ערב; ברי יין ומנות קטנות
בר הג׳אז במלון השלום — הלהקה הורכבה מחדש ב-1980 ממנגנים שעבדו לפני 1949; שני סטים בלילה
רחוב האוכל של הלילה — רחובות האוכל המאוחרים ליד כיכר העם; סרטני נחל בעונה ופתוח אחרי חצות

לחיפוש חדר בשנחאי