sleepntrip

Portugal

פורטו

פורטוגל לקחה את האזולז׳ו מהמורים, שהשתמשו בדגמים גיאומטריים מפני שדימויים היו אסורים, ואז עשתה בו את ההפך: סצנות מצוירות, בכחול ולבן, שמכסות בניינים שלמים. הטכניקה שרדה מפני שהאריחים זולים, עמידים במים ושומרים על קרירות — תשובה מעשית למזג האוויר האטלנטי שהפכה להרגל לאומי. בפורטו יש מזה על חזיתות של בניינים רגילים יותר מבכל מקום. שעתיים, והגבעות אמיתיות.

חדר לזוג בפורטו — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

כחול על כל קיר

פורטוגל לקחה את האזולז׳ו מהמורים, שהשתמשו בדגמים גיאומטריים מפני שדימויים היו אסורים, ואז עשתה בו את ההפך: סצנות מצוירות, בכחול ולבן, שמכסות בניינים שלמים. הטכניקה שרדה מפני שהאריחים זולים, עמידים במים ושומרים על קרירות — תשובה מעשית למזג האוויר האטלנטי שהפכה להרגל לאומי. בפורטו יש מזה על חזיתות של בניינים רגילים יותר מבכל מקום. שעתיים, והגבעות אמיתיות.

  1. סאו בנטו — עשרים אלף אריחים מכסים את אולם הכניסה, ציירם אדם אחד במשך אחת-עשרה שנה והם הושלמו ב-1916. הם מראים היסטוריה פורטוגלית — קרבות, חתונה מלכותית, קציר — והתחנה עדיין תחנה פעילה, ולכן הכול חינם ופתוח מהזריחה.
  2. הקתדרלה — נבנתה ככנסיית מבצר במאה השתים-עשרה, ולכן היא נראית הגנתית ולא פולחנית. הנרי הספן נולד בבית שמתחתיה, וב-1387 נשא כאן ז׳ואאו הראשון את פיליפה מלנקסטר — ברית בין פורטוגל לאנגליה שהיא עדיין העתיקה בעולם.
  3. כנסיית סן פרנסישקו — גותית פשוטה מבחוץ ושלוש מאות קילו עלי זהב מבפנים, מגולפים בגפנים ובכרובים שמכסים כל משטח — הזהב הגיע מברזיל. זה היה כה ראוותני עד שהכנסייה הפסיקה לקיים בה תפילות, והיום זה מוזיאון עם קטקומבות מתחת לרצפה.
  4. ארמון הבורסה — הסוחרים בנו לעצמם בורסה ב-1842 על חורבות מנזר שרוף, ואז בילו שישים ושמונה שנה בקישוטה. "החדר הערבי" לבדו לקח שמונה-עשרה שנה והוא העתק של אלהמברה, שנעשה בידי אנשים שראו אותה רק בשרטוטים.
  5. ריביירה — המזח מימי הביניים, שאליו הגיע יין הפורט במורד הנהר בסירות שטוחות עד שסכר סיים את המסע בשנות השישים. הבתים גבוהים וצרים מפני שהעיר גבתה מס לפי רוחב החזית, ולכן כולם בנו למעלה על חלקה צרה.
  6. גשר לואיש הראשון — הושלם ב-1886 בידי שותפו של גוסטב אייפל, וכשנפתח הייתה הקשת באורך 172 מטרים הארוכה מסוגה בעולם. שני סיפונים: המטרו והולכי רגל למעלה, מכוניות למטה, והמעבר העליון הוא זה שכדאי.

היין שאינו מכאן

פורט אינו מיוצר בפורטו. הענבים גדלים מאה קילומטרים במעלה הנהר בעמק הדורו, על מדרגות צפחה תלולות כל כך שחוצבים אותן ביד, והיין הובא לווילה נובה דה גאיה שבגדה שממול כדי להתיישן — מפני שהמרתפים שם פונים צפונה ונשארים קרירים. סוחרים אנגלים ארגנו את המסחר במאה השבע-עשרה כשמלחמה עם צרפת ניתקה את יין בורדו, והוסיפו ברנדי כדי שהיין לא יתקלקל בהפלגה. התאונה הזאת היא המשקה. שעתיים, רובן בגדה הדרומית.

  1. מזח גאיה — סירות הרבלו שטוחות התחתית שעוגנות לאורך המזח הן נוי בלבד היום; הן חדלו לשאת יין ב-1964 כשהנהר נסכר. כל אחת מהן עדיין נושאת שם של יצואן, וזה כל הפרסום שהמרתפים הזדקקו לו אי פעם.
  2. גרהאם — נוסד ב-1820 בידי שני אחים סקוטים שקיבלו פורט כתשלום על חוב והחליטו להיכנס לעסק. הכרזת הבציר היא מה שחשוב להבין: בית מכריז על בציר רק בשנה יוצאת דופן, אולי שלוש פעמים בעשור, ובשאר השנים היין מורכב מתערובת.
  3. טיילור — במרתפים מתיישן היין בחביות של שש מאות ועשרים ליטר, וכשני אחוזים מתאדים מדי שנה — החלק שהענף קורא לו "מנת המלאכים". פורט טוני בן עשרים איבד שליש מעצמו לאוויר לפני שהוא נכנס לבקבוק.
  4. מנזר סרה דו פילאר — מנזר מהמאה השש-עשרה עם כנסייה עגולה ומנזר עגול, דבר נדיר בכל מקום. הצבא הבריטי ביצר אותו ב-1832 במהלך המצור על פורטו, והמרפסת נותנת את הנוף על הגשר שהעיר שמה על גלויותיה.
  5. ג׳ארדים דו מורו — גן קטן על המדרון ממש ליד הסיפון העליון של הגשר, וכל העיר ניצבת מולכם מעבר לנהר. הוא מתמלא בכל ערב באנשים שהביאו בקבוק ורמקול, ואף אחד לא מתלונן.
  6. אפורדה — כפר דייגים שהעיר לא בלעה, חמש דקות במורד הגדה הדרומית. המכבסה הקהילתית עדיין בשימוש יומיומי של נשות הכפר, והסרדינים הצלויים ברחוב הם הארוחה הטובה הזולה ביותר בכל אזור פורטו.

במורד אל האוקיינוס

הדורו זורם שישה קילומטרים מהעיר העתיקה אל הים, וקו חשמלית אחד שנבנה ב-1872 עוקב אחריו כל הדרך. חשמלית 1 עדיין נוסעת במסלול בקרונות עץ משנות השלושים, וזו השעה הטובה והזולה בעיר. בסוף הנהר מפסיק להיות נהר: האוקיינוס נכנס ישר פנימה, הגלים נשברים על מגדלור שחור, ורחוב פירות הים שמאחורי החוף הוא המקום שבו פורטו באמת אוכלת דגים. חצי יום, וכמעט לא ברגל.

  1. מוזיאון החשמלית — לפורטו הייתה החשמלית הראשונה בחצי האי האיברי, ב-1872, ועד 1950 הרשת הגיעה לשמונים קילומטרים. היא פורקה כמעט כולה לטובת מכוניות; שלושה קווים שרדו, והמוזיאון נמצא בתחנת הכוח שהזינה אותם.
  2. גני ארמון הבדולח — ארמון הבדולח עצמו נהרס ב-1951 והוחלף בכיפת בטון שהעיר עדיין מתווכחת עליה. הגנים שרדו, והמדרגות שמאחור משקיפות ישר במורד הנהר אל הים בלי שום דבר בדרך.
  3. פוז דו דורו — השם פירושו פשוט "שפך הדורו". זו הייתה עיירת חוף נפרדת עם עונת רחצה משלה עד שפורטו גדלה לתוכה, והבתים לאורך החזית הם עדיין וילות מהמאה התשע-עשרה ולא בלוקים.
  4. מגדלור פלגיירש — מגדלור גרניט שחור מ-1886 בקצה מזח, ובסערה אטלנטית הגלים עוברים מעל ראשו לגמרי. אנשים עומדים קרוב מדי לצילום בכל חורף, והעירייה תולה שלטים בכל חורף.
  5. מטוזיניוש — נמל הדיג, והרחוב שמאחורי החוף צולה על פחמים על המדרכה את מה שהגיע באותו בוקר. זה חמש דקות במטרו מפורטו ובערך חצי מחיר מכל דבר בריביירה.
  6. פארק העיר — שמונים ושלושה הקטרים, הפארק העירוני הגדול בפורטוגל, והיחיד במדינה שיורד עד האוקיינוס האטלנטי. בנייתו ארכה עשרים וחמש שנה והוא הושלם ב-2002.

מה יש בפורטו

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

שמונה דלפקים שבהם פורטו אוכלת בעמידה. המנה של העיר היא הפרנסזיניה — כריך של שלושה בשרים תחת גבינה מותכת, טבוע ברוטב בירה ועגבניות, ועליו ביצת עין — שהומצאה בשנות החמישים בידי אדם שעבד בצרפת ורצה קרוק-מסייה ששורד חורף פורטוגלי. השנייה היא הביפנה: חזיר בלחמנייה, שני יורו.

מוזיאונים

טבע

עם ילדים

הופעות

חיי לילה

בפורטו שותים ברחוב. בלוק צר אחד סביב רואה גלריה דה פריז מכיל תריסר ברים שלא מוציאים החוצה דבר מלבד דלפק, ומאחת-עשרה הכביש עצמו הוא המקום — וזה חוקי כאן, ונאכף רק על רעש אחרי שתיים.

לחיפוש חדר בפורטו