Panama

פנמה סיטי

פנמה נוסדה פעמיים. העיר הראשונה, שמונה ק״מ מכאן מזרחה, נשרפה בידי הנרי מורגן בינואר 1671; השורדים בחרו חצי אי סלעי שאפשר לסגור בחומה, והתחילו מחדש ב-1673. כל מה שבמסלול הזה נמצא בתוך אותה חומה. שעתיים, שטוח, צל רק בקולונדות, והאבן מחזירה חום עד ארבע בערך. ללכת בשבע בבוקר או בחמש אחר הצהריים, לא ביניהם.

סיורים רגליים

העיר שבתוך החומה

פנמה נוסדה פעמיים. העיר הראשונה, שמונה ק״מ מכאן מזרחה, נשרפה בידי הנרי מורגן בינואר 1671; השורדים בחרו חצי אי סלעי שאפשר לסגור בחומה, והתחילו מחדש ב-1673. כל מה שבמסלול הזה נמצא בתוך אותה חומה. שעתיים, שטוח, צל רק בקולונדות, והאבן מחזירה חום עד ארבע בערך. ללכת בשבע בבוקר או בחמש אחר הצהריים, לא ביניהם.

1. כיכר העצמאות — בכיכר הזאת הוכרזה העצמאות מקולומביה ב-3 בנובמבר 1903, וארצות הברית הכירה במדינה החדשה בתוך שלושה ימים. חמישה-עשר יום אחר כך נחתם בוושינגטון הסכם התעלה — וחתם עליו צרפתי, פיליפ בונו-ואריה, שלא היה פנמי ולא דרכה כף רגלו בפנמה שנים. שום פנמי לא חתם על ההסכם שמסר את אזור התעלה לארצות הברית "לנצח".
2. הקתדרלה המטרופוליטנית — החלו לבנות ב-1688 וגמרו ב-1796 — מאה ושמונה שנים. הפעמונים הובאו לכאן מהעיר שנשרפה, ושני המגדלים מחופים בצדפת פנינה מאיי הפנינים, ולכן הם מהבהבים לבן אחר הצהריים. בפנים חשוך בכוונה: הקירות עבים כמטר כדי לעמוד ברעידות אדמה.
3. מוזיאון התעלה — הבניין הזה היה מפקדת חברת התעלה הצרפתית. פרדינן דה לספס, שבנה את סואץ, דרש תעלה בגובה פני הים בלי מנעולים, וסירב לשנות את דעתו שמונה שנים. עשרים ושניים אלף פועלים מתו, רובם מקדחת צהובה וממלריה, והחברה קרסה ב-1889 בשערורייה הכספית הגדולה בתולדות צרפת. באותה תקופה לא ידעו שיתושים מעבירים את המחלות.
4. כיכר בוליבר — סימון בוליבר כינס כאן ב-1826 את הקונגרס הראשון של אמריקה, בתקווה לקשור את הרפובליקות החדשות לליגה אחת. מקסיקו שלחה נציגים, ארצות הברית לא הספיקה לשלוח, וההסכם אושר במדינה אחת בדיוק. מאה שנה אחר כך הרעיון חזר כאיגוד הפאן-אמריקאי, וההצלחה הזאת היא שהנציחה את הכיכר.
5. הקמרון השטוח — קמרון שטוח במנזר בלי גג, שעמד כמעט בלי קמרון אמיתי שלוש מאות שנה. לפי הסיפור, מהנדסים הביאו אותו כהוכחה שבפנמה אין רעידות אדמה, וזה מה שהסיט את מסלול התעלה מניקרגואה. זה סיפור טוב וכמעט בוודאות לא נכון. ב-2003 הקמרון התמוטט מעצמו, ונבנה מחדש.
6. כיכר צרפת — האובליסק בקצה חצי האי הוקם לזכר מתי הניסיון הצרפתי. לוחות הברונזה מנציחים את דה לספס, את המהנדסים ואת קרלוס פינליי, הרופא הקובני שהבין שיתושים מעבירים קדחת צהובה — והתעלמו ממנו עשרים שנה. עשרים ושניים אלף הפועלים, רובם מהאיים הקריביים, נספרים כאן במספר ולא בשם.

התעלה עצמה

את זה לא עושים ברגל מקצה לקצה — אלה ארבע עצירות לאורך הגישה מצד האוקיינוס השקט, במונית או באוטובוס, עם הליכה בכל אחת. להקציב חצי יום. הדבר האחד שעושים לפני היציאה: לבדוק את לוח המעברים, כי מנעול בלי ספינה בתוכו הוא קופסת בטון. בדרך כלל יש ספינות במירפלורס בין תשע לאחת-עשרה בבוקר, ושוב משלוש.

1. מנעולי מירפלורס — ספינה מורמת כאן במים בלבד. כל תא לוקח כמאה ואלף אלפי מ״ק של מים מתוקים מגשם, שנכנסים ויוצאים בכוח הכבידה דרך תעלות בתוך הקירות — אין במערכת משאבה אחת. המים האלה הולכים אחר כך לים, ולכן שנה יבשה סוגרת את התעלה: בבצורת של 2023 מספר המעברים היומי נחתך בשליש. התעלה רצה על גשם, לא על נפט.
2. מנעולי פדרו מיגל — מדרגה אחת של תשעה מטרים, והשער לחיתוך קולברה. כאן היה ההר: האמריקאים חפרו מאה וחמישים מטר למטה דרך קו פרשת המים היבשתי, והדפנות המשיכו להחליק פנימה. המפולת הגדולה האחרונה הייתה ב-1986, שבעים ושתיים שנה אחרי שהתעלה נפתחה.
3. גשר המאה — מהגשר רואים את החיתוך ואת כיוון התנועה, והכיוון הוא החלק המוזר. מכיוון שרצועת היבשה מתעקלת, ספינה שעוברת מהאטלנטי לאוקיינוס השקט נוסעת דרום-מזרחה. פתח התעלה בשקט נמצא מזרחה מהפתח באטלנטי, והשמש זורחת כאן מעל האוקיינוס השקט.
4. גמבואה — עיירת חברת התעלה בשפך נהר צ׳גרס, עם בתי עץ על עמודים משנות השלושים, ואגף החפירה שעוד עובד מאותו מחסן. צ׳גרס הוא הסיבה שהתעלה קיימת בכלל: הוא הנהר היחיד באזור עם די זרימה כדי למלא את המנעולים, וסכירתו היא שיצרה את אגם גטון.
5. אגם גטון — האגם נמצא עשרים ושישה מטרים מעל פני הים, והספינות חוצות בו שלושים ושלושה ק״מ. כשהעמק הוצף ב-1913 זה היה האגם המלאכותי הגדול בעולם. חיות שידעו לשחות עלו על פסגות הגבעות, שהפכו לאיים; הגדול שבהם הוא ברו קולורדו, תחנת מחקר מאז 1923.
6. סוללת אמדור — הסוללה עשויה מהסלע שנחפר בחיתוך קולברה, שנשפך לים כדי לחבר ארבעה איים לחוף ולשבור את הגלים בפתח התעלה. לעמוד בסוף שלה, ולהביט בתור: שלושים או ארבעים ספינות בעוגן, מחכות לתור שעלה להן מאות אלפי דולרים במכירה פומבית.

האזור שלא היה פנמה

שבעים וחמש שנים חצתה את המדינה הזאת רצועה ברוחב שישה-עשר ק״מ, והיא הייתה שטח של ארצות הברית: משטרה משלה, בתי משפט משלה, בתי ספר משלה וכללי מטבע משלה. פנמים נזקקו לאישור כדי לגור בה. המסלול הזה עובר במה שנשאר — המדשאות, מערך הרחובות, הצריפים — והוא מסביר על פנמה יותר מהעיר העתיקה. שלוש שעות, עם קטע אחד במונית.

1. בלבואה — זו הייתה עיר הבירה המנהלית של אזור התעלה, והיא עוד נראית כעיירה אמריקאית קטנה, כי זה מה שהיא הייתה. לתעלה היו שני תלושי שכר: תלוש הזהב, שולם במטבעות זהב, לאזרחי ארצות הברית; ותלוש הכסף, שולם בכסף, לפועלים מהאיים הקריביים שעשו את החפירה. מגורים נפרדים, בתי חולים נפרדים, ברזיות נפרדות, ושכר נפרד על אותה עבודה.
2. גבעת אנקון — מאה תשעים ותשעה מטרים, ובמשך עשורים הדגל בראשה היה אמריקאי. ב-9 בינואר 1964 נכנסו סטודנטים פנמים לאזור התעלה כדי להעלות את הדגל שלהם בתיכון בלבואה. בעימות שבא אחר כך נהרגו בשלושה ימים כעשרים ואחד פנמים וארבעה חיילים אמריקאים. התשיעי בינואר הוא עד היום יום אבל לאומי, והוא הסיבה שהמשא ומתן על החזרת התעלה נפתח בכלל.
3. אל צ׳וריו — שכונת פועלים שנבנתה לפועלי התעלה בבתי עץ צפופים. ב-20 בדצמבר 1989 פשטה ארצות הברית על פנמה כדי להסיר את מנואל נורייגה, והמפקדה שלו עמדה כאן. גושי העץ נשרפו. מספר ההרוגים האזרחים נתון במחלוקת עד היום: ארצות הברית אמרה כמה מאות, ארגוני זכויות אדם ופנמים אמרו פי כמה מזה, ואין ספירה מוסכמת.
4. המוזיאון האפרו-אנטילי — מוזיאון קטן בקפלה שנבנתה לפועלים מהאיים הקריביים, רובם מברבדוס ומג׳מייקה. באו כמאה וחמישים אלף, יותר מחמשת אלפים מתו בפרויקט האמריקאי לבדו, והצאצאים שלהם הם חלק גדול מהעיר. באזורים של ריו אבחו עוד מדברים אנגלית בבית.
5. עיר הידע — פורט קלייטון היה בסיס צבא אמריקאי עד ההעברה ב-31 בדצמבר 1999. פנמה הפכה אותו לקמפוס: באותם צריפים יושבים היום אוניברסיטאות, מכוני מחקר ומשרדי האומות המאוחדות. לא הרסו דבר; רק החליפו שימוש.
6. הביומוזיאו — פרנק גרי בנה באמריקה הלטינית בניין אחד, וזה הוא. הנושא שלו הוא למה פנמה חשובה מעבר לתעלה: לפני כשלושה מיליון שנה עלתה רצועת היבשה הזאת מהים, חתכה את האטלנטי מהאוקיינוס השקט, הסיטה את זרם הגולף ואפשרה לחיות של שתי אמריקות להיכנס זו לשטח זו בפעם הראשונה. התעלה רק פתחה שוב את מה שהגיאולוגיה סגרה.

מה יש בפנמה סיטי

איך מגיעים ומתניידים

• נמל התעופה טוקומן — מרכז התעופה של אמריקה: יותר יעדים בטיסה ישירה מכל שדה אחר באמריקה הלטינית, כי כאן נמצאת קופה. עשרים ואחד ק״מ מהעיר העתיקה, ארבעים דקות בפקקים.
• שדה התעופה אלברוק — טיסות פנים בלבד, על בסיס חיל האוויר האמריקאי לשעבר. מכאן טסים לגונה יאלה, לבוקאס ולדריין — דרך היבשה פשוט לא קיימת.
• תחנת האוטובוסים אלברוק — כל אוטובוס בפנמה יוצא מכאן, והתחנה מחוברת לקניון ולתחנת מטרו. לקנות כרטיס Rapipass בדלפק לפני כל דבר אחר — בלעדיו לא עולים גם למטרו.
• תחנת סן מיגליטו — קו 1 נפתח ב-2014 והיה המטרו הראשון במרכז אמריקה. נקי, ממוזג, ושלושים וחמישה סנט — הדבר הזול ביותר שתקנו בפנמה.

תרבות והיסטוריה

• כיכר העצמאות — כאן הוכרזה העצמאות מקולומביה ב-3 בנובמבר 1903. הקתדרלה שמולה נבנתה מאה ושמונה שנים.
• הקתדרלה המטרופוליטנית — שני מגדלי הפעמונים מחופים בצדפות מאיי הפנינים, ולכן הם מהבהבים לבן באור אחר הצהריים. הפעמונים עצמם הובאו מהעיר העתיקה שנשרפה.
• מוזיאון התעלה — בבניין שהיה מפקדת חברת התעלה הצרפתית. ההסבר הטוב ביותר בפנמה לשאלה למה התעלה עלתה עשרים ושניים אלף חיים לפני שעברה בה ספינה אחת.
• ארמון האנפות — ארמון הנשיאות, קרוי על שם האנפות שחיות בבריכת החצר שלו מאז 1922. להיכנס אי אפשר; לראות אותן מהשער כן.
• התיאטרון הלאומי — נפתח ב-1908, עם תקרה שצייר רוברטו לואיס, הצייר הפנמי שצייר גם את ארמון הנשיאות. היה סגור שנים, שוחזר, וכדאי להיכנס אפילו רק בשביל הכיפה.
• כנסיית סן חוסה — כאן נמצא מזבח הזהב ששרד את הנרי מורגן ב-1671. לפי הסיפור, הכמרים צבעו אותו בשחור ואמרו לו שהוא עץ. המזבח אמיתי; הסיפור לא מאומת.
• מנזר סנטו דומינגו — נשרף פעמיים, ב-1737 וב-1756, ולא נבנה שוב. האולם חשוף השמיים הוא בדיוק המקום שבו עומד הקמרון השטוח.
• כנסיית פרנציסקוס — בכיכר שלפניה, כיכר בוליבר, כינס סימון בוליבר ב-1826 את הקונגרס הפאן-אמריקאי הראשון. מי שהיה חשוב לא בא, והוא נכשל. הרעיון חזר רק מאה שנה אחר כך.
• ארמון בוליבר — משרד החוץ, בבית הספר הפרנציסקני שבו באמת התכנס הקונגרס של 1826. חדר האספות נשמר בדיוק כפי שהיה.
• בית גונגורה — נבנה בסביבות 1760 לסוחר פנינים ספרדי, והוא הבית העתיק ביותר ששרד בעיר העתיקה. חינם, קטן, ובדרך כלל ריק.
• כיכר צרפת — אובליסק עם תרנגול בראשו, לזכר עשרים ושניים אלף המתים בניסיון הצרפתי. הלוחות מנציחים את המהנדסים; את הפועלים מקריביים כמעט אף אחד לא מנציח בשם.
• מוזיאון המולה — המולה של נשות הגונה נחתכת ולא נרקמת: שכבות בד מונחות אחת על השנייה ונחתכות למטה. נשות הגונה זכו בטריטוריה האוטונומית שלהן במרד ב-1925, והמולה היא גם הצהרה פוליטית.
• המוזיאון האפרו-אנטילי — בקפלה שנבנתה לפועלי התעלה מהאיים הקריביים. לתעלה היו שני תלושי שכר: זהב לאמריקאים, כסף לכל השאר — ושתי מערכות נפרדות של ברזיות, מגורים ומרפאות שהלכו עם זה.
• מוזיאון האמנות העכשווית — מסדר בונים חופשיים לשעבר מאזור התעלה, היום מוזיאון האמנות העכשווית היחיד שראוי לשמו בפנמה. קטן, זול, ובדרך כלל יש בו משהו ששווה שעה.
• הביומוזיאו — פרנק גרי בנה אותו, ולא בנה שום דבר אחר באמריקה הלטינית. כל הנושא שלו הוא הרגע לפני כשלושה מיליון שנה שבו היבשת הצרה עלתה מהים, חצתה אוקיינוס אחד לשניים ושינתה את אקלים הכוכב.
• כפר אמברה — כפרי אמברה במעלה נהר צ׳גרס, שמגיעים אליהם רק בסירת עץ חצובה. הם הועברו לכאן כשהוכרז הפארק, והתיירות היא היום רוב ההכנסה שלהם.
• מי פואבליטו — שלושה כפרים משוחזרים על גבעת אנקון: עיירה קולוניאלית, רחוב אפרו-אנטילי ומחנה ילידי. מבוים, אבל זה המקום היחיד שמראה את שלושת העולמות האלה באותו מקום.
• בלבואה — עיר הבירה המנהלית של אזור התעלה, שהיה שטח אמריקאי עם בתי משפט ומשטרה משלו עד 1979. המדשאות, מערך הרחובות והשילוט עוד נראים אמריקאיים לגמרי.
• עיר הידע — פורט קלייטון, בסיס צבא אמריקאי עד 1999, שהפך לקמפוס של אוניברסיטאות וארגונים. אותם צריפים, אותם כבישים, תכלית אחרת לגמרי.

מה לראות

• הקמרון השטוח — קמרון שטוח במנזר הרוס שעמד שלוש מאות שנה בלי אבן ראשה. הסיפור שהוא הוכיח למהנדסים שפנמה יציבה מבחינה סיסמית הוא כמעט בוודאות מומצא; ההתמוטטות שלו ב-2003 מתועדת, והוא נבנה מחדש.
• המחתרות — קמרונות בתוך חומת הים הספרדית, שימשו מחסנים ואחר כך כלא. הסיפור שאסירים טבעו בהם בגאות הוא מחלוקת, וכנראה לא נכון.
• טיילת אסטבן ואורטס — מנהרת בוגנוויליה על חומת הים, עם קו הרקיע מצד אחד ופתח התעלה מהצד השני. ללכת בחמש.
• פנמה העתיקה — נוסדה ב-15 באוגוסט 1519 והייתה העיר האירופית הראשונה על האוקיינוס השקט. הנרי מורגן שרף אותה בינואר 1671, והשורדים העבירו את העיר שמונה ק״מ מערבה לחצי אי שאפשר להגן עליו — בדיוק המרחק שתעברו ברכב.
• מגדל הקתדרלה העתיקה — המגדל הוא הדבר היחיד שעוד עומד, ואפשר לעלות עליו. מהראש רואים את תוכנית העיר ההרוסה ואת קו הרקיע החדש מאחוריה בפריים אחד.
• גשר המלך — נבנה ב-1617 ועוד נושא תנועה, מה שעושה אותו לאחד הגשרים העתיקים באמריקה שעוד בשימוש. מכאן יצא הקמינו ריאל, דרך הפרדות שנשאה את כספה של פרו לאוקיינוס האטלנטי.
• מנעולי מירפלורס — המנעול הקרוב לעיר, והיחיד עם מרפסת צפייה ולוח זמנים. כל תא מתמלא במאה אלף מ״ק מים מתוקים מגשם — והכול בכוח הכבידה בלבד, בלי משאבה אחת.
• מרכז המבקרים במירפלורס — ארבע קומות, סרט טוב, ומסך עם לוח המעברים של היום. לבדוק את הלוח לפני שמגיעים, אחרת תצפו במנעול ריק.
• מנעולי פדרו מיגל — המדרגה האחת שבין מירפלורס לחיתוך קולברה. אין מרכז מבקרים, אבל הכביש עובר לידו ואפשר לצפות בחינם.
• מנעולי אגואה קלרה — הצד האטלנטי של ההרחבה מ-2016, לספינות גדולות מכדי לעבור במנעולים הישנים. התאים החדשים ממחזרים שישים אחוז מהמים שלהם באגני צד — כי מאגר המים הוא הצוואר של התעלה.
• מנעולי גטון — שלוש מדרגות ברצף אחד, יציקת הבטון הגדולה בעולם בזמנה. כאן הספינות מטפסות עשרים ושישה מטר אל גובה האגם.
• גשר המאה — נפתח ב-2004 מעל החלק הצר והעמוק של התעלה, חיתוך קולברה. עד 1962 לא היה גשר בכלל — חוצים את התעלה היו במעבורת.
• גשר אמריקה — המעבר הקבוע הראשון, 1962, וארבעים ושתיים שנים היחיד. זה גם הכביש הפאן-אמריקאי, שנקטע ונגמר סופית בדריין — מאה ושש ק״מ של ג׳ונגל בלי כביש.
• סוללת אמדור — נבנתה מהסלע שנחפר בחיתוך קולברה, ומחברת ארבעה איים ליבשה. לרכוב בה על אופניים בשקיעה, כשהספינות מסתדרות בתור משמאל.
• פונטה קולברה — תחנה ימית של הסמית׳סוניאן על הסוללה, עם בריכות מגע ושני עצלנים בעצים. הגאות באוקיינוס השקט כאן מגיעה לחמישה מטרים; באטלנטי, חמישים ק״מ מכאן, שלושים ס״מ. זה אותו ים, שני עולמות.
• גבעת אנקון — מאה תשעים ותשעה מטרים, והמקום היחיד שרואים ממנו את העיר כולה, את פתח התעלה ואת היער בבת אחת. הדגל בראשה הועלה כשאזור התעלה חזר לפנמה.
• הפארק המטרופוליטני — מאתיים שלושים ושניים הקטר של יער טרופי יבש בתוך גבול העיר, עם עצלנים וטוקנים עשרים דקות ממגדל בנקים. לאף עיר בירה אחרת באמריקה אין דבר כזה.
• קמינו דה קרוסס — דרך הפרדות הספרדית המרוצפת עצמה, שנסללה במאה השש-עשרה כדי לשאת כסף אל נהר צ׳גרס. קטעים מהאבנים המקוריות עוד שם ביער.
• כביש הצינור — דרך שירות ממלחמת העולם בפארק סוברניה, ובה שיא עולם: חמש מאות עשרים וחמישה מיני עופות נספרו כאן בעשרים וארבע שעות. בפנמה יש יותר מיני עופות מבארצות הברית וקנדה יחד.
• מרכז גילוי היער — מגדל בגובה שלושים ושניים מטר מעל צמרות העצים על כביש הצינור. רק הקבוצה הראשונה של הבוקר נכנסת; המספר מוגבל בכוונה.
• גמבואה — עיירת חברת התעלה, במקום שבו נהר צ׳גרס נפגש בתעלה. אגף החפירה עוד עובד כאן, והבתים הם אותם בתי עץ משנות השלושים.
• אגם גטון — נוצר ב-1913 בסכירת נהר צ׳גרס, והיה אז האגם המלאכותי הגדול בעולם. צמרות העצים המתות שעומדות במים הן היער שטבע.
• איל ברו קולורדו — פסגת גבעה שהפכה לאי כשהאגם התמלא, ותחנת מחקר של הסמית׳סוניאן מאז 1923. זה חלקת היער הטרופי הנחקרת ביותר בעולם. הביקור בהזמנה מראש בלבד.
• פורטובלו — הקצה הקריבי של דרך הכסף, שבו היריד השנתי הפך כפר לשוק העשיר בעולם למשך ארבעים יום. פרנסיס דרייק קבור במפרץ בארון עופרת, ואיש לא מצא אותו עד היום.
• מצודת סן חרונימו — תותחים עוד עומדים בפתחיהם ופונים אל המפרץ שלא הצליחו להגן עליו. הספרדים בנו את החומות האלה ארבע פעמים ואיבדו את הנמל בכל זאת.
• מצודת סן לורנסו — על צוק מעל שפך צ׳גרס. זו המצודה שמורגן כבש ב-1670, לפני שעלה בנהר ושרף את פנמה. כמעט אין בה מבקרים.
• איל טבוגה — שעה במעבורת, קרוי אי הפרחים, וגוגן חי בו ב-1887 כשעבד כפועל בתעלה. הכנסייה שלו היא מהעתיקות בחצי הכדור הזה.
• איל קונטדורה — קונטר זה לספור: זה האי שבו ספרו הספרדים את פניני הארכיפלג לפני המשלוח. פנינת לה פרגרינה באה מהמים האלה, והגיעה בסוף לאליזבת טיילור.
• אל ואייה דה אנטון — עיירה בתוך לוע של הר געש כבוי ברוחב שישה ק״מ, קרירה מספיק כדי להצטרך סוודר בלילה. בשוק שלה מוכרים את העצים המרובעים שגדלים רק כאן.
• גונה יאלה — טריטוריה אוטונומית של הגונה, שלוש מאות שישים וחמישה איים, שהושגה במרד של 1925. נכנסים ברשות הגונה ועם מדריכים מהגונה, לא דרך מפעיל תיירות.
• סינטה קוסטרה — קרקע שהופשרה מהמפרץ, עם שבילי אופניים ומכוני כושר פתוחים. ההרחבה שלה סביב העיר העתיקה כמעט עלתה לפנמה ברישום אונסק״ו ב-2012.
• פארק עומר — הפארק העירוני הגדול, על שם עומר טוריחוס, שחתם על ההסכם שהחזיר את התעלה ונהרג בהתרסקות מטוס ב-1981. רצים כבר מחמש בבוקר.
• חוף ורקרוז — החוף הקרוב לעיר, עשרים דקות מעבר לגשר, עם חול אפור כהה. פנמים הולכים לכאן; לתיירים אומרים לטוס למקום אחר.
• חוף סנטה קלרה — תשעים ק״מ מערבה וראוי לנסיעה: מים חמים ורחבים של האוקיינוס השקט, וביתנים שמטגנים דג שלם. בסופי שבוע עמוס, באמצע השבוע ריק.
• פארק סאמיט — גן בוטני שהאמריקאים נטעו ב-1923 כדי לבדוק גידולים טרופיים, והיום גם מקלט לעיטי הרפיה שאינם יכולים לחזור לטבע. העוף הלאומי של פנמה, וכמעט לא נותר ממנו.

שווקים וקניות

• שוק הדגים — שוק הדגים בקצה העיר העתיקה, והסביצ׳ה הטובה והזולה בפנמה, בכוס פלסטיק. ללכת לפני הצהריים.
• אבנידה סנטרל — רחוב קניות להולכי רגל, עם רמקולים, חנויות נעליים ואפס תיירים מהמלונות. כאן העיר באמת קונה.
• קניון אלברוק — אחד הקניונים הגדולים באמריקה, מחובר לתחנת האוטובוסים הארצית, וכל אגף שלו מסומן בחיה אחרת כדי שתמצאו את הדרך חזרה.
• מולטיפלסה — קניון היוקרה, והסיבה שקולומביאנים וונצואלים טסים לכאן לסופי שבוע. בפנמה אין מס מכירה על רוב הסחורות.
• שוק האבסטוס — שוק הסיטונאות של התוצרת מחוץ לעיר, ער בארבע בבוקר. כאן קונה כל מסעדה בעיר.
• רחוב אורוגוואי — רחוב החיים של בייה ויסטה, בתוך בתים משנות החמישים שהוסבו. מת ביום שלישי, בלתי אפשרי בשבת.
• ויה ארחנטינה — אל קנגרחו, שכונת המסעדות הקטנות, בתי הקולנוע הישנים והקפה הטוב בעיר. פנמית יותר מהעיר העתיקה.

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל הפנמי שקט יותר מזה של שכנותיו, והוא אינו חריף: הצ׳ילי יושב בצנצנת על השולחן ומוסיפים אותו לבד. הבסיס הוא תירס, פקעות שורש, קולנטרו וקוקוס, והדלפק שאוכלים בו נקרא "פונדה" — חלון או דוכן עם ארבעה שרפרפים ולוח בכתב יד. בפנמה משתמשים בדולר האמריקאי, ולכן המחירים כאן בדולרים והם נמוכים: שניים עד שישה דולרים לצלחת מלאה, ודולר או פחות לדבר מטוגן שאוכלים בעמידה. ארוחת הבוקר היא זאת שחשוב לא לפספס.

• אוחלדרה — לחם שטוח ומטוגן, ארוחת הבוקר הלאומית, שישים סנט ואוכלים אותו עם קערה של משהו
• קרימניולה — טורפדו של יוקה מרוסקת במלית בשר, מטוגן עמוק; דולר, והדבר הטוב ביותר על הדלפק
• סנקוצ׳ו דה גאיינה — המנה הלאומית וגם התרופה הלאומית להנגאובר; תרנגולת, ים ראש וקולנטרו, שלושה דולרים לקערה
• סביצ׳ה בשוק הדגים — בכוס פלסטיק עם קרקרים מלוחים, שני דולרים, ואת הקורבינה כדאי להזמין
• פטקונס — בננת בישול ירוקה שנמרחת שטוחה ומטוגנת פעמיים; תוספת לכל דבר, ואף פעם לא מתוקה
• רספאו — קרח גרוד עם סירופ וכף חלב מרוכז, מעגלה עם מקצועה ביד; חמישים סנט
• צ׳יצ׳מה — שתייה קרה וסמיכה של תירס שבור, חלב, קינמון ווניל; ארוחה בכוס
• סקו אררנו — המשקה הלאומי, מזוקק מקנה סוכר ושותים אותו עם חלב; התערובת נקראת "סקו קון לצ׳ה"
• תמאל פנמי — בצק תירס עם עוף וזיתים עטוף בעלה בננה ולא בקלח תירס; דולר וחצי
• דלפקי הפונדות בקלידוניה — אורז, שעועית, תבשיל ופטקון בשלושה דולרים בערך; להצביע על מה שרוצים, בלי אנגלית

מוזיאונים

לפנמה יש שני נושאי מוזיאון, ושניהם עצומים: התעלה, ורצועת היבשה עצמה. מוזיאוני התעלה נמצאים בעיר העתיקה ובמנעולים, והם כנים לגבי העלות בחיי אדם בדרך שסירות התיירים אינן. לרצועת היבשה יש בניין אחד, הביומוזיאו, והטענה שלו גדולה מהתעלה: לפני שלושה מיליון שנה הרצועה הזאת עלתה מהים ושינתה את אקלים הכוכב. ועוד המוזיאון האפרו-אנטילי, שהוא קטן והוא החדר החשוב בעיר.

• מוזיאון התעלה — במפקדת החברה הצרפתית לשעבר; להקציב שעתיים ולקחת את המדריך הקולי
• הביומוזיאו — הבניין היחיד של פרנק גרי באמריקה הלטינית; שמונה גלריות, והגלריה על החילוף היא העיקר
• המוזיאון האפרו-אנטילי — קטן, זול, והתיאור הבהיר ביותר של מי באמת חפר את התעלה
• מוזיאון המולה — הטקסטיל של הגונה נחתך ולא נתפר מעל; שכבות מונחות ונחתכות כדי לחשוף את הצבע שמתחת
• מוזיאון פנמה העתיקה — באתר ההריסות, עם הדגם של העיר הראשונה; ממנו אפשר לעלות על מגדל הקתדרלה
• מוזיאון האמנות העכשווית — במסדר בונים חופשיים מאזור התעלה; האוסף העכשווי הרציני היחיד בפנמה
• בית גונגורה — בסביבות 1760, נבנה לסוחר פנינים, והבית העתיק ביותר שעוד עומד בעיר העתיקה; חינם
• התיאטרון הלאומי — נפתח ב-1908; את הכיפה צייר רוברטו לואיס, וכדאי להיכנס בשבילה לבדה

טבע

זאת הסיבה האמיתית לבוא, וכמעט אף אחד לא עושה את זה. פנמה יושבת במקום שבו נפגשות שתי יבשות וכמעט נפגשים שני אוקיינוסים, והתוצאה היא רשימת עופות של כאלף מינים — יותר מארצות הברית וקנדה יחד — בארץ בגודל אירלנד. בתוך גבול העיר יש יער בראשית עם עצלנים בתוכו. עשרים דקות משם יש דרך שירות שמחזיקה את שיא העולם בספירת עופות ביום אחד. לא צריך סיור מודרך; צריך לצאת עד שש.

• הפארק המטרופוליטני — מאתיים שלושים ושניים הקטר של יער בתוך העיר; עצלנים, טוקנים וקופי טיטי
• כביש הצינור — חמש מאות עשרים וחמישה מינים נספרו כאן בעשרים וארבע שעות; להיות עליו עד שש
• מרכז גילוי היער — מגדל שלושים ושניים מטר אל תוך הצמרות; רק הקבוצה הראשונה של הבוקר נכנסת, והמספר מוגבל
• פונטה קולברה — תחנה ימית של הסמית׳סוניאן עם בריכות מגע; שני האוקיינוסים נפגשים כאן ואינם דומים
• איל ברו קולורדו — תחנת סמית׳סוניאן מאז 1923 והיער הטרופי הנחקר בעולם; להזמין שבועות מראש
• פארק סוברניה — תשעה-עשר אלף הקטר לאורך התעלה; הוא קיים כדי להגן על המים שהמנעולים שותים
• קמינו דה קרוסס — דרך הפרדות הספרדית המרוצפת המקורית דרך היער; קטעים מהאבנים האמיתיות שרדו
• פארק סאמיט — ניטע ב-1923 כדי לבחון גידולים טרופיים; היום גם מקלט לעיטי הרפיה שאינם יכולים לחזור לטבע

אמונה ומקומות קדושים

שלוש היסטוריות נפגשות במדינה הזאת, ורק אחת מהן נמצאת בכנסיות. הספרדית היא דרך הכסף: כספה של פרו נחת באוקיינוס השקט, חצה את הרצועה על גבי פרדות, והועמס על צירי האוניות בפורטובלו — מה שהפך את הקרקע הזאת לעשירה והמותקפת ביותר באימפריה. השנייה אפרו-קריבית, והיא מגיעה פעמיים — כאנשים שהועבדו ונמלטו אל היער, וכפועלי תעלה שלוש מאות שנה אחר כך. השלישית ילידית ועודנה חיה: שבעה עמים, שלושה מהם עם טריטוריות אוטונומיות.

• פורטובלו — היריד כאן הפך כפר לשוק העשיר בעולם למשך ארבעים יום בשנה
• כנסיית סן פליפה — בה נמצא הקריסטו נגרו; עשרות אלפים צועדים לכאן ב-21 באוקטובר, יש שעל ברכיהם
• ריקוד הקונגו — ריקוד וסאטירה שמחזיקים חיים צאצאיהם של אנשים שנמלטו מעבדות אל היערות האלה
• כנסיית סן חוסה — מזבח הזהב ששרד את מורגן ב-1671; הגילוף הבארוקי הוא המקור
• מצודת סן לורנסו — על הצוק מעל שפך צ׳גרס; מורגן כבש אותה ב-1670 ואז עלה במעלה הנהר
• גונה יאלה — טריטוריה אוטונומית של הגונה שהושגה במרד 1925; נכנסים ברשות הגונה ולא דרך חברת תיירות
• כפר אמברה — במעלה צ׳גרס בסירת עץ חצובה; הם הועברו ממקומם כשהוכרז הפארק
• גשר המלך — נבנה ב-1617, עוד נושא תנועה, וממנו יצאה דרך הפרדות שנשאה את הכסף

פארקים

העיר בנויה על מפרץ שאי אפשר לשחות בו ומול יער שהיא בעיקר מתעלמת ממנו, ולכן השטח הפתוח כאן משני סוגים: קו מים מהונדס, ואזור התעלה הישן. קו המים הוא קרקע מופשרת עם שבילי אופניים, והוא באמת טוב בשעות הערב. אזור התעלה מוזר וטוב יותר: מדשאות, מגרשי מצעד ושדרות שהצבא האמריקאי תכנן, שהיום הם פארקים, קמפוסים וגבעות שאפשר לעלות עליהן. לחוף שאפשר לשחות בו חוצים את הגשר או עולים על מעבורת.

• סינטה קוסטרה — קרקע מופשרת עם שבילי אופניים ומכוני כושר פתוחים; שוקקת מחמש בערב ובטוחה
• סוללת אמדור — ארבעה איים מחוברים בסלע מחיתוך קולברה; להשכיר אופניים ולרכוב בה בשקיעה
• גבעת אנקון — מאה תשעים ותשעה מטרים וארבעים דקות עלייה; שני צדי האוקיינוסים, העיר והיער
• פארק עומר — הפארק העירוני הגדול, על שם הגנרל שחתם על החזרת התעלה; רצים כבר מחמש בבוקר
• איל טבוגה — שעה במעבורת; מים שאפשר לשחות בהם, כמעט בלי מכוניות, וגוגן חי כאן ב-1887
• חוף ורקרוז — החוף הקרוב, עשרים דקות מעבר לגשר, חול כהה; המקום שהפנמים באמת הולכים אליו
• חוף סנטה קלרה — תשעים ק״מ מערבה והנסיעה שווה; ביתני חוף שמטגנים דג שלם בשישה דולרים
• אל ואייה דה אנטון — עיירה בתוך לוע געשי ברוחב שישה ק״מ, קרירה מספיק לסוודר בלילה

חיי לילה

יש כאן שתי ערי לילה והן אינן מתערבבות. העיר העתיקה היא גגות: בניינים משוחזרים עם ברים למעלה, נוף של קו הרקיע מעבר למים, ומחירים שמכוונים לאנשים ששוהים במלונות הבוטיק למטה. בייה ויסטה ורחוב אורוגוואי הם הגרסה המקומית — בתים משנות החמישים שהוסבו, רועשים, זולים, ומתים עד חצות. העיר היא כלכלת דולר, ולכן שתייה עולה בעיר העתיקה כמו במיאמי ורבע מזה שני ק״מ משם.

• גגות העיר העתיקה — הנוף הוא המוצר: העיר העתיקה מלפנים, מגדלי הזכוכית מעבר למפרץ, ופותחים בשש
• רחוב אורוגוואי — הרחוב המקומי בבתים משנות החמישים שהוסבו; עד חצות לא קורה דבר ואז קורה הכול
• ויה ארחנטינה ואל קנגרחו — ברים קטנים, בתי קולנוע ישנים והקפה הטוב; לכאן הולכים אנשים שגרים כאן
• סלסה וטיפיקו — פנמה היא ארץ סלסה: רובן בלדס הוא פנמי, והיה בזמנו מועמד לנשיאות
• סקו קון לצ׳ה — ההזמנה הלאומית: ברנדי קנה סוכר, חלב וקרח. לבקש אותו עם מי קוקוס במקום
• שוק הדגים בלילה — הדוכנים בקומה העליונה נשארים פתוחים עד מאוחר והבירה בשני דולרים; הסביצ׳ה היא המנה של אחר הצהריים
• אמדור בלילה — מקומות פתוחים על הסוללה, עם תור הספינות מואר מול החוף; שקט יותר וזול יותר