sleepntrip

Greece

מיקונוס

העיר של מיקונוס נראית כמו גלויה ותוכננה כהגנה. הסמטאות צרות, מעוקלות ומסתיימות במבוי סתום בכוונה, הבתים פונים פנימה, ואין בה קו ישר אחד — מפני שבמשך שלוש מאות שנה פשטו על החוף הזה פיראטים, ומבוך קונה את הזמן להסתתר. הסיד הלבן היה חובה בחוק בשנות השישים, והוא היה מנהג מאות שנים לפני כן מפני שסיד הוא חומר חיטוי. שעתיים, ומפה לא תעזור לכם.

חדר לזוג במיקונוס — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

המבוך שנבנה כדי לבלבל

העיר של מיקונוס נראית כמו גלויה ותוכננה כהגנה. הסמטאות צרות, מעוקלות ומסתיימות במבוי סתום בכוונה, הבתים פונים פנימה, ואין בה קו ישר אחד — מפני שבמשך שלוש מאות שנה פשטו על החוף הזה פיראטים, ומבוך קונה את הזמן להסתתר. הסיד הלבן היה חובה בחוק בשנות השישים, והוא היה מנהג מאות שנים לפני כן מפני שסיד הוא חומר חיטוי. שעתיים, ומפה לא תעזור לכם.

  1. הנמל הישן — מיקונוס הייתה ענייה וסלעית וכמעט לא גידלה דבר, ולכן אנשיה יצאו לים — ובמאות השמונה עשרה והתשע עשרה פירוש הדבר היה מסחר, ובגלוי גם פיראטיות. האי סיפק ספינות וצוותים למי שנלחם, והנמל היה כל הכלכלה. הסירות לדלוס עדיין יוצאות מהמזח הזה.
  2. פאנאגיה פאראפורטיאני — לא כנסייה אחת אלא חמש, שנבנו זו אל זו בין המאה החמש עשרה למאה השבע עשרה ואז סוידו לגוש אחד מעוגל — ארבע בקומת הקרקע וחמישית שיושבת עליהן. השם פירושו "שליד שער הצד", מפני שהיא עמדה ליד הכניסה למצודה מימי הביניים שאיננה עוד.
  3. ונציה הקטנה — הבתים עם המרפסות שתלויות ישר מעל המים נבנו במאה השמונה עשרה בידי קברניטי ים, ולפי רוב הגרסאות המקומיות גם בידי מבריחים — דלת בגובה המים אפשרה להכניס מטען מסירה בלי לעבור בבית המכס. הים מכה היום בקומות הקרקע בחורף, וכמה מהבתים נבנו מחדש.
  4. טחנות הרוח — שש עשרה טחנות רוח עמדו פעם על הרכס הזה ושבע נותרו. הן לא נועדו ללחם של האי — מיקונוס כמעט לא גידלה תבואה. ספינות שעצרו בדרך בין ונציה למזרח הים התיכון נזקקו לצנימי ספינה שמחזיקים חודשים, והאי טחן ואפה אותם בשבילן. הטחנות פונות צפונה מפני שהמלטם נושב משם כל הקיץ.
  5. רחוב מאטויאני — הסמטה הראשית, והיא מרוצפת בדרך המקומית: אבנים לא סדירות שהמרווחים ביניהן צבועים בלבן, ונצבעים ביד בכל אביב בידי בעלי החנויות עצמם. זאת דרישה עירונית ולא קישוט — וזאת הסיבה הברורה שהעיר עדיין נראית כפי שנראתה בתצלומים משנות החמישים.
  6. המוזיאון הארכאולוגי — נבנה ב-1902 למטרה אחת: להחזיק את מה שנחפר מבור הטיהור ברניאה. בשנת 426 לפני הספירה הורתה אתונה לרוקן כל קבר בדלוס ולהעביר את השרידים לאי הסמוך, כדי שאיש לא ייוולד ולא ימות על אדמת קודש. המוזיאון קיים בגלל המעשה האחד ההוא. חמישה יורו, סגור בשלישי.

דלוס — האי שאסור לישון בו

חצי שעה בסירה נמצא אי בלתי מיושב שהיה פעם המרכז הדתי והבנקאי העשיר באגאי, ובו אולי שלושים אלף איש על שני קילומטרים רבועים. זה מקום הולדתם המיתולוגי של אפולו ושל ארטמיס, ומשום כך אסרה אתונה בו גם לידה וגם מוות — את הגוססים ואת ההרות העבירו באונייה. איש לא חי שם מאז העת העתיקה, ואיש אינו רשאי ללון בו היום. עשרים יורו לאתר ועוד כעשרים וחמישה לסירה, והסירה האחרונה בשעה קבועה.

  1. דלוס — בשיאו במאה השנייה לפני הספירה היה זה נמל חופשי שבו התנהל סחר העבדים של מזרח הים התיכון — מקורות עתיקים טוענים שאפשר היה למכור כאן עשרת אלפים איש ביום, וזאת כנראה הגזמה אבל היא אומרת מה המקום היה. רומא הפכה אותו לפטור ממכס בשנת 166 לפני הספירה, והאוכלוסייה הוכפלה בתוך דור.
  2. רניאה — האי שליד דלוס, והוא בלתי מיושב מסיבה: בשנת 426 לפני הספירה חפרו האתונאים כל קבר בדלוס, קברו מחדש את תכולתו כאן בבור אחד, ואז אסרו קבורה בדלוס לנצח. הבור נחפר ב-1898, וכמעט כל מה שנמצא במוזיאון של מיקונוס יצא ממנו.
  3. אגיוס יואניס — המפרץ שפונה ישירות לדלוס מעבר למיצר, ולכן יש בו השקיעה היחידה במיקונוס שיש בתמונה שלה אי ולא ים ריק. כאן גם צולם "שירלי ולנטיין" ב-1989, עובדה שהטברנות כאן מעולם לא שחררו.
  4. אנו מרה — הכפר האחר היחיד באי, שמונה קילומטרים פנימה, והוא קיים מפני שאי אפשר לראות אותו מהים — אותו היגיון של פיראטים שעיצב את העיר. יש בו כיכר אחת, ארבע טברנות ומנזר, והמחירים בערך מחצית מאלה שבחורה.
  5. פאנאגיה טורליאני — נוסד ב-1542 ונבנה מחדש במאה השמונה עשרה, והאיקונוסטאסיס המגולף מעץ שבתוכו נעשה בפירנצה ב-1775 ונשלח לכאן — וזה מספר כמה כסף היה לבעלי הספינות של האי ואיפה הוציאו אותו. מגדל הפעמונים מגולף בשיש מטינוס, האי שסיפק עובדי שיש לכל יוון.
  6. מגדלור ארמניסטיס — נבנה ב-1891 אחרי אסון מסוים: ספינת הקיטור וולטה טבעה במיצר ב-1887 ואחד עשר איש נספו, והממשלה היוונית הסיקה שאי אפשר לנווט בלילה בתעלה שבין מיקונוס לטינוס. העדשה המקורית נמצאת במוזיאון הימי שבעיר.

החופים, ומי הוא מי

החוף הדרומי מוגן מהמלטם ובו כל החופים המאורגנים; החוף הצפוני מקבל את הרוח ישר והוא כמעט ריק. העובדה האחת הזאת מסבירה את כל המפה: חופי המסיבות, מועדוני החוף היקרים ושירות הסירות כולם בדרום, ומי שרוצה חוף לעצמו נוסע צפונה. יום עם האוטובוס, עם סירות החוף או עם טרקטורון.

  1. פלאטיס ילוס — לא החוף הטוב אלא השימושי ביותר: הסירות הקטנות שמשרתות את כל החוף הדרומי יוצאות מהמזח הזה, ובקיץ הן מהירות מהכביש — החופים שממזרח לכאן נגישים בשבילי עפר גסים או בכלל לא. השירות נפסק עם העונה, בדרך כלל באוקטובר.
  2. פרדייס — המסיבה התחילה כאן בשנות השישים, ולא כעסק: זה היה אתר קמפינג שבו ישנו על החול היפים, ובשנות הדיקטטורה גם יוונים שהתרחקו מהשלטונות. הברים צמחו מתוך זה. המוזיקה מתחילה היום בשעות אחר הצהריים המוקדמות, וזה ההפך מכל מקום אחר ביוון.
  3. פסארו — המפרץ הקטן שקבע את רמת המחירים של האי. מועדון חוף נפתח כאן ב-1990, ומחיר מיטת השיזוף עלה בכל עונה מאז; היום הוא גבוה דרך קבע ממחיר חדר במלון במקום אחר באי. החוק היווני קובע שהמטרים הראשונים של כל חוף הם ציבוריים, ובפסארו הרצועה הזאת היא החול החופשי היחיד.
  4. אגיוס סוסטיס — בלי מיטות, בלי בר על החול, בלי כביש שיורד אליו — וזאת החלטה תכנונית ולא הזנחה, מפני שהקפלה והקרקע שמאחוריה מוגנות. לטברנה שמעליו אין חשמל ואין טלפון, היא מבשלת על גחלים, אינה מקבלת הזמנות ומקבלת רק מזומן.
  5. פטליה — מפרץ הקייטסרפינג, ומאחורי החול יש יישוב ניאוליתי שנחפר בשנות התשעים — אנשים חיו במפרץ הזה חמשת אלפים שנה לפני שנבנו המקדשים בדלוס. הרוח שהופכת אותו לבלתי ראוי לשחייה היא בדיוק מה שהופך אותו למים הטובים באי לשיט.
  6. פוקוס — דרך עפר, טברנה אחת, בלי חיבור לרשת החשמל ובלי מיטות שיזוף בכלל, בחוף הצפוני שבו נושבת הרוח. הבעלים מסרב להרחיב אותה שלושים שנה, והיא נסגרת כשמזג האוויר מתהפך. זאת ההדגמה הברורה לכך ששני חצאי האי הזה כמעט אינם מכירים זה את זה.

מה יש במיקונוס

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

מיקונוס כמעט לא גידלה דבר, ולכן האוכל שלה הוא מה שמחזיק בלי קירור: קופאניסטי, גבינה רכה שמשאירים להבשיל בכוונה עד שהיא חריפה ופלפלית, ושמה מוגן והיא נעשית רק כאן; לוּזה, פילה חזיר שמיובש באוויר הים; וצנים הספינה, הרקיק האפוי פעמיים שבשבילו היו הטחנות. כל השאר באי היה מיובא, והמחירים מראים את זה. החלוקה האמיתית כאן אינה איכות אלא גאוגרפיה — אותה צלחת עולה פי שלושה על החול מאשר באנו מרה.

מוזיאונים

יש בעיר ארבעה מוזיאונים קטנים ואתר ארכאולוגי עצום בחצי שעה משם, והם אותו סיפור שמסופר פעמיים: דלוס הייתה המרכז המקודש והמסחרי של האגאי, ומיקונוס הייתה האי הסלעי והעני שלידה שסיפק את הסירות. כל מה שנמצא במוזיאון הארכאולוגי יצא מהאדמה ברניאה, בגלל צו אתונאי אחד משנת 426 לפני הספירה.

טבע

המלטם מכריע כאן הכול. זאת רוח צפונית יבשה שנושבת ברוב הימים מיוני עד ספטמבר, לעתים שבוע ברצף, והיא הסיבה שבחוף הדרומי יש כל חוף מאורגן ובצפוני כמעט שום דבר. היא גם עוצרת את המעבורות: כשהיא מגיעה לדרגה שבע הסירות לדלוס אינן מפליגות, וזה אינו נדיר.

עם ילדים

חיי לילה

למיקונוס יש חיי לילה מאז שנות השישים והם העתיקים ביוון, ויש להם היסטוריה מסוימת: האי נעשה מקלט לאנשים שלא יכלו להיות עצמם במקום אחר, והוא נשאר כזה. הלוח הפוך — מועדוני החוף פועלים מהצהריים עד השקיעה, ברי העיר מעשר, והמועדונים משתיים. המחירים הגבוהים במדינה ואין טעם להעמיד פנים אחרת.

אמונה ומקומות קדושים

אומרים שיש במיקונוס בין שלוש לשמונה מאות כנסיות לכעשרת אלפים תושבים, והמספר אינו ודאי מפני שרובן פרטיות — משפחה בנתה אחת כנדר, מחזיקה במפתח, ופותחת אותה פעם בשנה ביום הקדוש. לכן רבות מהן נעולות, ולכן הן עומדות באמצע שדות ועל חופים.

לחיפוש חדר במיקונוס