Greece
מיקונוס
העיר של מיקונוס נראית כמו גלויה ותוכננה כהגנה. הסמטאות צרות, מעוקלות ומסתיימות במבוי סתום בכוונה, הבתים פונים פנימה, ואין בה קו ישר אחד — מפני שבמשך שלוש מאות שנה פשטו על החוף הזה פיראטים, ומבוך קונה את הזמן להסתתר. הסיד הלבן היה חובה בחוק בשנות השישים, והוא היה מנהג מאות שנים לפני כן מפני שסיד הוא חומר חיטוי. שעתיים, ומפה לא תעזור לכם.
חדר לזוג במיקונוס — עד 80$ ללילהסיורים רגליים
המבוך שנבנה כדי לבלבל
העיר של מיקונוס נראית כמו גלויה ותוכננה כהגנה. הסמטאות צרות, מעוקלות ומסתיימות במבוי סתום בכוונה, הבתים פונים פנימה, ואין בה קו ישר אחד — מפני שבמשך שלוש מאות שנה פשטו על החוף הזה פיראטים, ומבוך קונה את הזמן להסתתר. הסיד הלבן היה חובה בחוק בשנות השישים, והוא היה מנהג מאות שנים לפני כן מפני שסיד הוא חומר חיטוי. שעתיים, ומפה לא תעזור לכם.
- הנמל הישן — מיקונוס הייתה ענייה וסלעית וכמעט לא גידלה דבר, ולכן אנשיה יצאו לים — ובמאות השמונה עשרה והתשע עשרה פירוש הדבר היה מסחר, ובגלוי גם פיראטיות. האי סיפק ספינות וצוותים למי שנלחם, והנמל היה כל הכלכלה. הסירות לדלוס עדיין יוצאות מהמזח הזה.
- פאנאגיה פאראפורטיאני — לא כנסייה אחת אלא חמש, שנבנו זו אל זו בין המאה החמש עשרה למאה השבע עשרה ואז סוידו לגוש אחד מעוגל — ארבע בקומת הקרקע וחמישית שיושבת עליהן. השם פירושו "שליד שער הצד", מפני שהיא עמדה ליד הכניסה למצודה מימי הביניים שאיננה עוד.
- ונציה הקטנה — הבתים עם המרפסות שתלויות ישר מעל המים נבנו במאה השמונה עשרה בידי קברניטי ים, ולפי רוב הגרסאות המקומיות גם בידי מבריחים — דלת בגובה המים אפשרה להכניס מטען מסירה בלי לעבור בבית המכס. הים מכה היום בקומות הקרקע בחורף, וכמה מהבתים נבנו מחדש.
- טחנות הרוח — שש עשרה טחנות רוח עמדו פעם על הרכס הזה ושבע נותרו. הן לא נועדו ללחם של האי — מיקונוס כמעט לא גידלה תבואה. ספינות שעצרו בדרך בין ונציה למזרח הים התיכון נזקקו לצנימי ספינה שמחזיקים חודשים, והאי טחן ואפה אותם בשבילן. הטחנות פונות צפונה מפני שהמלטם נושב משם כל הקיץ.
- רחוב מאטויאני — הסמטה הראשית, והיא מרוצפת בדרך המקומית: אבנים לא סדירות שהמרווחים ביניהן צבועים בלבן, ונצבעים ביד בכל אביב בידי בעלי החנויות עצמם. זאת דרישה עירונית ולא קישוט — וזאת הסיבה הברורה שהעיר עדיין נראית כפי שנראתה בתצלומים משנות החמישים.
- המוזיאון הארכאולוגי — נבנה ב-1902 למטרה אחת: להחזיק את מה שנחפר מבור הטיהור ברניאה. בשנת 426 לפני הספירה הורתה אתונה לרוקן כל קבר בדלוס ולהעביר את השרידים לאי הסמוך, כדי שאיש לא ייוולד ולא ימות על אדמת קודש. המוזיאון קיים בגלל המעשה האחד ההוא. חמישה יורו, סגור בשלישי.
דלוס — האי שאסור לישון בו
חצי שעה בסירה נמצא אי בלתי מיושב שהיה פעם המרכז הדתי והבנקאי העשיר באגאי, ובו אולי שלושים אלף איש על שני קילומטרים רבועים. זה מקום הולדתם המיתולוגי של אפולו ושל ארטמיס, ומשום כך אסרה אתונה בו גם לידה וגם מוות — את הגוססים ואת ההרות העבירו באונייה. איש לא חי שם מאז העת העתיקה, ואיש אינו רשאי ללון בו היום. עשרים יורו לאתר ועוד כעשרים וחמישה לסירה, והסירה האחרונה בשעה קבועה.
- דלוס — בשיאו במאה השנייה לפני הספירה היה זה נמל חופשי שבו התנהל סחר העבדים של מזרח הים התיכון — מקורות עתיקים טוענים שאפשר היה למכור כאן עשרת אלפים איש ביום, וזאת כנראה הגזמה אבל היא אומרת מה המקום היה. רומא הפכה אותו לפטור ממכס בשנת 166 לפני הספירה, והאוכלוסייה הוכפלה בתוך דור.
- רניאה — האי שליד דלוס, והוא בלתי מיושב מסיבה: בשנת 426 לפני הספירה חפרו האתונאים כל קבר בדלוס, קברו מחדש את תכולתו כאן בבור אחד, ואז אסרו קבורה בדלוס לנצח. הבור נחפר ב-1898, וכמעט כל מה שנמצא במוזיאון של מיקונוס יצא ממנו.
- אגיוס יואניס — המפרץ שפונה ישירות לדלוס מעבר למיצר, ולכן יש בו השקיעה היחידה במיקונוס שיש בתמונה שלה אי ולא ים ריק. כאן גם צולם "שירלי ולנטיין" ב-1989, עובדה שהטברנות כאן מעולם לא שחררו.
- אנו מרה — הכפר האחר היחיד באי, שמונה קילומטרים פנימה, והוא קיים מפני שאי אפשר לראות אותו מהים — אותו היגיון של פיראטים שעיצב את העיר. יש בו כיכר אחת, ארבע טברנות ומנזר, והמחירים בערך מחצית מאלה שבחורה.
- פאנאגיה טורליאני — נוסד ב-1542 ונבנה מחדש במאה השמונה עשרה, והאיקונוסטאסיס המגולף מעץ שבתוכו נעשה בפירנצה ב-1775 ונשלח לכאן — וזה מספר כמה כסף היה לבעלי הספינות של האי ואיפה הוציאו אותו. מגדל הפעמונים מגולף בשיש מטינוס, האי שסיפק עובדי שיש לכל יוון.
- מגדלור ארמניסטיס — נבנה ב-1891 אחרי אסון מסוים: ספינת הקיטור וולטה טבעה במיצר ב-1887 ואחד עשר איש נספו, והממשלה היוונית הסיקה שאי אפשר לנווט בלילה בתעלה שבין מיקונוס לטינוס. העדשה המקורית נמצאת במוזיאון הימי שבעיר.
החופים, ומי הוא מי
החוף הדרומי מוגן מהמלטם ובו כל החופים המאורגנים; החוף הצפוני מקבל את הרוח ישר והוא כמעט ריק. העובדה האחת הזאת מסבירה את כל המפה: חופי המסיבות, מועדוני החוף היקרים ושירות הסירות כולם בדרום, ומי שרוצה חוף לעצמו נוסע צפונה. יום עם האוטובוס, עם סירות החוף או עם טרקטורון.
- פלאטיס ילוס — לא החוף הטוב אלא השימושי ביותר: הסירות הקטנות שמשרתות את כל החוף הדרומי יוצאות מהמזח הזה, ובקיץ הן מהירות מהכביש — החופים שממזרח לכאן נגישים בשבילי עפר גסים או בכלל לא. השירות נפסק עם העונה, בדרך כלל באוקטובר.
- פרדייס — המסיבה התחילה כאן בשנות השישים, ולא כעסק: זה היה אתר קמפינג שבו ישנו על החול היפים, ובשנות הדיקטטורה גם יוונים שהתרחקו מהשלטונות. הברים צמחו מתוך זה. המוזיקה מתחילה היום בשעות אחר הצהריים המוקדמות, וזה ההפך מכל מקום אחר ביוון.
- פסארו — המפרץ הקטן שקבע את רמת המחירים של האי. מועדון חוף נפתח כאן ב-1990, ומחיר מיטת השיזוף עלה בכל עונה מאז; היום הוא גבוה דרך קבע ממחיר חדר במלון במקום אחר באי. החוק היווני קובע שהמטרים הראשונים של כל חוף הם ציבוריים, ובפסארו הרצועה הזאת היא החול החופשי היחיד.
- אגיוס סוסטיס — בלי מיטות, בלי בר על החול, בלי כביש שיורד אליו — וזאת החלטה תכנונית ולא הזנחה, מפני שהקפלה והקרקע שמאחוריה מוגנות. לטברנה שמעליו אין חשמל ואין טלפון, היא מבשלת על גחלים, אינה מקבלת הזמנות ומקבלת רק מזומן.
- פטליה — מפרץ הקייטסרפינג, ומאחורי החול יש יישוב ניאוליתי שנחפר בשנות התשעים — אנשים חיו במפרץ הזה חמשת אלפים שנה לפני שנבנו המקדשים בדלוס. הרוח שהופכת אותו לבלתי ראוי לשחייה היא בדיוק מה שהופך אותו למים הטובים באי לשיט.
- פוקוס — דרך עפר, טברנה אחת, בלי חיבור לרשת החשמל ובלי מיטות שיזוף בכלל, בחוף הצפוני שבו נושבת הרוח. הבעלים מסרב להרחיב אותה שלושים שנה, והיא נסגרת כשמזג האוויר מתהפך. זאת ההדגמה הברורה לכך ששני חצאי האי הזה כמעט אינם מכירים זה את זה.
מה יש במיקונוס
איך מגיעים ומתניידים
- נמל התעופה — 4 ק״מ מהעיר, והאוטובוס לפאבריקה פועל לאורך העונה
- הנמל החדש — מעבורות מאתונה ומהאיים עוגנות כאן, 2 ק״מ צפונה
- הנמל הישן — הסירות לדלוס יוצאות מכאן; המעבר כחצי שעה
- פאבריקה — תחנת האוטובוסים הדרומית, לחופים, ולוחות הזמנים מידלדלים אחרי אוקטובר
תרבות והיסטוריה
- פאנאגיה פאראפורטיאני — חינם מבחוץ, חמש כנסיות שהתמזגו לבניין אחד, והכניסה נדירה
- המוזיאון הארכאולוגי — 5 יורו, סגור בשלישי, ורוב מה שבו הגיע מרניאה
- המוזיאון הפולקלורי — בבית קברניט ליד הפאראפורטיאני, ושעות הפתיחה קצרות
- המוזיאון הימי האגאי — מוזיאון פרטי קטן של הספנות היוונית, ובגן עדשת מגדלור
- דלוס — 20 יורו כניסה ועוד כ-25 למעבורת הלוך ושוב, והסירה האחרונה בשעה קבועה
- פאנאגיה טורליאני — חינם, מנזר מ-1542 בכיכר אנו מרה, והמחיצה המגולפת פלורנטינית
מה לראות
- חורה — העיר; הסמטאות נבנו כמבוך בכוונה ומפה לא תעזור
- רחוב מאטויאני — סמטת הקניות הראשית, פתוחה עד מאוחר, והמחירים הגבוהים ביוון
- ונציה הקטנה — בתי קברניטים שבנויים מעל המים, והברים מאחוריהם פונים לשקיעה
- טחנות הרוח — חינם, מהמאה ה-16, והן טחנו את התבואה שהאכילה ספינות עוברות
- רניאה — האי שליד דלוס, בלתי מיושב, ורק טיולי סירה עוצרים בו
- אנו מרה — הכפר האחר היחיד באי, 8 ק״מ מזרחה, והמחירים יורדים במחצית
- מגדלור ארמניסטיס — חינם, מ-1891, בכף הצפון-מערבי, וטינוס מעבר למיצר
- אגיוס סטפנוס — החוף הקרוב לעיר, 4 ק״מ, והאוטובוס נוסע כל היום
- אורנוס — מפרץ מוגן עם מים רדודים, וזה חוף המשפחות
- פסארו — היקר; מיטת שיזוף כאן עולה יותר מחדר במקום אחר
- פלאטיס ילוס — צומת סירות החוף; סירות קטנות יוצאות ממנו לחופי הדרום
- פרדייס — חוף המסיבות מאז שנות ה-60, והמוזיקה מתחילה אחר הצהריים
- סופר פרדייס — חוף המסיבות השני, בסירה או בכביש תלול, והוא נמשך מאוחר יותר
- פאראגה — בין שני חופי המסיבות, קטן יותר, והקמפינג שמאחוריו ותיק
- אליה — חוף החול הארוך באי, והתחנה האחרונה של סירות החוף
- אגררי — מפרץ קטן ליד אליה, בשביל עפר, והוא שקט יותר
- קאלו ליבאדי — מפרץ חול רחב בחוף המזרחי, והטברנות כאן טובות
- קאלאפאטיס — חוף גלישת הרוח, 8 ק״מ, ורוח המלטם היא שמאפשרת אותו
- ליה — הפינה הדרום-מזרחית הרחוקה, 9 ק״מ, והמים הצלולים ביותר
- פאנורמוס — בחוף הצפוני, שני מועדוני חוף ושום דבר אחר, והוא מקבל את הרוח
- אגיוס סוסטיס — בלי מיטות, בלי בר, בלי כביש עד החול — ולכן הולכים אליו
- פטליה — מפרץ הקייטסרפינג בחוף הצפוני, ומאחוריו אתר ניאוליתי
- פוקוס — דרך עפר וטברנה אחת, בלי חיבור לחשמל, ומזומן בלבד
- מרכיה — בדרך עפר גסה, 9 ק״מ, ויש שם טברנה אחת
- אגיה אנה — מפרץ זעיר ליד פאראגה, וטברנת הדגים שבו היא הסיבה
- חולאקיה — חלוקים שחורים ולא חול, צפונית לעיר, ובדרך כלל ריק
- קורפוס — מפרץ גלישת הרוח ליד העיר, רדוד וסוער, ולא לשחייה
- אגיוס יואניס — המפרץ שפונה לדלוס, ובשקיעה כאן האי נמצא בתמונה
- אגיוס לזרוס — צוק בין פסארו לאורנוס, והנוף הוא שני המפרצים בבת אחת
- דראפאקי — כפר מגורים ב-2 ק״מ מהעיר, והחדרים בו עולים הרבה פחות
- מרסיני — כפרון בצפון-מזרח, 8 ק״מ, וכמעט איש אינו מגיע
- מאראתי — בפנים האי, כפר המחצבה הישן, ויש בו טברנה אחת
- דיאקופטיס — מפרץ בכביש הדרום-מזרחי, ולשביל הכניסה דרוש רכב אמיתי
- קאפארי — מפרץ קטן מעבר לאגיוס יואניס, ומכאן השקיעה מעל דלוס
- קאנאליה — מפרצון סלעי ליד אורנוס, בלי שום שירותים, והשנורקלינג טוב
- טאגו — רצועת המלונות על הצוק מצפון לעיר, וברי השקיעה כאן
- ורייסי — רובע מגורים מאחורי העיר, ואשכול הסופרמרקטים היחיד באי
- אנופלון דינמאון — הרחוב שמאחורי מאטויאני, מסעדות ולא חנויות, ושקט יותר
- אגיוס ניקולאוס — חינם, הכנסייה הקטנה בנמל הישן, והדייגים עדיין משתמשים במזח
שווקים וקניות
- נאמוס — מועדון החוף בפסארו שקבע את רמת המחירים באי, ולהזמין שבועות מראש
- סקורפיוס — בפאראגה, מועדון יום שנמשך מהצהריים ללילה, והכניסה בכרטיס
- פרינסיפוטה — בפאנורמוס בצפון, שקט מהמועדונים בדרום, ופועל כל היום
- טברנת קיקי — מעל אגיוס סוסטיס, בלי חשמל, בלי טלפון, בלי הזמנות, ועם תור
- ג׳ואנה ניקי — טברנת חוף במגאלי אמוס, משפחתית, והצהריים הן הסעודה
- באקאלו — בעיר, בישול יווני ולא בינלאומי, ופתוח גם בחורף
- ווגרה — על חזית הנמל, פתוח מארוחת בוקר עד מאוחר, והוא מוסד מקומי
המדריך המעמיק
אוכל על הדלפק
מיקונוס כמעט לא גידלה דבר, ולכן האוכל שלה הוא מה שמחזיק בלי קירור: קופאניסטי, גבינה רכה שמשאירים להבשיל בכוונה עד שהיא חריפה ופלפלית, ושמה מוגן והיא נעשית רק כאן; לוּזה, פילה חזיר שמיובש באוויר הים; וצנים הספינה, הרקיק האפוי פעמיים שבשבילו היו הטחנות. כל השאר באי היה מיובא, והמחירים מראים את זה. החלוקה האמיתית כאן אינה איכות אלא גאוגרפיה — אותה צלחת עולה פי שלושה על החול מאשר באנו מרה.
- טברנת קיקי — כ-25 יורו, מזומן בלבד, בלי הזמנות, ובצהריים בלבד
- טברנת פוקוס — כ-30 יורו, דרך עפר פנימה, ונסגרת במזג אוויר רע
- כיכר אנו מרה — 12 עד 20 יורו, 8 ק״מ מהעיר, והאוטובוס מגיע לשם
- באקאלו — כ-30 יורו, בישול יווני ולא בינלאומי, ופתוח גם בחורף
- ווגרה — מארוחת בוקר עד מאוחר על חזית הנמל, והוא מוסד מקומי
- אגיה אנה — טברנת דגים במפרץ זעיר ליד פאראגה, והסירה נוחתת בפתח
- נאמוס — מיטות יום ממאות יורו, ובהזמנה שבועות מראש
- אנופלון דינמאון — רחוב המסעדות מאחורי מאטויאני, שקט יותר, והמחירים מדרגה נמוכה יותר
מוזיאונים
יש בעיר ארבעה מוזיאונים קטנים ואתר ארכאולוגי עצום בחצי שעה משם, והם אותו סיפור שמסופר פעמיים: דלוס הייתה המרכז המקודש והמסחרי של האגאי, ומיקונוס הייתה האי הסלעי והעני שלידה שסיפק את הסירות. כל מה שנמצא במוזיאון הארכאולוגי יצא מהאדמה ברניאה, בגלל צו אתונאי אחד משנת 426 לפני הספירה.
- דלוס — 20 יורו ועוד כ-25 לסירה, בלי שום צל, והסירה חזרה בשעה קבועה
- המוזיאון הארכאולוגי — 5 יורו, סגור בשלישי, ושעה מספיקה
- המוזיאון הפולקלורי — בבית קברניט מהמאה ה-18 ליד הפאראפורטיאני, והשעות קצרות
- המוזיאון הימי האגאי — קטן, ברובע טריה פיגאדיה, וארבעים דקות מספיקות
- פאנאגיה פאראפורטיאני — חינם מבחוץ, חמש כנסיות שהתמזגו לאחת, והיא נפתחת לעתים נדירות
- פאנאגיה טורליאני — חינם, באנו מרה, והמחיצה המגולפת שבתוכו נעשתה בפירנצה ב-1775
- רניאה — בלתי מיושב, נגיש רק בטיול סירה, ובו בור הטיהור
- טחנות הרוח — חינם, שבע מתוך שש עשרה המקוריות, ואחת פתוחה כמוזיאון קטן
טבע
המלטם מכריע כאן הכול. זאת רוח צפונית יבשה שנושבת ברוב הימים מיוני עד ספטמבר, לעתים שבוע ברצף, והיא הסיבה שבחוף הדרומי יש כל חוף מאורגן ובצפוני כמעט שום דבר. היא גם עוצרת את המעבורות: כשהיא מגיעה לדרגה שבע הסירות לדלוס אינן מפליגות, וזה אינו נדיר.
- אגיוס סוסטיס — חינם, הליכה במורד מהכביש, ולהביא איתכם הכול
- פטליה — מפרץ הקייטסרף, ומאחורי החול נחפר יישוב ניאוליתי
- פאנורמוס — מפרץ בחוף הצפוני עם שני מועדוני חוף ושום דבר אחר, והוא מקבל את הרוח
- ליה — הפינה הדרום-מזרחית הרחוקה, 9 ק״מ, והמים הצלולים באי
- קאלאפאטיס — 8 ק״מ, גלשנים מכ-30 יורו לשעה, ויש שיעורים
- חולאקיה — חלוקים שחורים ולא חול, צפונית לעיר, ובדרך כלל ריק
- מרכיה — בשביל עפר גס, טברנה אחת, וצריך רכב אמיתי
- מאראתי — בפנים האי, טברנה אחת, וכמעט איש אינו מגיע
עם ילדים
- אורנוס — מפרץ מוגן, מים רדודים, והאוטובוס מהעיר נוסע כל היום
- אגיוס סטפנוס — החוף הקרוב לעיר, 4 ק״מ, ושקט ברוב הימים
- קאלו ליבאדי — מפרץ רחב בחוף המזרחי עם מקום לרוץ, והטברנות טובות
- סירות החוף — מפלאטיס ילוס לאורך החוף הדרומי, כמה יורו, ונפסקות באוקטובר
- טחנות הרוח — חינם, חמש דקות הליכה במעלה מוונציה הקטנה, ואחת פתוחה מבפנים
- המוזיאון הארכאולוגי — 5 יורו, קטן, וכד סוס טרויה הוא הדבר האחד שכדאי למצוא
- דלוס — 20 יורו ועוד הסירה, בלי צל ובלי חנות, ושלוש שעות על הרגליים
- אנו מרה — כיכר אחת, ארבע טברנות, וילדים יכולים לרוץ בה בבטחה
חיי לילה
למיקונוס יש חיי לילה מאז שנות השישים והם העתיקים ביוון, ויש להם היסטוריה מסוימת: האי נעשה מקלט לאנשים שלא יכלו להיות עצמם במקום אחר, והוא נשאר כזה. הלוח הפוך — מועדוני החוף פועלים מהצהריים עד השקיעה, ברי העיר מעשר, והמועדונים משתיים. המחירים הגבוהים במדינה ואין טעם להעמיד פנים אחרת.
- ונציה הקטנה — קוקטיילים מכ-18 יורו, ומושבי השקיעה נתפסים שעה מראש
- הבר הסקנדינבי — שתייה מכ-10 יורו, נפתח בעשר, ומתמלא אחרי חצות
- פרדייס — המסיבה מתחילה אחר הצהריים ונמשכת עד השקיעה, והכניסה לרוב בכרטיס
- סופר פרדייס — חוף המסיבות השני, בסירה או בכביש תלול מאוד, והוא נמשך מאוחר יותר
- סקורפיוס — בפאראגה, מהצהריים ללילה, בכרטיס, ובהזמנה הרבה מראש
- פרינסיפוטה — בפאנורמוס בצפון, שקט מהמועדונים בדרום, ופתוח כל היום
- טאגו — מלונות הצוק מצפון לעיר, ברי שקיעה, וצריך מונית
- מאטויאני בלילה — הליכה חינם, החנויות פתוחות עד חצות, ובלי שום מכוניות
אמונה ומקומות קדושים
אומרים שיש במיקונוס בין שלוש לשמונה מאות כנסיות לכעשרת אלפים תושבים, והמספר אינו ודאי מפני שרובן פרטיות — משפחה בנתה אחת כנדר, מחזיקה במפתח, ופותחת אותה פעם בשנה ביום הקדוש. לכן רבות מהן נעולות, ולכן הן עומדות באמצע שדות ועל חופים.
- פאנאגיה פאראפורטיאני — חינם מבחוץ, ליד שער המצודה הישן, והטוב ביותר בשקיעה
- פאנאגיה טורליאני — חינם, באנו מרה, וכתפיים וברכיים מכוסות
- אגיוס ניקולאוס — חינם, הכנסייה הקטנה בנמל הישן, והוא קדוש הדייגים
- מקדש דלוס — כלול בכרטיס האתר של 20 יורו, ומרפסת האריות היא התמונה
- בית הכנסת בדלוס — בצד הרחוק של האתר, עשרים דקות הליכה, ומעט מבקרים מגיעים אליו
- קפלת אגיוס סוסטיס — חינם, הקפלה מעל החוף, ובגללה המפרץ מעולם לא פותח
- רובע הפאראפורטיאני — חינם, הסמטאות העתיקות בעיר, והמצודה שעמדה כאן איננה
- טריה פיגאדיה — חינם, במרכז העיר, והבארות אטומות