Colombia

מדז׳ין

מדיין יושבת בעמק צר בגובה אלף ארבע מאות תשעים וחמישה מטרים, וזה מה שנותן לה עשרים ושתיים מעלות בכל יום בשנה ואת הכינוי "עיר האביב הנצחי". אין כאן עונות בכלל. המרכז הישן שטוח, רועש, מקומי לגמרי, והחלק האחד בעיר שאין בו זרים — ובוטרו נתן לו עשרים ושלושה פסלי ברונזה שיעמדו בחוץ בתוך כל זה. שעתיים. ללכת בבוקר, לא לשאת שום דבר גלוי, ולא לשוטט מצפון לשוק אחרי שחשך.

חדר לזוג במדז׳ין — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

המרכז והפַּסָּל

כיכר בוטרו — עשרים ושלושה פסלי ברונזה עומדים בחוץ בלי שום מחסום, מתנה של בוטרו לעיר שנולד בה. הוא נתן גם לבוגוטה מוזיאון שלם, ושתי התרומות יחד הן מהמתנות הגדולות שאמן נתן אי פעם למדינה שלו. הוא הכחיש כל חייו שצייר אנשים שמנים: הוא אמר שהוא מנפח נפח כאמצעי צורני, כמו פסל שמגדיל מסה — ואלה הפסלים שמוכיחים את הטיעון.
ארמון התרבות — הבניין המפוספס בשחור-לבן שמול הכיכר תוכנן בידי האדריכל הבלגי אוגוסטין חוֹבַארטס בשנות העשרים, ולא נבנה לפי התוכנית שלו: הכסף נגמר, והחצי האחורי הוא בניין אחר מעשור אחר. להיכנס ולהביט למעלה בחדר המדרגות הספירלי, שהוא הפריט האחד שהושלם כפי שצויר.
מוזיאון אנטיוקיה — המוזיאון השני בעתיקותו בקולומביה, והחצי הפנימי של תרומת בוטרו. האוסף האזורי הוא החלק ששווה זמן: אנטיוקיה התעשרה פעמיים — קודם מזהב שנכרה בידי אפריקנים מועבדים ומשוחררים במערב המחוז, ואחר כך מטקסטיל — והמוזיאון ישר לגבי הראשון.
פארק האורות — הכיכר הזאת, פלסה סיסנרוס, הייתה שנים המקום המפחיד בעיר. ההתערבות לא הייתה שיטור: ב-2005 נטעה העירייה שלוש מאות עמודי אור, בגובה של עד עשרים וארבעה מטרים, שמאירים את כל הכיכר בלילה, והציבה ספרייה ובית ספר בשתיים מצלעותיה. אור ומוסדות, שום דבר אחר, והכיכר השתנתה.
הקתדרלה המטרופוליטנית — נבנתה בין 1875 ל-1931 והיא עשויה מכמיליון מאה ועשרים אלף לבנים שרופות, מה שעושה אותה לאחד מבנייני הלבנים הגדולים בעולם. הלבנים אינן קישוט: בעמק הזה אין אבן בנייה טובה ויש חומר מצוין, ולכן מדיין היא עיר לבנים — מהקתדרלה ועד שכונות המדרון.
פלסיטה דה פלורס — שוק הפרחים, והסיבה שפרחים חשובים כאן. בכל אוגוסט מקיימת העיר את "פֶריה דה לאס פלורס", והמוקד שלה הוא מצעד ה"סייטרוס": מגדלים מכפר ההר סנטה אלנה נושאים על גבם סידורי פרחים עצומים על מסגרת עץ שנקראת "סייטה". ה"סייטה" לא הומצאה בשביל פרחים. היא הייתה כיסא שנקשר לגבו של אדם, שבו נשאו אנשים וסחורה מעל הרים שלא היה בהם כביש — ובכלל זה את הספרדים, שנשאו אותם.

במעלה הגבעה

זה המסלול שהפך את מדיין למפורסמת במשהו שאינו קוקאין, והוא מסלול תחבורה: העירייה החליטה שהבעיה של השכונות על המדרונות התלולים היא שאף אחד לא יכול לצאת מהן בבוקר, ובנתה רכבלים כתחבורה ציבורית כדי לתקן את זה. כרטיס המטרו שלכם מכסה את כל הדבר. חצי יום. ללכת עם מדריך שגר בקומונה 13, ולשלם לאותו אדם ישירות.

תחנת אסבדו — מכאן יוצאת המטרוקבלה, והיא הרכבל הראשון בעולם שנבנה כתחבורה ציבורית המונית ולא כמעלית תיירים או סקי. הוא נפתח ב-2004, הוא משולב בתעריף המטרו, והוא הפך נסיעה של למעלה משעה — ברגל ובמיניבוס לא פורמלי — לשבע דקות. מאז העתיקו אותו עשרות ערים, מריו דה ז׳נרו ועד לה פאס ומקסיקו סיטי.
סנטו דומינגו סביו — להביט במורד העמק מהרציף. כל מה שאתם רואים נבנה בלי היתר, בידי אנשים שהגיעו בלי כלום, וחלק גדול ממנו בידי משפחות שנעקרו מהכפר בגלל המלחמה. מדיין ספגה מאות אלפי עקורים פנימיים, וזאת העובדה הגדולה ביותר על איך המדרונות האלה נבנו.
ספריית אספניה — שלושה גושים שחורים בצורת סלעים, שנפתחו ב-2007 בתכנון ג׳יאנקרלו מצנטי, ובמשך עשור היו התמונה שייצגה את מדיין בכל מגזין אדריכלות. ואז חיפוי האבן התחיל ליפול מהחזית, והבניין נסגר מטעמי בטיחות ב-2013. הוא סגור שנים. שני החצאים האלה הם הסיפור האמיתי של "אורבניזם חברתי": הרעיון עבד, והתחזוקה לא.
הדרגנועים בקומונה 13 — שישה מקטעי דרגנוע בחוץ, באורך שלוש מאות שמונים וארבעה מטרים, שנפתחו ב-2011 במקום שלוש מאות וחמישים מדרגות בטון שלקח לתושבים כחצי שעה לעלות בהן. הם עלו שבריר מעלות כביש, ודבר כזה לא היה קיים לפני. ובאוקטובר 2002 הייתה השכונה הזאת מטרה ל"מבצע אוריון", מתקפה צבאית עם מסוקים וכאלף חיילים; מספר ההרוגים ומספר הנעלמים נתונים במחלוקת עד היום, ובמזבלה שמעל השכונה, "לה אסקומברֵרה", נערכו חפירות בחיפוש אחר גופות.
מורביה — הגבעה הזאת היא מזבלה. היא הייתה מזבלת העיר עד 1984, ואלפי אנשים חיו עליה וממנה. היא נסגרה, התושבים הועברו בחלקם, והתלולית ניטעה כגן — ובמכוון בצמחים שנבחרו כדי לייצב את המדרון ולשאוב מזהמים מהקרקע. הגבעה עוד מייצרת מתאן מתחת.
פארק ארבי — רכבל שני מסנטו דומינגו מוציא אתכם מהעיר לגמרי, אל אלף ושש מאות הקטר של יער מוגן בגובה אלפיים וחמש מאות מטרים. יש בו שבילי אבן ותעלות קדם-ספרדיים, שבנו האנשים שהיו כאן לפני מדיין, והם מופו כראוי רק בעשרים השנים האחרונות. קר כאן למעלה; לקחת שכבה.

מה שהעיר מסרבת למכור לכם

למדיין היה ב-1991 שיעור הרצח הגבוה בעולם, סביב שלוש מאות ושמונים לכל מאה אלף איש. הוא צנח מאז בכתשעים וחמישה אחוזים. תעשיית התיירות שנבנתה על ההיסטוריה הזאת מוכרת בעיקר איש אחד כבידור, והעיר החליטה — ברמת מדיניות — שלא. המסלול הזה הוא הגרסה שמדיין באמת מציעה על עצמה. שלוש שעות, עם שני קטעי מטרו, וזה המסלול שיישאר אתכם.

בית הזיכרון — נבנה בידי העירייה לקורבנות הסכסוך, חינם, והוא אינו מנציח אף אחד כגיבור. המספר שכדאי להחזיק הוא מהמרשם הלאומי: למעלה מתשעה מיליון קורבנות רשומים בקולומביה, והרוב הגדול שלהם עקורים מאדמתם ולא הרוגים — וחלק גדול מאוד מהם הגיעו לעמק הזה ובנו את המדרונות שראיתם אתמול.
פארק אינפלקסיון — אסקובר גר כאן במגדל שנקרא "מונקו", שקרטל יריב פוצץ במכונית תופת ב-1988. הבניין עמד ריק שלושים שנה והפך לעצירה ב"סיורי נרקו". בפברואר 2019 הרסה אותו העירייה בשידור חי, בכוונה, ובנתה על הקרקע פארק זיכרון לקורבנות הקרטלים. ראש העיר אמר שהעיקר הוא לא להשאיר שום דבר לצילום. יש כאן נקודת תצפית ורשימת שמות.
תחנת פארקה בריו — לנסוע תחנה אחת ולהסתכל על הקרון. אין פסולת, אף אחד לא אוכל, אף אחד לא מרים רגליים, ואנשים עומדים בתור. זה נקרא "קולטורה מטרו" וזה נלמד בכוונה מ-1995: אנשי צוות ברציפים, תוכניות בבתי ספר, וקמפיין מוצהר שהמטרו הוא דבר שהעיר מחזיקה בו ושצריך להיות שווה לשמור עליו. שלושים שנה אחר כך זה מחזיק, וזאת הדוגמה הפועלת הברורה בקולומביה לכך שאפשר לבנות התנהגות אזרחית.
בית הקברות סן פדרו — משנת 1842, עם שיש איטלקי מעל המשפחות שבנו את העיר על זהב ואחר כך על בדים. מתקיימים בו סיורי לילה עם תיאטרון בין הקברים — מה שנשמע חסר טעם, והוא בפועל האופן שבו העיר מעבדת את המתים שלה: בית הקברות הוא רשמית מוזיאון, והעיקר הוא שהמאה העשרים קבורה כאן גם כן.
הגן הבוטני והאורקידאורמה — לקולומביה יש יותר מיני סחלבים מלכל מדינה אחרת, משהו למעלה מארבעת אלפים, והפרח הלאומי הוא אחד מהם. החופה מעל האוסף כאן, שנבנתה ב-2006, עשויה מעשרה משושי עץ בצורת עצי-פרח, בלי שום קירות — כך שהמבנה מצל על הסחלבים ומשאיר אותם באוויר הפתוח. הוא מופיע ברוב רשימות הבניינים הטובים בדרום אמריקה במאה הזאת.
גבעת נוטיברה — מהפסגה רואים את צורת הבעיה ואת צורת התשובה במבט אחד: עמק ברוחב כעשרה ק״מ עם חומות הרים בשני הצדדים, כארבעה מיליון איש בתוכו, והשכונות העניות הן הגבוהות ביותר על המדרונות — מפני שזאת הקרקע שאף אחד לא רצה. כל מה שהעיר בנתה — המטרו לאורך הרצפה, הרכבלים במעלה החומות, הדרגנועים בקומונה 13 — הוא תשובה לגיאומטריה הזאת.

מה יש במדז׳ין

איך מגיעים ומתניידים

נמל התעופה חוסה מריה קורדובה — נמל התעופה הבינלאומי אינו במדיין: הוא שלושים וחמישה ק״מ מזרחה ותשע מאות מטר גבוה יותר, ברִיאוֹנֵגרוֹ. להקציב שעה, ולצפות לקור.
שדה התעופה אולאיה ארררה — השדה הישן, בתוך העיר, היום לטיסות פנים בלבד. נחיתה כאן היא השחלה לתוך עמק בין שתי חומות הרים.
התחנה הצפונית — אוטובוסים לצפון ולמזרח, ובהם לגואטפה ולסנטה פה דה אנטיוקיה. מחוברת לתחנת המטרו קריבה.
תחנת פארקה בריו — המטרו היחיד בקולומביה, נפתח ב-1995, והתחבורה הציבורית הנקייה ביותר שתשתמשו בה בשום מקום. אף אחד לא אוכל ולא משליך בו פסולת, וזה בכוונה.
המטרוקבלה לסנטו דומינגו — הרכבל הראשון בעולם שנבנה כתחבורה ציבורית המונית ולא כאטרקציה, נפתח ב-2004. כרטיס המטרו שלכם מכסה אותו.
תחנת סן חאבייר — תחנת המטרו לקומונה 13, והרכבל שמעליה. עשרים דקות מהמרכז בכדולר.

תרבות והיסטוריה

כיכר בוטרו — עשרים ושלושה פסלי ברונזה של בוטרו עומדים בחוץ בכיכר פתוחה, מתנה שלו לעיר הולדתו. חינם, פתוח תמיד, ואנשים נוגעים בהם.
מוזיאון אנטיוקיה — מחזיק את תרומת בוטרו בפנים ואת האוסף האזורי. המוזיאון השני בעתיקותו בקולומביה, וזה שמעגן את הכיכר הזאת.
ארמון התרבות — הגוש הגותי המפוספס בשחור-לבן שמול הכיכר, בתכנון בלגי ולא הושלם לפי התוכנית. להיכנס אל חדר המדרגות הספירלי.
בית הזיכרון — מוזיאון הסכסוך, שהעירייה בנתה לקורבנותיו. חינם, קשה, והבניין החשוב ביותר במדיין.
פארק אינפלקסיון — הבלוק שבו עמד מגדל הדירות של אסקובר עד שהעירייה הרסה אותו בפברואר 2019 והקימה במקומו אנדרטה לקורבנות. העיקר הוא ההיעדר.
בזיליקת הקנדלריה — הכנסייה העתיקה בעיר, מהמאה השמונה-עשרה, והייתה הקתדרלה עד 1931. בפארקה בריו, בתוך הרעש.
הקתדרלה המטרופוליטנית — אחד הבניינים הגדולים בעולם שעשויים כולם לבנים שרופות: כמיליון מאה ועשרים אלף לבנים.
כנסיית סן איגנסיו — כנסיית ומנזר יֵשועי מהמאה השמונה-עשרה עם פנים בארוקי, והאוניברסיטה שהפכה לאוניברסיטת אנטיוקיה התחילה בו.
בית הקברות סן פדרו — משנת 1842, מוזיאון וגם בית קברות, עם פיסול שיש איטלקי והמשפחות שבנו את העיר. פתוח ושקט.
ספריית אספניה — שלושה גושים שחורים בצורת סלע על הגבעה מעל סנטו דומינגו, סמל כל המדיניות. היא סגורה שנים בגלל חיפוי שנכשל, וזה חלק מהסיפור.
מוזיאון האמנות המודרנית — במפעל פלדה שהוסב, בסיודד דל ריו, וההסבה היא התערוכה. חזק בווידאו ובמיצג קולומביאני.

מה לראות

מגדל קולטחר — הבניין הגבוה בעיר, בצורת מחט, נבנה בידי חברת הטקסטיל שהעשירה את מדיין לפני כל דבר אחר.
פארק האורות — שלוש מאות עמודי אור עומדים בכיכר שהייתה המפחידה בעיר. האור היה ההתערבות, והוא עבד.
אבנידה לה פלאיה — שדרה שנבנתה על נחל קבור, ומתפצל ממנה רחוב חונין להולכי רגל. זה המרכז הישן ברגל.
שכונת פראדו — רובע האחוזות של כספי הטקסטיל משנות העשרים, היום חציו משוחזר וחציו מתפורר. המקום האחד במרכז שמראה את העושר הישן.
קומונה 13 — השכונה על המדרון עם הדרגנועים בחוץ. ללכת עם מדריך מקומי מהשכונה עצמה, לא עם ואן מאל פובלדו.
הדרגנועים — שישה מקטעי דרגנוע בחוץ שנפתחו ב-2011, שלוש מאות שמונים וארבעה מטרים במעלה הגבעה, במקום שלוש מאות וחמישים מדרגות בטון.
סנטו דומינגו סביו — השכונה על המדרון בראש הרכבל. להביט חזרה במורד העמק מהרציף: כל הטיעון בזכות המטרוקבלה נמצא במבט הזה.
פארק ארבי — יער מוגן שמגיעים אליו ברכבל שני מסנטו דומינגו, ובו שבילי אבן קדם-ספרדיים. אלף ושש מאות הקטר, וקר.
מורביה — הגבעה הזאת הייתה מזבלת העיר עד 1984, ואנשים גרו עליה. היום היא גן, שניטע בכוונה כדי לייצב ולנקות את הקרקע.
הגן הבוטני — חינם, גדול, ובית הסחלבים הוא הסיבה לבוא: הפרח הלאומי של קולומביה הוא סחלב, ובמדינה הזאת יש יותר מיני סחלבים מבכל מדינה אחרת.
האורקידאורמה — חופת עצי-פרח משושים מעץ מעל אוסף הסחלבים, נבנתה ב-2006 בלי קירות כלל. מהבניינים הטובים בדרום אמריקה.
פארק אקספלורה — מרכז מדע עם האקווריום הגדול בדרום אמריקה למים מתוקים, ובו דגי אמזונס. ארבע קופסאות אדומות שאי אפשר לפספס.
הפלנטריום — ליד אקספלורה, וחלק מאותו מסדרון תרבות שנבנה בכוונה לאורך המטרו בצפון.
פארק המשאלות — כיכר פתוחה עם תעלת מים, שבה העירייה מקרינה סרטים בחינם על קיר בלילה. סטודנטים מהאוניברסיטה שמעבר לכביש.
גבעת נוטיברה — גבעה באמצע העיר, ומהפסגה כל העמק. הנוף החינמי הטוב ביותר במדיין.
פואבליטו פאיסה — העתק של כפר אנטיוקני על נוטיברה, נבנה ב-1978. מבוים, אבל הנוף שהוא יושב עליו אמיתי.
גבעת אל ולאדור — הגבעה העירונית האחרת, גדולה ופראית יותר, והיא אתר ארכאולוגי: בפסגה נחפרו קבורות קדם-ספרדיות.
פארק הנהר — הכביש המהיר שליד הנהר נקבר ופארק נבנה על המכסה, הושלם ב-2016. הנהר עצמו עוד מזוהם.
פארק רגליים חשופות — פארק שהולכים בו ברגליים חשופות דרך חול, מים ובמבוק, ליד בניין חברת התשתיות. נבנה כניסוי ונשאר.
אצטדיון אטנסיו חירארדוט — שתי קבוצות חולקות אותו, אתלטיקו נסיונל ואינדפנדיינטה מדיין, והדרבי מפלג משפחות. כרטיסים למשחק זולים.
גואטפה — ארבעים וחמישה ק״מ מזרחה, עיירה שבה כל בית נושא לוח מצויר לאורך הבסיס שלו. יום קל, והטוב ביותר כאן.
סלע אל פניול — מונוליט גרניט בגובה מאתיים ועשרים מטרים, ובסדק שבו נבנו שבע מאות וארבעים מדרגות. הנוף הוא של נוף טבוע.
מאגר גואטפה — המים שרואים מהסלע היו עמק ובו עיירה עד 1978. אל פניול הישנה עוד שם למטה.
סנטה פה דה אנטיוקיה — עיר הבירה הקולוניאלית של האזור עד 1826, חמישים ק״מ מערבה ותשע מאות מטרים נמוך יותר — ולכן חם. מסוידת וכמעט ריקה.
גשר המערב — גשר תלוי משנת 1895 מעל נהר קאוקה, שבנה מהנדס אוטודידקט, ומהראשונים מסוגו ביבשות אמריקה.
חרדין — עיירת קפה שבעים ושבעה ק״מ דרומה, שבה הכיכר היא עוד כל החיים החברתיים. ללינה; טיול יום מבזבז אותה.
חריקו — חמישים ושישה ק״מ דרומה, קטנה ותלולה יותר מחרדין, והמקום שבו עוד מייצרים את תיק העור "קריאל" של מובילי הפרדות האנטיוקנים.
סנטה אלנה — כפר ההר מעל העיר, שממנו באים הסייטרוס. חוות הפרחים נמצאות כאן, וחלקן מקבלות מבקרים.
אנביגדו — עיירה נפרדת שהעמק בלע, תשעה ק״מ דרומה, עם כיכר משלה ובלי מבקרים. נגישה במטרו.

שווקים וקניות

שוק המינוריסטה — שוק התוצרת המקורה הענק, עם דלפקי צהריים בפנים ובלי תיירים. כאן העיר קונה.
פלסיטה דה פלורס — שוק הפרחים והעשבים, והמקום האחד שרואים בו את פרחי הסייטרוס שלא בעונה. קטן ועתיק יותר מהמינוריסטה.
מרקדו דל ריו — אולם אוכל במחסן שהוסב, עם ארבעים דלפקים, רועש וטוב. הגרסה המודרנית, והוא ישר לגבי זה.
אל פובלדו ופארקה ייראס — הרובע היקר והלילה התיירותי. המחירים כאן אינם מחירים קולומביאניים, ומקומיים יגידו לכם את זה.
לאורלס — שטוחה, מוצלת, תוכננה במעגלים בשנות הארבעים, והשכונה שאנשים באמת רוצים לגור בה. קררה 70 היא הקצה הרועש שלה.
קניון אל טסורו — קניון היוקרה במעלה הגבעה באל פובלדו, ומהמרפסת שלו העמק למטה.
סן אנטוניו דה פריירה — כפר ליד נמל התעופה שמתפרנס מקינוחים: כל הכיכר היא חנויות מתוקים. עצירה בדרך צאתכם.

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל הפאיסני תוכנן בשביל אנשים שהובילו פרדות מעל הרים שבוע שלם, והוא לא הותאם מאז. המגש הלאומי, "בנדחה פאיסה", הוא בערך יום של קלוריות בצלחת אחת, ומקומיים יגידו לכם בגלוי שאף אחד לא אוכל אותו פעמיים בשבוע. הכול בנוי על שעועית, תירס, חזיר ובננת בישול. הדלפק שאוכלים בו הוא "פונדה" או דוכן בשוק, שניים עד חמישה דולרים, והדבר הראשון שצריך להבין הוא הארפה: הגרסה הפאיסנית דקה, בלי מלח, ואין בה שום דבר בפנים — ההפך הגמור מהוונצואלית ומזאת של החוף. היא לחם, לא מנה.

בנדחה פאיסה — מגש: שעועית, אורז, צ׳יצ׳רון, צ׳וריסו, נקניק דם, ביצת עין, אבוקדו, בננה מטוגנת וארפה
ארפה פאיסה — דקה, בלי מלח, שום דבר בפנים, נאכלת עם חמאה וגבינה מלוחה; חמישים סנט
מונדונגו — מרק קרביים עם תפוח אדמה, גזר וכוסברה, מוגש עם אורז ואבוקדו בצד; ארבעה דולרים
סנקוצ׳ו אנטיוקני — מרק הנהר של יום ראשון: צלעות בקר, יוקה, בננה ותירס, מבושל בחוץ על עץ
צ׳יצ׳רון — בטן חזיר עם העור, תפוח ומתפוצץ; הפריט האחד ששופט מטבח כאן
בוניואלוס ונטייה — כדור גבינה מטוגן ורפרפת תירס; אוכל של דצמבר בהחלט, ונמכר כל השנה בכל זאת
טינטו ושאלת הקפה — אנטיוקיה היא ארץ קפה, והפולים הטובים יצאו מכאן. זה השתנה בחמש-עשרה השנים האחרונות
אגוארדיינטה אנטיוקניו — הברנדי בטעם אניס של המחוז, נשתה בכוסיות מבקבוק על השולחן, אף פעם לא מעורבב
דלפקי הפונדות במינוריסטה — שלושים דוכני צהריים בתוך שוק התוצרת; להצביע על הסיר, שלושה דולרים, בלי אנגלית
קינוחים בסן אנטוניו דה פריירה — כיכר כפר שלמה של חנויות קינוחים ליד נמל התעופה; אובליאס, ארקיפה, תאנים בסירופ

מוזיאונים

למדיין יש מתנה אחת גדולה וחדר אחד קשה. המתנה היא בוטרו, שנולד כאן ונתן לעיר עשרים ושלושה פסלי ברונזה לכיכר הפתוחה ועוד את האוסף בפנים. החדר הקשה הוא "בית הזיכרון", שהעירייה בנתה לקורבנות המלחמה של עצמה, והוא המוזיאון שמסביר את כל שאר העיר. ביניהם יושב הדבר שמדיין החליטה לא לשים במוזיאון בכלל: אין כאן מוזיאון אסקובר, ומגדל הדירות שהיה בדרך להיות אחד נהרס בכוונה.

מוזיאון אנטיוקיה — תרומת בוטרו בפנים ועוד האוסף האזורי; המוזיאון השני בעתיקותו בקולומביה
כיכר בוטרו — עשרים ושלושה פסלי ברונזה בחוץ בלי מחסום; חינם, פתוח תמיד, ואנשים מטפסים עליהם
בית הזיכרון — חינם, נבנה בידי העירייה לקורבנות הסכסוך, והוא אינו מנציח גיבורים
פארק אינפלקסיון — הבלוק הריק שבו עמד מגדל מונקו עד שהעירייה הרסה אותו ב-2019
מוזיאון האמנות המודרנית — במפעל פלדה שהוסב; חזק בווידאו קולומביאני, וההסבה היא חצי מהתערוכה
ארמון התרבות — בתכנון בלגי, מפוספס שחור-לבן, ולא הושלם לפי התוכנית; לעלות בספירלה
בית הקברות-מוזיאון — רשמית מוזיאון; שיש איטלקי, המשפחות המייסדות, וסיורי לילה עם תיאטרון
פארק אקספלורה — ארבע קופסאות אדומות, ובתוכן האקווריום הגדול בדרום אמריקה למים מתוקים; דגי אמזונס

טבע

העובדה הגיאוגרפית האחת שמסבירה את מדיין היא שהיא נמצאת בתוך חור. עמק אבּוּרַה ברוחב כעשרה ק״מ עם חומות הרים בשני הצדדים, רצפת העיר בגובה אלף ארבע מאות תשעים וחמישה מטרים, והשפה אלף מטרים מעל זה. הצורה הזאת נותנת את האביב הנצחי — עשרים ושתיים מעלות בכל יום, בלי עונות — והיא גם לוכדת את האוויר, ולכן לעמק יש בעיית זיהום רצינית בשני חלונות היובש של השנה. כל מה שירוק כאן נמצא או על גבעה בתוך העיר או מעבר לשפה.

פארק ארבי — אלף ושש מאות הקטר של יער מוגן בגובה אלפיים וחמש מאות מטרים, בדרך רכבל
גבעת נוטיברה — גבעה באמצע העיר; כל העמק מהפסגה, ולא עולה כלום
גבעת אל ולאדור — הגבעה העירונית הגדולה והפראית יותר, והיא אתר ארכאולוגי; קבורות קדם-ספרדיות בפסגה
הגן הבוטני — חינם; בקולומביה יותר מיני סחלבים מבכל מדינה בעולם, ובית הסחלבים כאן מראה אותם
סלע אל פניול — מונוליט גרניט בגובה מאתיים ועשרים מטרים, ובסדק שבו שבע מאות וארבעים מדרגות
מאגר גואטפה — כל מה שרואים מהסלע היה עמק עד 1978; עיירה נמצאת מתחת למים
סנטה אלנה — כפר ההר שממנו באים הסייטרוס; חוות פרחים, וחלקן פתוחות למבקרים
חרדין — שבעים ושבעה ק״מ דרומה, ארץ קפה, וכיכר שהיא עוד כל החיים החברתיים

אמונה ומקומות קדושים

אנטיוקיה היא המחוז האדוק ביותר בקולומביה וגם זה עם הזהות הנפרדת ביותר, ושני הדברים קשורים. הפאיסנים היו אנשי הרים שהשטח חתך אותם מבוגוטה ומהחוף, הם בנו כלכלה משלהם על פרדות ותרבות כנסייה משלהם מעליה, והם עוד מובחנים במבטא, באוכל ובדימוי העצמי. האובייקטים הדתיים כאן אינם כנסיות קולוניאליות מפוארות, מפני שבעמק הזה לא היה עושר קולוניאלי. הם הקתדרלה מלבנים, קדושי מובילי הפרדות, ומצעד פרחים באוגוסט שעתיק יותר ממה שהוא נראה.

הקתדרלה המטרופוליטנית — כמיליון מאה ועשרים אלף לבנים שרופות; מבנייני הלבנים הגדולים בעולם
בזיליקת הקנדלריה — הכנסייה העתיקה בעיר, מהמאה השמונה-עשרה, והייתה הקתדרלה עד 1931
כנסיית סן איגנסיו — כנסיית ומנזר ישועי; אוניברסיטת אנטיוקיה התחילה בתוכו
הסייטרוס — מצעד הפרחים של אוגוסט; מגדלים נושאים על גבם סידורים במשקל של עד שבעים קילו
בית הקברות סן פדרו — משנת 1842; משפחות הזהב והטקסטיל תחת שיש איטלקי, והוא מוזיאון היום
חריקו והקריאל — עוד מייצרת את תיק העור "קריאל" של מוביל הפרדות האנטיוקני, עם שבעה תאים נסתרים
סנטה פה דה אנטיוקיה — עיר הבירה הקולוניאלית עד 1826, חמישים ק״מ מערבה; שתי כנסיות קולוניאליות וחום אמיתי
הסוקאלוס של גואטפה — כל בית נושא לוח תבליט מצויר לאורך הבסיס שלו שאומר במה עסקה המשפחה

עם ילדים

מדיין היא העיר הגדולה הנוחה ביותר בקולומביה עם ילדים, משלוש סיבות: מזג האוויר לא משתנה ולא נעשה חם, המטרו והרכבלים נקיים, זולים והם עצמם אטרקציה, והעיר בילתה שני עשורים בבנייה מכוונת של דברים ציבוריים למשפחות — מרכז מדע, אקווריום, פלנטריום ופארק רגליים חשופות, הכול בתוך כמה תחנות מטרו זה מזה בצפון. הגובה כאן נמוך דיו כדי שאף אחד לא ירגיש אותו.

פארק אקספלורה — האקווריום הגדול בדרום אמריקה למים מתוקים, ועוד שלוש קומות שנועדו למגע
נסיעה במטרוקבלה — תא זכוכית מעל הגגות במחיר כרטיס מטרו; הנסיעה המשתלמת ביותר בקולומביה
הפלנטריום — ליד אקספלורה; ההקרנות בספרדית, והכיפה נושאת את זה בכל מקרה
פארק רגליים חשופות — ללכת ברגליים חשופות דרך חול, מים ובמבוק; נעליים בשער, וזה חינם
פארקה נורטה — לונה פארק עירוני מיושן ליד הגן הבוטני; מתקנים, אגם וסירות דוושה
הגן הבוטני — חינם, שטוח, מלא איגואנות וצבים, וחופת הסחלבים היא מקום טוב לשבת בו בגשם
פואבליטו פאיסה — העתק כפר בראש גבעה עם כל העמק למטה; מבוים, ולילדים לא אכפת
המדרגות של סלע פניול — שבע מאות וארבעים מדרגות במעלה סלע; לספור אותן בקול, והיום סודר

חיי לילה

יש כאן שני לילות, וההבדל חשוב. אל פובלדו ופארקה ייראס הם הלילה של הזרים: מחירים בדולרים, תפריטים באנגלית, וסצנה שמשכה די תיירות לא נעימה כדי שמקומיים יימנעו ממנה יותר ויותר. קררה 70 בלאורלס והרחובות סביב האצטדיון הם הלילה של מדיין: זול יותר, רועש יותר, קולומביאני כמעט לגמרי, וזה המקום שבו אנשים באמת רוקדים. המוזיקה אינה סלסה, שהיא של קאלי; כאן זה רגאטון, ומדיין היא המקום שבו מיוצר היום רוב הרגאטון בעולם.

קררה 70 — הרחוב המקומי ליד האצטדיון: זול, רועש, קולומביאני, וכלום לא מתחיל לפני אחת-עשרה
רגאטון והסאונד של מדיין — ג׳יי בלווין, מלומה, קרול ג׳י ופייד — כולם מכאן, וגם רוב המפיקים
אל פובלדו ופארקה ייראס — הלילה של הזרים. מחירים בדולרים, ומקומיים יסבירו לכם למה הפסיקו לבוא
מרקדו דל ריו — ארבעים דלפקים במחסן שהוסב; לאכול כאן קודם, ואז ללכת לשתות במקום אחר
אגוארדיינטה לשולחן — בקבוק, דלי קרח, כוסיות, ומי שיושב הכי קרוב מוזג לכולם
האצטדיון בלילה של דרבי — שתי קבוצות חולקות את המגרש והדרבי מפלג משפחות; כרטיסים בכמה דולרים
טנגו במנריקה — קרלוס גרדל נהרג בהתרסקות מטוס במדיין ב-1935, והעיר הזאת רוקדת טנגו מאז
סבנטה ביום ראשון — עיירה בקצה קו המטרו, שבה הכיכר שותה כל אחר הצהריים של יום ראשון; מקומי לגמרי

לחיפוש חדר במדז׳ין