Morocco

מרקש

בשנת 2001 הכריזה אונסק״ו על ג׳מע אל-פנא כיצירת מופת של המורשת שבעל פה ובלתי מוחשית — והקטגוריה עצמה נוצרה בעיקר בעקבות מערכה להגנת הכיכר הזאת, שהוביל הסופר חואן גויטיסולו, שטען שמה שחשוב כאן אינם בניינים אלא מעשים: מספרי סיפורים, נגנים, רוקחי צמחים, מוכרי מים. זו הייתה הרשימה הראשונה מסוגה בעולם. הכיכר ריקה כמעט בארבע אחר הצהריים ומלאה לגמרי בשמונה, וההליכה הזאת עובדת רק בסדר הזה. שעתיים וחצי, ובסמטאות המדינה אין שלטי רחוב.

סיורים רגליים

הכיכר, ולמה היא מוגנת

בשנת 2001 הכריזה אונסק״ו על ג׳מע אל-פנא כיצירת מופת של המורשת שבעל פה ובלתי מוחשית — והקטגוריה עצמה נוצרה בעיקר בעקבות מערכה להגנת הכיכר הזאת, שהוביל הסופר חואן גויטיסולו, שטען שמה שחשוב כאן אינם בניינים אלא מעשים: מספרי סיפורים, נגנים, רוקחי צמחים, מוכרי מים. זו הייתה הרשימה הראשונה מסוגה בעולם. הכיכר ריקה כמעט בארבע אחר הצהריים ומלאה לגמרי בשמונה, וההליכה הזאת עובדת רק בסדר הזה. שעתיים וחצי, ובסמטאות המדינה אין שלטי רחוב.

1. מסגד כותוביה — הצריח בגובה שבעים ושבעה מטרים, ואין במדינה בניין שמותר לו להיות גבוה ממנו — כלל שנאכף עד היום. השם בא מה"כֻּתֻבִּיִין", מוכרי הספרים, שכמאה מהם החזיקו דוכנים למרגלותיו. אותה שושלת, האלמווחידים, בנתה שני העתקים כמעט של הצריח הזה: הח׳ירלדה בסביליה ומגדל חסן הבלתי גמור ברבאט — כלומר שלוש ערים חולקות תכנית מגדל אחת בשתי יבשות.
2. ג׳מע אל-פנא — השם פירושו כנראה "אסיפת המתים", וההנחה היא שהוא מתייחס להוצאות להורג שנערכו כאן. לכיכר אין תפקיד קבוע: ביום היא עגלות מיצים וחינה, בשש היא מאה דוכני אוכל ממוספרים שנבנים ומפורקים מדי יום, ובתשע היא מוזיקה. מספרי הסיפורים, ה"חלאקיה", הצטמקו לקומץ — וזה בדיוק מה שהרשימה של אונסק״ו נועדה למנוע.
3. סוק סמארין — השווקים שמצפון לכיכר מסודרים לפי מלאכה ולא לפי מוצר למכירה — נפחים בסמטה אחת, צבעים בשנייה, עור בשלישית — מפני שכך היו מסודרות האגודות המקצועיות, ומלאכה נשארה במקום שבו הייתה האגודה שלה. התוצאה המעשית היא שמי שרוצה פנס צריך ללכת אל הרעש, ושהמחיר הראשון שנאמר הוא בערך פי שלושה מהאחרון.
4. סוק הצבעים — סמטת הצבעים, שבה פקעות צמר נתלות לרוחב הסמטה לייבוש — ולכן הצבע מעל הראש מתחלף משבוע לשבוע לפי מה שהוזמן. הצבעים היו במקור מינרליים וצמחיים: אינדיגו, פרג לאדום, נענע לירוק, זעפרן לצהוב. בכמה סדנאות עוד משתמשים בהם, והידיים של הצבעים הן בצבע של אותו שבוע.
5. מדרסת בן יוסף — נבנתה ב-1565 והיא אכלסה עד תשע מאות תלמידים במאה ושלושים תאים, חלקם בלי חלון וברוחב שני מטרים בקושי. היא הייתה מכללה דתית עד 1960. מה ששווה לעמוד בשבילו הוא החצר המרכזית: כל משטח בה מעובד — ארז מגולף למעלה, גבס באמצע, אריחי זליג׳ למטה — ואין בה שום ייצוג של יצור חי.
6. הקובה האלמוראבידית — מבנה רחצה קטן ומקומר משנת 1117 בקירוב, והוא המבנה האלמוראבידי היחיד שנותר במרקש — כל מה שבנתה שושלת המייסדים נהרס בידי האלמווחידים שכבשו את העיר ב-1147. הוא נמצא ב-1948, קבור תחת בניינים מאוחרים, והמוטיבים שגולפו בתוך הכיפה שלו הם המקור שכל בניין מרוקאי מאוחר העתיק.

ארמונות, ומה עשו להם

מרקש הייתה בירה שלוש פעמים ואיבדה את המעמד שלוש פעמים, והארמונות מתעדים את המחזור הזה בדיוק: אחד נפשט עד הקירות שתים עשרה שנים אחרי שנבנה, אחר פורק במשך שתים עשרה שנים כדי לבנות בירה יריבה, ושלישי רוקן מרהיטיו בתוך ימים ממות בעליו. הקברים ששרדו שרדו רק מפני שנחתמו ונשכחו שלוש מאות שנה. שעתיים וחצי, הכול במדינה הדרומית, וקופות הכרטיסים נסגרות בחמש.

1. ארמון באהיה — נבנה בין 1859 ל-1900 עבור וזיר גדול בשם בא אחמד, שנולד עבד ונעשה האיש החזק במרוקו. לארמון אין תכנית: הוא קנה בתים שכנים כשהיה יכול להרשות לעצמו והוסיף חדרים, ולכן הוא מתפתל ואין בו שתי חצרות שמתיישרות. בתוך ימים ממותו ב-1900 הוציאו אנשי הסולטאן כל דבר נייד, והחדרים נשארו ריקים מאז.
2. ארמון אל-באדי — הושלם ב-1593 עם שלוש מאות ושישים חדרים, שיש איטלקי ועלי זהב, ומומן בעיקר מסחר הסוכר ומכופר שקיבלו מפורטוגל. מאה שנה אחר כך הורה הסולטאן מולאי איסמאעיל לפרק אותו כדי לבנות את בירתו החדשה במכנאס — הפשיטה ארכה שתים עשרה שנים. מה שנשאר הוא התוואי, חמישה גנים שקועים והחומות, שחסידות מקננות עליהן; הקנים ענקיים והם מאוכלסים.
3. קברי הסעדים — מולאי איסמאעיל, שהרס את אל-באדי, לא היה מוכן להרוס את קברי קודמיו — ולכן סתם את המכלול בחומה והשאיר מעבר צר אחד דרך מסגד. הוא היה אבוד למעשה כשלוש מאות שנה, וזוהה ב-1917 בצילום אוויר צרפתי. שישים ושישה אנשים קבורים כאן, ואולם שנים עשר העמודים הוא שיש קררה עם תקרת ארז מגולפת.
4. מסגד הקסבה — משנת 1190, וזה מסגד הרובע המלכותי — ולכן קברי הסעדים נמצאים מיד מאחוריו, ולכן המעבר החסום אליהם עבר בשטחו. פס האריחים הירוק-לבן תחת קו הגג הוא הדוגמה האלמווחידית, ואותו פס מופיע גם על הכותוביה במרחק קילומטר.
5. באב אגנאו — שער הטקס של הקסבה, משנות השמונים של המאה השתים עשרה, והוא היחיד מעשרים שערי העיר שנבנה מאבן — כל האחרים הם אדמה דחוסה, ולכן החומות אדומות ולכן הן דורשות תיקון תמידי. השער היה לסולטאן ולחצרו; כל השאר השתמשו בשערי האדמה.
6. המלאח — הוקם ב-1558 ובשיאו היה מהרבעים היהודיים הגדולים בצפון אפריקה, עם שווקים, בתי דין וכארבעים בתי כנסת משלו. כמעט כל הקהילה עזבה בין 1948 לשנות השבעים; בית הכנסת אלעזאמה עוד בשימוש, ובית הקברות מיערה, שהוא מהמאה השש עשרה, מוחזק בידי שומר שיפתח את השער.

מים, גנים והעיר הצרפתית

מרקש נמצאת בשולי מדבר והאטלס במרחק שלושים קילומטרים, וכל העיר קיימת בגלל טכנולוגיית מים אחת: ח׳טארה — מנהרות תת-קרקעיות בשיפוע עדין שמביאות את מי הפשרת השלג מההרים בכוח הכבידה, שנחצבו ביד ומאווררות בפירים. מאות קילומטרים מהן עוברים תחת חורשת הדקלים. כל מה שבהליכה הזאת — הבריכה מהמאה השתים עשרה, גן הצייר משנות העשרים, העיר הצרפתית עם מגבלת הגובה שלה — תלוי בזה. שלוש שעות עם מונית בין התחנות.

1. גני המנארה — חורשת זיתים סביב בריכה פתוחה גדולה, שהונחה במאה השתים עשרה בידי האלמווחידים, והבריכה מתמלאת בתעלות ח׳טארה שבאות מהאטלס במרחק שלושים קילומטרים. אין משאבה בשום מקום במערכת: המנהרות יורדות כמטר אחד לכל מאתיים, וזו כל הבעיה ההנדסית, שנפתרה ביד סביב שנת 1150.
2. גן מז׳ורל — ז׳אק מז׳ורל, צייר צרפתי, התחיל את הגן ב-1923 והקדיש לו ארבעים שנה, והכחול העז שבו צבע את המבנים הוא קובלט שהוא ערבב בעצמו ורשם — הוא נקרא היום "כחול מז׳ורל". הגן התפורר ועמד להימכר לבניית מלון כשאיב סן לורן ופייר ברז׳ה קנו אותו ב-1980; אפרו של סן לורן פוזר בגן הוורדים.
3. מוזיאון איב סן לורן — נפתח ב-2017 בבית הסמוך, והבניין הוא העיקר: חזית הלבנים מונחת בשורות שנקראות כשתי וערב, כך שהקיר נראה כמו בד ארוג, והפנים חלק במקום שהחוץ גס. סן לורן הגיע לכאן לראשונה ב-1966, ואחר כך תכנן שתי קולקציות בשנה במרקש במשך ארבעים שנה.
4. גלִיז — הצרפתים הניחו כאן עיר חדשה מ-1913 בידי המתכנן אנרי פרוסט, עם כלל אחד שהיה חשוב: אסור שבניין בה יעלה על גובה הדקלים, ואת המדינה יש להשאיר בשקט ולא לפרוץ בה כבישים — ולכן למרקש יש עד היום גרעין מימי-ביניימי שלם, בעוד שלערים קולוניאליות אחרות אין. הרשת, הקולונדות והשדרות הרחבות הן שלו.
5. הגן הסודי — גן ריאד באמצע המדינה שהיה הרוס עשורים ושנבנה מחדש כשחזור מדויק של גן אסלאמי מרובע-חלקים מהמאה התשע עשרה, כולל ההשקיה המקורית שהוזנה מח׳טארה — היא נחפרה והוחזרה לשימוש. יש בו מגדל שאפשר לעלות עליו, והוא התצפית היחידה מלמעלה על גגות המדינה.
6. הפלמרי — כמאה אלף דקלי תמר מצפון לעיר, והעצים אינם מקומיים — הסיפור הוא שהם צמחו מגלעיני תמרים שפלטו חיילים אלמוראבידים שחנו כאן במאה האחת עשרה, וזה לא מוכח אבל זה מה שכולם אומרים. החורשה מושקית כולה בח׳טארה, ובנייה של וילות אוכלת אותה שלושים שנה.

מה יש במרקש

איך מגיעים ומתניידים

• נמל התעופה מנארה — שישה קילומטרים מהכיכר, ועל מחיר המונית מסכימים קודם
• תחנת הרכבת — שלוש שעות לקזבלנקה, והקו המהיר אינו מגיע עד לכאן
• תחנת האוטובוסים באב דוקאלה — אוטובוסים לאסאוירה ולכפרי האטלס, והם יוצאים כשהם מתמלאים

תרבות והיסטוריה

• מסגד כותוביה — מבחוץ בלבד, הצריח בגובה 77 מטר, ואין במדינה דבר גבוה ממנו
• מדרסת בן יוסף — מ-50 דירהם, 130 תאי תלמידים, והיא נפתחה מחדש ב-2022
• הקובה האלמוראבידית — מ-20 דירהם, משנת 1117, והוא המבנה העתיק בעיר
• ארמון באהיה — מ-70 דירהם, 150 חדרים, ולהגיע בתשע לפני הקבוצות
• ארמון אל-באדי — מ-70 דירהם, חורבה שנפשטה, וחסידות מקננות על החומות
• קברי הסעדים — מ-70 דירהם, נחתמו שלוש מאות שנה, ונמצאו מחדש ב-1917
• דאר סי סעיד — מ-30 דירהם, מוזיאון עבודות העץ והשטיחים, וכמעט ריק
• מוזיאון מרקש — מ-50 דירהם, בארמון מהמאה ה-19, והחצר היא המוצג
• דאר אל-באשא — מ-60 דירהם, בית הפאשא, ובית הקפה בתוכו הוא עניין בפני עצמו
• בית הצילום — מ-50 דירהם, תצלומים מרוקאים מ-1870 עד 1950, ובית קפה על הגג
• מוזיאון מוואסין — מ-50 דירהם, חדר קבלה אחד משוחזר, ומוזיקה חיה בכמה ערבים
• דאר בלארג׳ — חינם, בית חולים לחסידות לשעבר שהפך לקרן אמנות, והחצר שקטה
• מוזיאון איב סן לורן — מ-100 דירהם, סגור ברביעי, והבניין לבנים שהונחו כמו בד
• המוזיאון הברברי — בכרטיס מז׳ורל, תכשיטים וטקסטיל לפי אזורים, וקטן
• בית הכנסת אלעזאמה — מ-20 דירהם, במלאח, והוא עוד בשימוש בשבת
• בית הקברות מיערה — בתרומה, בית קברות יהודי מהמאה ה-16, והשומר פותח אותו
• מסגד הקסבה — מבחוץ, משנת 1190, וקברי הסעדים מאחוריו
• מסגד מוואסין — מבחוץ, ולמזרקה שלידו היו שלוש שוקתות: אדם, סוסים ובקר
• מוזיאון המורשת — מ-40 דירהם, בקסבה, ומלאכה ברברית לפי שבטים

מה לראות

• ג׳מע אל-פנא — חינם, ריקה בארבע ומלאה בשמונה, ודוכני האוכל נפרשים בשש
• גן מז׳ורל — מ-150 דירהם, בהזמנה אונליין, ולהגיע בשמונה עם הפתיחה
• הגן הסודי — מ-100 דירהם, גן ריאד משוחזר במדינה, ומגדל לטפס עליו
• גני המנארה — חינם, חורשת זיתים ובריכה מהמאה ה-12, והאטלס מאחוריה
• גני אגדאל — חינם כשפתוחים, 400 הקטר של פרדס מלכותי, ולעתים סגורים
• הסייבר פארק — חינם, צל במרכז העיר, והפארק הציבורי האחד עם ספסלים
• הבורסקאות בבאב דבאע׳ — טיפ של 50 דירהם, להגיע לפני עשר, ואין צורך שמישהו ילווה אותך
• המלאח — חינם, הרובע היהודי מ-1558, ושוק התבלינים בתוכו
• באב אגנאו — חינם, שער האבן מהמאה ה-12, והיחיד שאינו עשוי אדמה
• החומות — חינם, 19 קילומטרים של אדמה אדומה דחוסה, והטוב בשעת האור האחרונה
• גלִיז — חינם, העיר החדשה הצרפתית מ-1913, והגלריות כאן
• הפלמרי — חינם לנסוע בו, חורשת דקלים של כ-100,000 עצים, ורכיבת גמלים
• מדבר אגפאי — 30 קילומטרים מהעיר, מדבר אבן ולא חול, והמחנות מגישים ארוחת ערב
• אגם לאלה טאקרקוסט — 40 קילומטרים מהעיר, מאגר עם האטלס מאחוריו, ושקט בימי חול
• עמק אוריקה — 35 קילומטרים מהעיר, נחל עם מסעדות בתוכו, והעומס בראשון
• סטי פטמה — קצה כביש אוריקה, שבעה מפלים, והראשון 30 דקות במעלה
• אימליל — 65 קילומטרים מהעיר, ראש השביל לטובקאל, ופרדות נשכרות כאן
• הר טובקאל — 4,167 מטר, הגבוה בצפון אפריקה, ומדריך הוא חובה היום
• אוקאימדן — 75 קילומטרים מהעיר, מעלית הסקי הגבוהה באפריקה, וחריתות פרהיסטוריות על הסלעים
• מפלי אוזוד — שעתיים וחצי מהעיר, בגובה 110 מטר, ויש בהם קופי מקוק פראיים
• מסגד תין מל — 100 קילומטרים מהעיר, משנת 1156, והוא אחד משני מסגדים שלא-מוסלמים נכנסים אליהם
• קסבת תלוואת — שלוש שעות דרך מעבר הרים, מושב משפחת גלאווי, והיא מתמוטטת
• איברנאז׳ — חינם, רובע הגנים בין גליז לחומות, והמלונות כאן
• אמיזמיז — 50 קילומטרים מהעיר, עיירת שוק של שלישי למרגלות האטלס
• אסני — 40 קילומטרים מהעיר, שוק של שבת, והכביש לאימליל עובר בה

שווקים וקניות

• סוק סמארין — הסמטה המקורה הראשית מצפון לכיכר, והמחיר הראשון משולש
• סוק חדאדין — סמטת הנפחים, רועשת, והפנסים נעשים מולכם
• סוק הצבעים — סמטת הצבעים, צמר תלוי לייבוש מעל הראש, והצבע מתחלף כל שבוע
• כיכר הפחחים — כיכר הפחחים ליד המלאח, והפנסים נחתכים ביד
• שוק באב אל-ח׳מיס — חמישי הוא היום הגדול, רהיטים ויד שנייה, ובלי תיירים כלל
• קארה עדן — בגליז, מחירים קבועים, וסופרמרקט במרתף
• קניון מנארה — על כביש שדה התעופה, פתוח עד עשר, והקולנוע בפנים
• סידי ע׳אנם — אזור התעשייה שבו הסטודיואים לעיצוב, ופתוח משני עד שישי

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

מנה אחת כאן אינה קיימת בשום מקום אחר: טנג׳יה — בשר בקר או כבש עם לימון כבוש, כמון וזעפרן שנאטמים בכד חרס ונקברים באפר של תנור החמאם השכונתי לחמש עד שבע שעות. מסורתית מבשלים אותה גברים, בשישי, ומסיק החמאם מקבל כמה דירהם כדי להשגיח עליה. השאר הוא מרוקאי רגיל — מרק חרירה, מֶשוואי כבש שנחתך מהכתף, ובַּבּוש, מרק חלזונות ששותים מקערה על הכיכר. שלושים עד שישים דירהם למנה, מזומן, ולדוכני הכיכר יש מספרים.

• סמטת המשוואי — כ-60 דירהם לשניים, מזומן, ונגמר עד שלוש
• שה למין — כ-100 דירהם לאדם, ולהזמין טנג׳יה יום מראש
• קפה דה-ז-אפיס — כ-50 דירהם, שלוש קומות על כיכר התבלינים, והגג הוא העיקר
• נומאד — כ-180 דירהם לאדם, מרוקאי בעיבוד, ולהזמין לגג
• טראס דה-ז-אפיס — כ-150 דירהם, גג פתוח בשוק, ומוזיקה חיה בתשע
• מרכז הנשים אמאל — כ-50 דירהם, צהריים בלבד, וסגור בראשון
• דאר שריפה — כ-120 דירהם, ריאד מהמאה ה-16 שהפך לבית קפה, וקשה למצוא
• דוכני הכיכר — 30 עד 70 דירהם, משש בערב, והמספרים על הדוכנים חשובים

מוזיאונים

אין כאן מוזיאון גדול אחד; יש כתריסר בתים משוחזרים, והבית הוא בדרך כלל המוצג. הדגם זהה בכולם: קיר אטום בסמטה, דלת אחת, ומאחוריה חצר עם מזרקה וחדרים שנפתחים אליה — מפני שבאדריכלות הזאת שום דבר אינו פונה לרחוב והכול פונה פנימה. רובם נסגרים בסביבות חמש וכמה מהם סגורים יום אחד בשבוע.

• מדרסת בן יוסף — מ-50 דירהם, ולהגיע בתשע לפני שהקבוצות מגיעות
• דאר סי סעיד — מ-30 דירהם, כמעט ריק, ושעה מספיקה
• מוזיאון מרקש — מ-50 דירהם, בארמון מנבהי, והנברשת בחצר ענקית
• דאר אל-באשא — מ-60 דירהם, סגור בשני, ולבית הקפה תור משלו
• בית הצילום — מ-50 דירהם, ובית הקפה על הגג מביט לכותוביה
• מוזיאון איב סן לורן — מ-100 דירהם, סגור ברביעי, וחזית הלבנים נקראת כבד ארוג
• המוזיאון הברברי — בכרטיס מז׳ורל, תכשיטים לפי שבטים, וחדר הכסף חשוך בכוונה
• מוזיאון המורשת — מ-40 דירהם, בקסבה, וכמעט איש אינו נכנס

טבע

האטלס הגבוה מתחיל שלושים קילומטרים מהכיכר ומגיע לארבעת אלפים מאה שישים ושבעה מטרים — כלומר למרקש יש שלג באופק כחמישה חודשים בשנה ומעלית סקי במרחק שבעים וחמישה קילומטרים. בין העיר וההרים יש מדבר אבן, מאגר מים, ועמקים שבהם כפרים ברברים עוד מעבדים טרסות בידיים. כמעט הכול כאן דורש רכב או מונית שירות, וביולי העמקים הם המקום שכל העיר נוסעת אליו.

• הר טובקאל — מדריך חובה, שני ימים, וגדילי קרח מנובמבר
• אימליל — 65 קילומטרים מהעיר, ראש השביל לטובקאל, ופרדות נשכרות בכיכר
• אוקאימדן — 75 קילומטרים מהעיר, והחריתות הן הליכה קצרה מהחניון
• עמק אוריקה — 35 קילומטרים מהעיר, מסעדות עם שולחנות בתוך הנחל, ועמוס בראשון
• סטי פטמה — שבעה מפלים מעל הכפר, הראשון 30 דקות במעלה, ונעליים עם אחיזה
• מפלי אוזוד — שעתיים וחצי מהעיר, חינם, והמקוקים אינם מאולפים
• מדבר אגפאי — 30 קילומטרים מהעיר, ארוחה במחנה כ-500 דירהם, ולהביא מעיל
• אגם לאלה טאקרקוסט — 40 קילומטרים מהעיר, סכר צרפתי משנות ה-30, והמקומות על האגם מגישים צהריים

עם ילדים

• ג׳מע אל-פנא — חינם, הקופים והנחשים שם בשביל כסף — לסרב ולהמשיך ללכת
• הגן הסודי — מ-100 דירהם, מגדל לטפס עליו ותעלות מים לעקוב אחריהן, וצל
• הסייבר פארק — חינם, ספסלים, עצים ומתקנים, וזה הירוק השקט האחד במרכז
• עמק אוריקה — 35 קילומטרים מהעיר, שולחנות בנחל הרדוד, ושכשוך כל אחר הצהריים
• אגם לאלה טאקרקוסט — 40 קילומטרים מהעיר, סירות פדלים ושחייה, ושקט בימי חול
• רכיבת גמלים באגפאי — מ-200 דירהם לשעה, והרכיבה בשעות אחה״צ היא הנסבלת
• גני המנארה — חינם, חורשת זיתים עם בריכה גדולה, וקרפיונים במים
• הפלמרי — חינם לנסוע בו, מקומות לטרקטורונים וגמלים לאורך הכביש, ולהסכים על מחיר

אמונה ומקומות קדושים

מרוקו היא כמעט כולה מוסלמית סונית מאסכולת מאלכ, והמסגדים כאן סגורים ללא-מוסלמים — זה כלל ארצי עם שני חריגים בדיוק: מסגד חסן השני בקזבלנקה ומסגד תין מל ההרוס באטלס, שנמצא ברשימה הזאת. מה שכן אפשר לראות הוא כל מה שסביב המסגד: המדרסה, קובת הרחצה, המזרקות, הקברים, והרובע שבו חיה הקהילה היהודית ארבע מאות שנה.

• מסגד תין מל — 100 קילומטרים מהעיר, ולבדוק שפתוח לפני הנסיעה
• מסגד כותוביה — מבחוץ בלבד, והגנים מאחוריו פתוחים ומוארים בלילה
• מדרסת בן יוסף — מ-50 דירהם, וזה המבנה הדתי שמבקרים יכולים להיכנס אליו
• הקובה האלמוראבידית — מ-20 דירהם, מבנה רחצה משנת 1117, והדבר העתיק בעיר
• קברי הסעדים — מ-70 דירהם, 66 קברים, והתור לאולם השיש איטי
• בית הכנסת אלעזאמה — מ-20 דירהם, במלאח, וסגור בשבת למבקרים
• בית הקברות מיערה — בתרומה, מהמאה ה-16, והקברים המסוידים שוכבים בשורות
• מסגד מוואסין — מבחוץ, והמזרקה בפינה הצפון-מזרחית

חיי לילה

אלכוהול במרוקו חוקי אבל מסורבל: הוא מוגש במלונות מורשים, במסעדות עם רישיון ובכמה ברים בעיר החדשה, וכמעט לעולם לא במדינה — ולכן הלילה במדינה הוא מרפסות גג, תה נענע, אוכל ומוזיקה, ולילה של שתייה נמצא בגליז ובאיברנאז׳. שום דבר במדינה אינו נמשך אחרי חצות; המועדונים בעיר החדשה עד ארבע. ברמדאן כל הדגם מתהפך והכיכר עמוסה ביותר אחרי החשכה.

• הכיכר אחרי החשכה — חינם, מתשע, ומצפים לכמה דירהם לנגנים
• טראס דה-ז-אפיס — גג פתוח בשוק, מוזיקה חיה בתשע, ורישיון ליין
• קפה דה-ז-אפיס — שלוש קומות על כיכר התבלינים, בלי אלכוהול, ופתוח עד אחת עשרה
• נומאד — להזמין את הגג לשקיעה, מורשה, והנוף של המדינה הוא הסיבה
• דאר שריפה — ריאד מהמאה ה-16, קריאות וקונצרטים בכמה ערבים, ובלי אלכוהול
• גלִיז — הברים המורשים והמסעדות המאוחרות, ומונית חזרה היא 30 דירהם
• איברנאז׳ — ברי המלונות והמועדונים, פתוחים עד ארבע, ויש קוד לבוש
• התיאטרון המלכותי — האמפיתיאטרון הפתוח בשימוש בקיץ, והתכנית לא סדירה