sleepntrip

Philippines

מנילה

מיגל לופס דה לגספי ייסד את מנילה ב-1571 על מקומו של יישוב מוסלמי בפי נהר הפאסיג, והספרדים בנו עיר מוקפת חומה של שישים וארבעה הקטר — הקתדרלה, ארמון המושל, שבע כנסיות, אוניברסיטה ובתי המעמד השולט, הכול בתוך שלושה קילומטרים של אבן. אינטרמורוס הייתה מנילה; כל מה שמעבר לשערים היה "אקסטרמורוס" ולא נחשב. בפברואר ובמרץ 1945 החריבו הכיבוש האמריקאי מחדש וההגנה היפנית כמעט את הכול בתוך חודש: כמאה אלף אזרחים נהרגו, ומנילה סיימה את המלחמה כעיר ההרוסה השנייה בצד הברית אחרי ורשה. מכל אינטרמורוס נשאר עומד בניין אחד בדיוק. שעתיים וחצי, וכמעט כל מה שתסתכלו בו הוא שיחזור — וזאת הנקודה של המסלול.

חדר לזוג במנילה — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

אינטרמורוס: העיר שנחרבה

מיגל לופס דה לגספי ייסד את מנילה ב-1571 על מקומו של יישוב מוסלמי בפי נהר הפאסיג, והספרדים בנו עיר מוקפת חומה של שישים וארבעה הקטר — הקתדרלה, ארמון המושל, שבע כנסיות, אוניברסיטה ובתי המעמד השולט, הכול בתוך שלושה קילומטרים של אבן. אינטרמורוס הייתה מנילה; כל מה שמעבר לשערים היה "אקסטרמורוס" ולא נחשב. בפברואר ובמרץ 1945 החריבו הכיבוש האמריקאי מחדש וההגנה היפנית כמעט את הכול בתוך חודש: כמאה אלף אזרחים נהרגו, ומנילה סיימה את המלחמה כעיר ההרוסה השנייה בצד הברית אחרי ורשה. מכל אינטרמורוס נשאר עומד בניין אחד בדיוק. שעתיים וחצי, וכמעט כל מה שתסתכלו בו הוא שיחזור — וזאת הנקודה של המסלול.

  1. כנסיית סן אגוסטין — הושלמה ב-1607 והיא כנסיית האבן העתיקה בפיליפינים — והבניין היחיד בתוך חומות אינטרמורוס שעוד עמד כשהקרבות נפסקו במרץ 1945. היא עברה לפחות שבע רעידות אדמה הרסניות, ובהן זאת של 1863 שהפילה את הקתדרלה ממול, מפני שהאוגוסטינים בנו אותה בכיפת חבית אליפטית ובתמוכות מסיביות. דלתות העץ המגולפות מקוריות, תקרת האשליה היא עבודה איטלקית מ-1875, ולגספי עצמו קבור ברצפה ליד המזבח.
  2. קתדרלת מנילה — הבניין שנכנסים אליו הוקדש ב-1958 והוא הקתדרלה השמינית באותו מקום בדיוק. הראשונה, מבמבוק ומדקל ניפה, נשרפה ב-1583. האחרות נעלמו בטייפון, ברעידות האדמה של 1600, 1645, 1863 ו-1880, ולבסוף בקרב 1945, שהשאיר רק את היסודות וחלק מקיר. דלתות הברונזה מודרניות ומספרות את כל הרצף הזה בתבליט, וזה דבר כנה באופן חריג שקתדרלה שמה על דלת הכניסה של עצמה.
  3. מצודת סנטיאגו — המצודה הספרדית בפי הנהר, והמקום שעליו סובב הסיפור הלאומי הפיליפיני: חוסה ריסאל, רופא וסופר ששני ספריו הפכו את השלטון הספרדי לבלתי אפשרי, הוחזק כאן בתא ונורה בשחר 30 בדצמבר 1896 בגיל שלושים וחמש. הוא כתב את שירו האחרון בלילה שלפני כן והסתיר אותו מגולגל בתוך עששית אלכוהול, שאחותו אספה. עקבות פליז שנקבעו בקרקע מתוות את ההליכה שלו מהתא אל מקום ההוצאה להורג. תחת היפנים הוצפו צינוקי המצודה בגאות, וכשש מאות אסירים מתו בהם.
  4. קאסה מנילה — בית סוחר שלם משנות החמישים של המאה התשע עשרה — אלא שהוא נבנה בשנות השמונים, בהוראת אימלדה מרקוס, מפני שאף בית מקורי אחד באינטרמורוס לא שרד את המלחמה. זה שיחזור קפדני מתצלומים ומבתים במקומות אחרים באיים, וזאת הדרך היחידה שנותרה לראות איך חיתה באמת האליטה הספרדית-פיליפינית: חלונות הזזה מצדפות קאפיס, קומה עליונה מאווררת, ובית כיסא עם שני מושבים זה לצד זה כדי שלא יהיה צריך להפסיק את השיחה.
  5. בלוארטה דה סן דייגו — מעוז תותחים עגול שהחל להיבנות ב-1587 והוא הביצור העתיק באבן בחומות — עגול מפני שהמהנדס, יֵשועי, עוד עבד לפי תורת הרנסנס האיטלקי ולא לפי המעוזים המשופעים שהחליפו אותה כבר באירופה. הוא התיישן בתוך דור ונבנה חלקית מחדש כטריז. היום זה גן בתוך החורבה, וזה המקום האחד באינטרמורוס שתהיו בו לבד.
  6. בהאי צ׳ינוי — מוזיאון קטן ועשוי היטב מאוד על הסינים בחיים הפיליפיניים, וההיסטוריה שהוא מספר אינה נוחה: הספרדים נזקקו לסוחרים ולאומנים סינים ובה בעת פחדו מהם, רתקו אותם לגטו בטווח תותחי החומה שנקרא פאריאן, וטבחו בהם בכמה הזדמנויות — כעשרים אלף ב-1603 לבדה. הסינים בנו את רוב מה שאינטרמורוס נראתה כמוהו, בעודם אסורים לגור בה.

פארק ריסאל והעיר האמריקאית

ספרד איבדה את הפיליפינים לארצות הברית ב-1898, והאמריקאים יצאו לבנות את מנילה מחדש כראווה של עצמם: הם שכרו את דניאל ברנהאם, שרק סיים לתכנן את חוף האגם בשיקגו, לשרטט תוכנית ב-1905, ותלמידו ויליאם פרסונס ואחר כך האדריכל הפיליפיני חואן ארליאנו בנו אותה — מרכז אזרחי של בנייני ממשלה נאו-קלאסיים סביב פארק פתוח עצום על המפרץ, ושדרה לאורך המים. רובו נשרף ב-1945 ונבנה מחדש, ושלושה מהבניינים האלה מחזיקים היום את המוזיאונים הלאומיים, וכולם חינם. שעתיים, מישורי, ורובו בחוץ: ללכת אחרי ארבע, ולדעת שהמוזיאונים נסגרים בחמש.

  1. אנדרטת ריסאל — ריסאל נורה באדמה הזאת, שנקראה אז באגומבאיאן, ב-30 בדצמבר 1896, והאנדרטה שמחזיקה את עצמותיו נחשפה ב-1913 אחרי תחרות עיצוב בינלאומית — שבה ניצח לא פיליפיני אלא פסל שווייצרי, ריכרד קיסלינג, שהצעתו הגיעה שנייה ונבנתה מפני שהמנצח הסתלק. משמר צבאי עומד כאן ברציפות מאז 1912. סמן הברונזה בבסיסה הוא "קילומטר אפס": כל מרחק דרכים בפיליפינים נמדד מהנקודה הזאת.
  2. פארק ריסאל — חמישים ושמונה הקטר של מדשאות, מזרקות ואנדרטות, ושני הרגעים המכוננים של הרפובליקה קרו עליהן: ההוצאה להורג של ריסאל ב-1896 והכרזת העצמאות מארצות הברית ב-4 ביולי 1946. כאן גם קיימה דיקטטורת מרקוס את עצרותיה וכאן חגג הקהל כשנמלט. ביום ראשון הוא מלא משפחות, ושולחנות השחמט הפתוחים לאורך הצד המזרחי עומדים שם עשרות שנים.
  3. המוזיאון הלאומי לאמנות — בניין החקיקה הישן, ובאולם שישר מול הכניסה תלוי הספוליאריום: ארבעה מטרים על שבעה, שצייר חואן לונה ברומא ב-1884, ובו גלדיאטורים מתים נגררים מזירה רומית. הוא זכה במדליית הזהב בתערוכת מדריד באותה שנה, ודורו של ריסאל קרא אותו כמדבר על הפיליפינים תחת ספרד — וזאת הייתה הכוונה. הבד נפגע, גולגל עשרות שנים ושוחזר, והמוזיאון חינם.
  4. המוזיאון לאנתרופולוגיה — בניין האוצר הישן, והפריט שצריך למצוא הוא כד מנונגול: כד קבורה ממערה בפלאוואן, שנעשה בסביבות 800 לפני הספירה, ועל מכסהו שתי דמויות יושבות בסירה — אחת חותרת, אחת בידיים שלובות — וזה תיאור של מסע הנפש אחרי המוות שקודם בתשע מאות שנה לכל דבר דומה באזור. הוא על שטר אלף הפסו. גלריית ארונות הסירה שלידו היא אותו רעיון בגודל מלא.
  5. העירייה והדואר — בניין העירייה מ-1941 הוא בצורת ארון קבורה ממעוף הציפור — וזה נכון, נראה בכל מפת לוויין, ואינו מכוון. בית הדואר במרחק מאתיים מטר היה יצירת המופת של חואן ארליאנו מ-1926, אולם עמודים שנשרף ב-1945, נבנה מחדש לפי השרטוטים המקוריים, ואז נשרף שוב בשרפה גדולה ב-21 במאי 2023 שלקחה את רוב הפנים והרבה מארכיון הדואר הפיליפיני. השיחזור בעבודה; לבדוק לפני שהולכים לשם בציפייה להיכנס.
  6. שדרת רוקסאס — השדרה של ברנהאם על המפרץ, שנבנתה על קרקע מיובשת ונקראה במקור שדרת דיואי, על שם האדמירל האמריקאי שהטביע את הצי הספרדי במפרץ מנילה ב-1898. השקיעה מעל המפרץ היא העיקר: כל העיר יוצאת לחומת הים בשבילה וזה לא עולה כלום. המים אינם נקיים והממשלה מודיעה מדי פעם שהם יהיו; חוף הצדפות הכתושות המלאכותי שנשפך כאן ב-2020 היה שנוי במחלוקת בדיוק מהסיבה הזאת.

בינונדו וקיאפו

מעבר לפאסיג מאינטרמורוס נמצאים שני הרבעים שהספרדים בנו לכל מי שלא הורשה להיכנס לחומות, והם החלק החי ביותר במנילה. בינונדו הוקמה ב-1594 כיישוב לסינים שהתנצרו — וזה עושה אותה, לפי רוב החישובים, לשכונה הסינית העתיקה בעולם — והיא עודנה בירת האוכל של הארץ. קיאפו שלידה היא המקום שבו נמצא הנצרתי השחור, והמסירות סביב הפסל האחד הזה היא בסדר גודל שדבר באירופה אינו משתווה לו. שעתיים וחצי, לבוא רעבים, ולהחזיק את הטלפון בכיס ולא ביד: אלה רחובות צפופים וזאת כל אמצעי הזהירות הנדרש.

  1. גשר ג׳ונס — המעבר מהעיר הישנה לבינונדו, ופעם היה הגשר היפה בדרום מזרח אסיה: מפתח נאו-קלאסי מ-1920 עם ארבעה פסלים אלגוריים ופנסים מעוטרים, שהושווה לא פעם לפון אלכסנדר השלישי בפריז. הוא פוצץ ב-1945, נבנה מחדש כמשטח בטון פשוט, וב-2019 החזירה העירייה עליו פנסים ופסלים משוחזרים — המקוריים של שניים מארבעת הפסלים שרדו בפארק והוחזרו.
  2. כנסיית בינונדו — נוסדה ב-1596 לשרת את הסינים המומרים של בינונדו, והקדוש שעל שמו היא נקראת יצא מהקהילה הזאת: לורנסו רואיס, נער מזבח וסקריסטן סיני-פיליפיני כאן, שנמלט מאישום ברצח על אונייה ליפן ב-1636, נעצר בנגסקי כנוצרי, סירב לכפור תחת עינויים ונהרג ב-1637. הוא הוכרז קדוש ב-1987 והוא הקדוש הפיליפיני הראשון. מגדל הפעמון המתומן מקורי; השאר נבנה מחדש אחרי 1945.
  3. רחוב אונגפין — עמוד השדרה של בינונדו, שנקרא על שם רומן אונגפין, חנווני סיני-פיליפיני שהספרדים עצרו אותו על שסירב להפסיק ללבוש את הבארונג טאגאלוג. הרחוב הוא חנויות זהב, בתי מרקחת שמוכרים רפואה סינית, ומאפיות שאופות הופיה — מאפה פריך במלית פולים — באותם תנורים מאה שנה. המפורסמת פועלת מ-1936 ועוד מוכרת רק ארבע או חמש מליות.
  4. שוק קינטה — השוק הרטוב על גדת הנהר ליד כנסיית קיאפו, שנבנה מחדש ב-2017 אחרי עשורים של התפוררות — והבנייה מחדש עצמה שווה תשומת לב, מפני שלבניין החדש קומת קרקע עמידה לשיטפונות והקומה העליונה נפתחת אל תחנת מעבורת הפאסיג, וזאת הודאה שקטה של העיר שהנהר הוא רחוב שוב. דוכני האוכל המבושל למעלה הם המקום לאכול, והדג מנאבוטאס מאותו בוקר.
  5. כנסיית קיאפו — הנצרתי השחור הוא דמות עץ כהה בגודל טבעי של ישו נושא את הצלב, שגולפה במקסיקו והובאה לכאן בגליאון ב-1606; את הצבע מסבירים לרוב בחריכה בשרפה במהלך ההפלגה. ב-9 בינואר בכל שנה נושאים אותו ברחובות על כרכרה שנמשכת בחבלים, בתהלוכה שמביאה דרך קבע כמה מיליוני אנשים ולוקחת יותר מעשרים שעות לעבור שישה קילומטרים. המאמינים הולכים יחפים ומנסים לגעת בחבל. שום דבר באירופה הקתולית אינו פועל בסדר גודל כזה.
  6. הדוכנים של קיאפו — מיד מחוץ לכנסייה, בצלה, יש שוק בדברים שהכנסייה אינה מאשרת: עשבי הפלה שנמכרים בגלוי בידי נשים שיושבות שם שלושים שנה, שיקויי אהבה, נרות שצבעם מקודד לפי מה שמבקשים, ואנטינג-אנטינג — קמעות פליז עם כתובות לטיניות, קסם קתולי-עממי שחוזר לתקופת המהפכה, אז לחמו אנשים כשהם חבושים בהם והאמינו שהם עוצרים כדורים. אותו לקוח קונה לא פעם את הנר ואת הקמע.

מה יש במנילה

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל הפיליפיני הוא המטבח הגדול היחיד בדרום מזרח אסיה שאיש בחוץ לארץ אינו יודע לתאר, והסיבה היא שהוא אינו חריף ואינו עדין — הוא חמוץ, מלוח, מתוק ושומני, לא פעם הכול בבת אחת, והוא בא משלוש מאות שנות ספרד, חמישים של אמריקה ואלפיים של סחר סיני שנפרשו על בישול מלאי. שתי המילים שצריך ללמוד הן סוקה, חומץ, וטויו, סויה: מהן נעשה האדובו, המנה הלאומית, שהוא שיטת שימור ולא מתכון. לאכול בבינונדו, לאכול בקארינדריה — חנות בישול שמצביעים בה על מגשים — ולאכול אורז עם הכול, גם בארוחת בוקר. שני דולרים עד ארבעה לצלחת.

מוזיאונים

שלושת המוזיאונים הלאומיים בפארק ריסאל הם חינם, ממוזגים, במרחק ארבע מאות מטר זה מזה, וטובים באמת — וביחד זה עושה אותם לתמורה הטובה בכל עיר במדריך הזה. ביניהם הציור שהאומה מתווכחת עליו, כד הקבורה שעל שטר אלף הפסו, ועץ חיים מזכוכית בגובה חמש קומות. להוסיף את מוזיאון איילה במאקאטי לסקירה כרונולוגית ברורה, ואת בהאי צ׳ינוי לחצי הסיפור שהאחרים מדלגים עליו. רובם נסגרים בחמש וכמה סגורים בימי שני.

אמונה ומקומות קדושים

הפיליפינים קתוליים בכשמונים אחוזים, והם הארץ הנוצרית-ברובה היחידה באסיה מלבד טימור-לסטה, וזאת העובדה בעלת ההשלכות הגדולות ביותר שספרד השאירה. אבל הקתוליות כאן אינה אירופית: היא ספחה אנימיזם קדם-ספרדי בשלמותו, והתוצאה היא קמעות שנמכרים מחוץ לכנסיות, תהלוכות בסדר גודל ובעוצמה שאירופה זנחה לפני מאות שנים, ומתייסרים בפסחא. יש גם מיעוט מוסלמי של כמה מיליונים, מרוכז בדרום הרחוק, והמסגד העתיק בארץ קודם לבוא הספרדים. הכנסיות פתוחות וחינם; הלבוש משוחרר אבל לא בגדי חוף.

טבע

למטרו מנילה כמעט לא נשאר ירוק — זה שלושה עשר מיליון איש על דלתה שטוחה בין מפרץ לאגם, והפארקים הם אלה שהספרדים והאמריקאים סללו. מה שכן יש לה הוא שעה-שעתיים בכל כיוון: הר געש בתוך אגם בתוך הר געש בדרום, ההתפרצות השנייה בגודלה במאה העשרים בצפון, אי מצודה בפי המפרץ, ורכס בטגייטיי שקריר בעשרים מעלות מהעיר. עונת הטייפונים היא בגדול יוני עד נובמבר ומנילה מוצפת; לבדוק את התחזית לפני שמתחייבים ליום בחוץ.

עם ילדים

מנילה עבודה קשה עם ילדים מסיבה אחת יותר מכל: הפקקים. העיר נמצאת דרך קבע בראש או סמוך לראש דירוגי הגרועות בעולם בעומסי תנועה, ונסיעה של שישה קילומטרים יכולה לקחת באמת שעה וחצי, ולכן הכלל הוא לבחור רובע אחד ליום ולהישאר בו. הפיצוי הוא ששלושת המוזיאונים הלאומיים חינם וממוזגים, שהפיליפינים טובים עם ילדים במידה יוצאת דופן, ושאף אחד לא יתנגד לילד שעושה רעש בשום מקום. קניונים אינם התחמקות כאן; הם המקום שאליו כל העיר הולכת ביום ראשון.

חיי לילה

הלילה של מנילה מתחלק לפי רבעים והמרחקים ביניהם הם הבעיה, לא הבחירה: פובלסיון במאקאטי הוא רובע הברים שאפשר ללכת בו ברגל והיחיד שאפשר לעבור בו ממקום למקום בהליכה; בוניפאסיו גלובל סיטי חדש, נקי ויקר יותר; מלאטה היה רובע הבילוי שלושים שנה והוא היום בעיקר אחרי זה. הבירה היא סן מיגל והיא זולה, הרום הוא טנדואי, והדבר שיפתיע מבקר הוא המוזיקה החיה — להקות קאברים פיליפיניות הן יצוא לאומי אמיתי והרמה בבר רגיל גבוהה.

לחיפוש חדר במנילה