sleepntrip

Macau

מקאו

מקאו לא נכבשה. לסוחרים פורטוגלים הותר להתיישב כאן בסביבות 1557 אחרי שעזרו למינג נגד פיראטים, ובמשך כמעט שלוש מאות שנה שילמה פורטוגל לסין דמי חכירה שנתיים על השימוש במקום. זה כל המפתח לעיר הזאת: כל מה שבמסלול נבנה בידי אנשים שידעו שהם שוכרים. להתחיל בשמונה, לפני שקבוצות התיירים מגיעות לחורבות, ולהביא מים — שתי העליות קצרות אבל תלולות.

חדר לזוג במקאו — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

ארבע מאות ארבעים ושתיים שנה

מקאו לא נכבשה. לסוחרים פורטוגלים הותר להתיישב כאן בסביבות 1557 אחרי שעזרו למינג נגד פיראטים, ובמשך כמעט שלוש מאות שנה שילמה פורטוגל לסין דמי חכירה שנתיים על השימוש במקום. זה כל המפתח לעיר הזאת: כל מה שבמסלול נבנה בידי אנשים שידעו שהם שוכרים. להתחיל בשמונה, לפני שקבוצות התיירים מגיעות לחורבות, ולהביא מים — שתי העליות קצרות אבל תלולות.

  1. כיכר הסנאט — ריצוף הגלים השחור-לבן נראה עתיק ואינו כזה: אומנים פורטוגלים הובאו במטוס להניח אותו ב-1993, שש שנים לפני החזרת השלטון. פורטוגל השקיעה את העשור האחרון שלה כאן בלהטביע את הפורטוגליות של מקאו באדמה, מפני שהכרה של אונסק״ו תאריך ימים מהדגל.
  2. הסנאט הנאמן — הסנאט הנאמן — ולנאמנות יש תאריך. כשספרד שלטה בפורטוגל בין 1580 ל-1640, מקאו המשיכה להניף את הדגל הפורטוגלי, והמלך ז׳ואאו הרביעי תגמל אותה ב-1654 בתואר שחרוט על הקיר בפנים. עיר בצד השני של העולם הייתה פורטוגלית בעקשנות יותר מפורטוגל.
  3. בית הרחמים הקדוש — נוסד ב-1569 בידי הבישוף הראשון של מקאו, והוא מוסד הצדקה המערבי העתיק בכל סין — ועוד פועל, ארבע מאות וחמישים שנה אחר כך. הוא הפעיל את בית החולים המערבי הראשון במזרח אסיה, בית יתומים ומקלט לאלמנות, ובמוזיאון הקטן בקומה למעלה גולגולתו של הבישוף בתיבה.
  4. כנסיית סן דומינגוס — שלושה דומיניקנים ספרדים ממקסיקו ייסדו אותה ב-1587, והעיתון הראשון שהודפס אי פעם על אדמת סין יצא ממכבש כאן ב-1822 — עיתון ליברלי פורטוגלי בשם "דבורת סין". מוזיאון מגדל הפעמון הוא שלוש קומות של אמנות קודש וכמעט בלי מבקרים.
  5. חורבות סנט פאולס — לקרוא את החזית במקום לצלם אותה. הגילוף נעשה בין 1620 ל-1640 בידי נוצרים יפנים שנמלטו מרדיפות הטוקוגאווה, והם הטמיעו בו את עולמם: חרצית, קארוולה פורטוגלית, אריה סיני, ושלד ולידו כתובת באותיות סיניות שאומרת שמי שזוכר את המוות לא יחטא. שרפה בטייפון ב-1835 לקחה את כל מה שמאחוריה.
  6. מצודת מונטה והמוזיאון — בעשרים וארבעה ביוני 1622 נחת כאן צי הולנדי של שמונה מאות איש לכבוש את מקאו, שלא היה בה כמעט חיל מצב. מורה למתמטיקה ישועי בשם ג׳אקומו רו ירה באחד התותחים האלה, פגע במחסן אבק השרפה ההולנדי, והפלישה התמוטטה. ההולנדים לא חזרו, והיום הזה היה חג העיר של מקאו שלוש מאות שנה.

העיר הסינית שהרשתה להם להישאר

הקצה הדרומי של חצי האי הוא המקום שבו הפורטוגלים באמת נחתו, והוא החצי של מקאו שלא היה פורטוגלי בכלל. כאן מקדש סיני מ-1488 נתן למקום את שמו, סוחרים סינים בנו בתי חצר שני רחובות מהקתדרלה, וחיילים הודים מגואה שוכנו בבניין מוגולי. ללכת אחר הצהריים, כשהאור עולה מהנמל הפנימי, ולסיים על גבעת פנה בשביל הנוף.

  1. מקדש א-מה — המקדש הזה עמד כאן ב-1488, לפני שהגיע פורטוגלי אחד. כששאלו איך נקרא המקום, אמרו להם א-מה-גאו, מפרץ א-מה — ומקאו נקראת כך מאז, בכל שפה. העיר נושאת את שמה של אלת ים סינית בגלל תשובה שנשמעה לא נכון.
  2. המוזיאון הימי — הוא פונה אל הנקודה שבה המסורת ממקמת את הנחיתה הפורטוגלית הראשונה. בפנים הדבר ששווה לבוא בשבילו: דגם צי הג׳ונקות וההסבר למה סין סבלה את ההתיישבות הזאת בכלל — מקאו הייתה הערוץ החוקי היחיד שבו הכסף של יפן והמשי של סין יכלו להיפגש, ואוצר המינג רצה את המכס.
  3. כיכר לילאו — המעיין שתחת הכיכר הזאת היה אספקת המים הראשונה של מקאו, ולפורטוגלים הייתה אמרה עליו: מי ששותה מלילאו לא שוכח את מקאו לעולם. הבתים סביבה הם רובע המגורים הפורטוגלי העתיק בעיר, ושורש הבניאן בריצוף הושאר במקום שפרץ בו.
  4. בית המנדרין — ג׳נג גואנינג בנה את המכלול הזה של ארבעת אלפים מ״ר ב-1869, וספרו "דברי אזהרה לדור של שגשוג" טען שסין חייבת לעבור תיעוש או שיחלקו אותה. הקיסר גואנגשו קרא אותו. וכך, הרבה אחר כך, גם מאו וגם סון יאט-סן. הכניסה חינם, והחצרות הן המקום השקט בחצי האי.
  5. המצודה המורית — נבנתה ב-1874 לשכן מאתיים שוטרים שהובאו מגואה, בידי אדריכל איטלקי שנתן לה קשתות מוגוליות מפני שהאנשים היו הודים. קולוניה פורטוגלית על אדמה סינית, שמשטרים אותה הודים, בבניין בסגנון הודו המוסלמית הצפונית. אין כאן שום דבר שהוא תרבות אחת.
  6. קפלת פנה — חמש דקות למעלה מסן לורנסו, והנוף מהמרפסת הוא השיעור: הנמל הפנימי מצד אחד ובו צי דיג עובד, מגדלי הקזינו של קוטאי מהצד השני, וביניהם לשון חול שהייתה מים לפני חמישים שנה. מקאו הכפילה בקירוב את שטח היבשה שלה מ-1912 בייבוש הים.

העיר שמאחורי הקזינו

שש מאות ושמונים אלף איש חיים בשלושים ושלושה קמ״ר, מה שהופך את מקאו לשטח הצפוף ביותר באוכלוסין על פני האדמה. כמעט אף אחד מהם לא גר במקום שאליו הולכים סיורי ההליכה. המסלול הזה חוצה את החצי הצפוני והעובד: השוק שהעיר קונה בו, מקדש שבו חתמה סין את הסכמה הראשון עם ארצות הברית, וגן שבו גמלאים שרים אופרה בבקרים של יום חול. ללכת ביום חול לפני הצהריים.

  1. כיכר שלושת הפנסים — לעמוד הפנסים שנתן לה את שמה ארבעה פנסים, לא שלושה, ואף אחד לא בטוח למה השם נתפס. הרובע התמלא בשנות השישים והשבעים בסינים שגורשו מבורמה, אינדונזיה וקמבודיה, ולכן האוכל הבורמזי הטוב בעולם דובר הסינית נמכר בסמטאות האלה.
  2. השוק האדום — אולם שוק ארט דקו מ-1936, לבנים אדומות, של אדריכל מקאני, והוא עודנו שוק רטוב וכלום אחר: דגים בקומת הקרקע, חזיר בראשונה, ירקות למעלה. מוגן כמורשת ועובד בעוצמה מלאה, מה שנדיר יותר משזה נשמע.
  3. מקדש קון יאם — בגן שמאחורי האולמות יש שולחן אבן עגול. בשלושה ביולי 1844 נחתם עליו הסכם וואנגשיה — ההסכם הראשון בין סין לארצות הברית, שהעניק לאמריקנים את הזכות להישפט לפי החוק שלהם על אדמת סין. השולחן עוד שם ובלי שום סימן חוץ משלט קטן.
  4. גן לו לים יוק — סוחר בנה אותו בשנות השבעים של המאה התשע עשרה בסגנון סוז׳ואו, ובו גשר של תשע פניות על הבריכה מפני שרוחות רעות, לפי המסופר, נעות רק בקווים ישרים. בבקרים של יום חול להקות אופרה קנטונזית חובבות חוזרות בביתנים, והכניסה חינם.
  5. כיכר טאפ סיאק — הכיכר הציבורית הגדולה היחידה של מקאו מחוץ למרכז התיירותי, הושלמה ב-2007 ומוקפת אחוזות משוחזרות משנות העשרים, ובאחת מהן הספרייה הציבורית. היא הייתה מגרש הכדורגל של העיר עד שנות השישים, ולכן יש לה הצורה הזאת.
  6. רובע סן לאזרו — שלוש סמטאות של בתים פורטוגלים משוחזרים סביב הכנסייה ששירתה את בית החולים למצורעים — זה מה שהשם אומר. הקהילה המקאנית, פורטוגלית-סינית במקורה ובעלת קריאולית משלה בשם פאטואה, גרה כאן; פחות מחמישים איש עוד מדברים את השפה ואונסק״ו מגדירה אותה כנמצאת בסכנת היעלמות חמורה.

מה יש במקאו

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל המקאני הוא כנראה מטבח המיזוג העתיק על פני האדמה. מהמאה השש עשרה הגיעו לכאן מלחים פורטוגלים שעצרו בדרכם באפריקה, גואה, מלאקה וטימור, נשאו נשים מקומיות, והמטבח שנוצר הפעיל טכניקה פורטוגלית על מה שהמסלול סיפק: כורכום וקוקוס מהודו, ממרח חסילונים ממלאיה, פירי-פירי ממוזמביק, סויה וג׳ינג׳ר מסין. זה היה מטבח בית ולא מטבח מסעדות, ולכן חלק גדול ממנו נדיר היום ולכן אוכל הדלפק הוא המקום שבו העיר עוד אוכלת. חמישה עשר עד שישים פאטאקה למנה, שניים עד שבעה דולרים, והפאטאקה מוצמדת סמוך לדולר ההונג קונגי — שמתקבל בכל מקום, בדרך כלל אחד לאחד, ולכן מפסידים אחוזים ספורים כששלמים בו.

מוזיאונים

במקאו אחת מצפיפויות המוזיאונים הגבוהות בעולם, מפני שבעשרים השנים האחרונות שלה פורטוגל בנתה אותם בכוונה: קולוניה שידעה שהיא עוזבת השקיעה את העשור האחרון שלה בלהוכיח בלבנים ובזכוכית שהיא הייתה כאן. רובם קטנים, רובם כמעט ריקים, וכמה מהם חינם. מוזיאון מקאו בתוך מצודת מונטה הוא זה שעושים ראשון — הוא מסביר את כל העיר בשעה ושום דבר אחר כאן לא מובן בלעדיו.

אמונה ומקומות קדושים

עשרים ושניים מהבניינים ברשימת אונסק״ו הם דתיים, והעיקר ברשימה הוא שהם מתחלפים: כנסייה קתולית ומקדש סיני באותו רחוב, לפעמים חולקים קיר. זאת לא הייתה עיר נוצרית מעולם — הקתולים הם כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה והיו מיעוט לכל אורך הדרך — אבל מקאו הייתה הבסיס שממנו הגיעו הישועים לסין, ליפן ולווייטנאם, ובמשך מאתיים שנה כל מיסיונר למזרח אסיה עבר כאן. הכנסיות חינם ופתוחות; המקדשים חינם, מעושנים ועמוסים.

טבע

שטח של שלושים ושלושה קמ״ר עם האוכלוסייה הצפופה בעולם ועוד יש בו יער אמיתי, וכולו בקולואן. האי הושאר לנפשו מפני שלא היו בו מים מתוקים והייתה בו בעיית פיראטים, וכשמקאו רצתה קרקע היה זול יותר לייבש את הים בין האיים מלבנות על הגבעות. התוצאה היא שעשרים דקות מהקזינו יש שמונה ק״מ של שביל סובטרופי שאין בו אדם. ללכת מוקדם: לחות ממאי עד אוקטובר ואין צל בחופים.

עם ילדים

מקאו טובה עם ילדים באופן לא צפוי, ומסיבה מוזרה: לקזינו אסור בחוק להכניס מישהו מתחת לגיל עשרים ואחת לרצפת המשחק, ולכן כל מכלול בנה משהו אחר כדי להחזיק משפחות מוציאות כסף — פארקי מים, גלגל ענק, מוזיאון תעופה, הסעות חינם מכל מעבר גבול. להשתמש בהסעות: הן חינם, תכופות, ממוזגות והן מגיעות לכל מקום שהאוטובוסים הציבוריים מגיעים אליו, מה שבארבעים מעלות בלחות ועם עגלה חשוב יותר מכל דבר אחר ברשימה.

חיי לילה

במקאו אין באמת רובע חיי לילה, וההבנה למה מסבירה את העיר. ההימורים חוקיים כאן מאז 1847 והכנסות הקזינו הן כשמונים אחוזים מהכנסות הממשל, ולכן המכלולים מתוכננים להחזיק אותך בתוכם, ולסצנת הברים העצמאית שקיימת בהונג קונג לא היה מקום לצמוח. מה שיש כאן במקום: כמה ברים טובים בכפר טאיפה ובסן לאזרו, היין הפורטוגלי שהשטח עוד מייבא בכמויות, והעובדה שהכול בקזינו פועל עשרים וארבע שעות.

לחיפוש חדר במקאו