sleepntrip

Peru

לימה

פיסארו תכנן את העיר הזאת בינואר 1535, ובמשך מאתיים שנה היא הייתה בירת דרום אמריקה הספרדית והעיר העשירה ביבשת — מפני שכל מה שנכרה באנדים נאלץ לעבור בה בדרכו לספרד. ואז האדמה זזה. רעידת האדמה של 1746 הרסה כמעט את כל העיר, ולכן מה שאתם הולכים בו הוא הבנייה מחדש — והבנייה מחדש עשויה קנים וטיח ולא אבן, בכוונה. שעתיים וחצי, שטוח, והמרכז טוב ביותר לפני שלוש אחר הצהריים.

חדר לזוג בלימה — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

עיר המלכים

פיסארו תכנן את העיר הזאת בינואר 1535, ובמשך מאתיים שנה היא הייתה בירת דרום אמריקה הספרדית והעיר העשירה ביבשת — מפני שכל מה שנכרה באנדים נאלץ לעבור בה בדרכו לספרד. ואז האדמה זזה. רעידת האדמה של 1746 הרסה כמעט את כל העיר, ולכן מה שאתם הולכים בו הוא הבנייה מחדש — והבנייה מחדש עשויה קנים וטיח ולא אבן, בכוונה. שעתיים וחצי, שטוח, והמרכז טוב ביותר לפני שלוש אחר הצהריים.

  1. הכיכר הראשית — כל מה שסביב הכיכר הזאת הוא שחזור, חוץ ממזרקת הברונזה באמצע — שנוצקה ב-1651 ועמדה דרך כל רעידת אדמה מאז. לימה נוסדה כאן ב-18 בינואר 1535 ונקראה "סיודד דה לוס ריאס", עיר המלכים, על שם שלושת החכמים — מפני שפיסארו בחר את המקום סביב חג ההתגלות.
  2. קתדרלת לימה — ב-1977 מצאו פועלים שפינו את הקריפטה קופסת עופרת ובה גולגולת וכתובת ששמו של פיסארו עליה. הגוף שהוצג כשלו מאז 1891 נבדק שוב, ובדיקה פורנזית ב-1984 קבעה שהשרידים שבקופסה הם האמיתיים — הפציעות התאימו לתיאור ההתנקשות בחייו. העיר הציגה את האדם הלא נכון תשעים ושלוש שנים.
  3. ארמון טורה טאגלה — להביט למעלה בשתי הגזוזטראות הסגורות מעץ. הגזוזטרה הסגורה היא חתימת לימה הקולוניאלית, ומקורה אינו ספרדי: הוא במַשְׁרַבִּיָּה המורית, תיבה מסוככת שמאפשרת למי שבפנים לראות את הרחוב בלי שייראה. בלימה היו מאות כאלה, והשורדות נמצאות בעיקר ברחוב הזה ובשני שלידו.
  4. מנזר סן פרנסיסקו — לרדת אל הקטקומבות. עד 1808 זה היה בית הקברות הראשי של העיר, ושם למטה מונחות עצמותיהם של משהו כמו עשרים וחמישה אלף איש — ממוינות לפי סוג העצם ומסודרות בתבניות גיאומטריות: עצמות ירך עם עצמות ירך, גולגלות במעגלים. הסידור נעשה בידי משחזרים במאה העשרים ולא בידי הנזירים, והמוזיאון אומר את זה.
  5. מנזר סנטו דומינגו — שלושה קדושים קבורים כאן, ושניים מהם אומרים משהו על לימה הקולוניאלית. רוסה דה לימה, שהוכרזה קדושה ב-1671, הייתה האדם הראשון שנולד ביבשות אמריקה והוכרז קדוש. מרטין דה פורס היה בנם של אציל ספרדי ואישה שחורה משוחררת מפנמה, לא יכול היה להתקבל כנזיר מן המניין בגלל גזעו, והוכרז קדוש ב-1962 — מאתיים תשעים ושלוש שנים אחרי רוסה.
  6. הרובע הסיני — מ-1849 הובאו לפרו כמאה אלף פועלים סינים בחוזים לשמונה שנים, לחפור גואנו ולכרות קני סוכר, בתנאים קרובים די לעבדות עד שממשלת סין שלחה בסוף מפקח ואז אסרה את הסחר. השורדים שנשארו פתחו חנויות ומטבחים כאן ברחוב קפון, והאוכל שבישלו — "צ׳יפה" — הוא היום פשוט אוכל פרואני, שנאכל בכל מקום בידי כולם.

הצוק והים

לימה היא עיר מדברית. יורדים בה משהו כמו שבעה מילימטרים של גשם בשנה, מה שעושה אותה לאחת הבירות היבשות בעולם — ובכל זאת שמונה חודשים בשנה היא אפורה והלחות יושבת סביב תשעים אחוז. הסיבה נמצאת במים שמתחתיכם: זרם הומבולדט עולה קר לאורך החוף הזה, הורג את האוויר העולה שהיה יוצר גשם, ומשאיר ערפל במקומו. אותם מים קרים עצמם עושים את זה לאחד ממקומות הדיג העשירים בעולם — ולכן האוכל בעיר הזאת הוא מה שהוא. שעתיים לאורך ראש הצוק, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות.

  1. ואקה פוקיאנה — פירמידת חומר משנת חמש מאות בערך, שעומדת באמצע הרובע היקר ביותר בלימה. היא בנויה ממיליוני לבני בוץ קטנות עשויות ביד, שמונחות על הצד שלהן עם רווחים ביניהן — כמו ספרים על מדף. וזאת הסיבה שהיא עוד כאן: הרווחים נותנים למבנה להתגמש ברעידת אדמה במקום להיגזר. בתוך העיר המודרנית יש משהו כמו ארבע מאות "ואקות" כאלה.
  2. פארק קנדי — הכיכר במרכז מירפלורס, והיא מלאה חתולים. הרובע מטפל בהם באופן רשמי — יש תקציב, מתנדבים ותוכנית עיקור — אחרי שניסיון להרחיק אותם בשנות התשעים נתקל בהתנגדות ציבורית חזקה דיה כדי שהמועצה תסתובב. הם התושבים המצולמים ביותר בלימה.
  3. פארק האהבה — נפתח ביום ולנטיין 1993, עם קיר פסיפס שנושא שורות של שירת אהבה פרואנית, ועם פסל עצום של זוג שוכב על הקרקע ומתנשק, שנקרא "אל בסו". הפסל השתמש בעצמו ובאשתו כדוגמנים. אין בו שום אירוניה בשום מקום, והעירייה מקיימת כאן בכל פברואר תחרות נשיקות המונית.
  4. הטיילת והממצנחים — הצוק כאן בגובה כשמונים מטרים והוא עשוי חלוקי נהר רופפים ולא סלע — ולכן הוא מכוסה ברשתות ונתמך לכל אורכו. רוח הים שעולה בפן יציבה דיה כדי שאנשים ימצנחו ממרבד דשא באמצע העיר ויחזרו לנחות עליו. אפשר לצפות בחינם או לטוס בטנדם בכשבעים דולר.
  5. גשר האנחות — גשר עץ משנת 1876 מעל הערוץ שהדייגים עלו בו מהחוף, באמצע ברנקו. המנהג הוא לעצור נשימה כל הדרך בפעם הראשונה שחוצים, ואז המשאלה מתגשמת. ברנקו הייתה אתר הקיט הימי של לימה העשירה לפני שהעיר הגיעה אליה, ולכן הבתים גדולים, מעץ וצבועים.
  6. מוזיאון פדרו דה אוסמה — אחוזה בברנקו שמחזיקה ציור קולוניאלי מאסכולת קוסקו, והאסכולה היא הדבר ששווה לדעת: נזירים ספרדים לימדו ציירים אנדיניים מודלים אירופיים, הציירים שמרו על הטכניקה ושינו את התוכן בשקט — עלי זהב מונחים שטוחים על הגלימות, צמחים מקומיים, פנים אנדיניות, ובכמה ציורים המדונה מצוירת כהר. זאת לא הייתה התנגדות וזאת לא הייתה צייתנות.

מה שהיה לפני ומה שבא אחרי

המסלול הזה הוא שני החצאים של פרו שהמרכז הקולוניאלי אינו מספר: אלפי השנים שלפני 1532, ועשרים השנים שאחרי 1980. לימה יושבת על חוף שיש עליו עֵרים ארבעת אלפים וחמש מאות שנה, והמוזיאונים כאן מחזיקים את האוסף הטוב ביותר בעולם לזה. ובין 1980 ל-2000 ניהלה המדינה מלחמה פנימית שהרגה סביב שישים ותשעה אלף איש, רובם כפריים דוברי קצ׳ואה — ולעיר יש בניין אחד שאומר את זה. חצי יום עם שני קטעי מונית.

  1. מוזיאון לרקו — אחוזה מהמאה השמונה-עשרה שנבנתה על פירמידה קדם-קולומביאנית, ובה כארבעים וחמישה אלף פריטים — והדבר יוצא הדופן הוא שאפשר להיכנס למחסן. מדף אחרי מדף של כלי חרס מקוטלגים, פתוח לציבור, דבר שכמעט שום מוזיאון בעולם אינו מרשה. האוסף פרוש על שלושת אלפים שנה, והתוויות ישרות לגבי אילו תרבויות עוד אינן מובנות.
  2. המוזיאון הארכאולוגי הלאומי — בבניין הזה התאכסנו גם בוליבר וגם סן מרטין בזמן מלחמות העצמאות, והוא מחזיק היום את האוסף הממשלתי בסדר כרונולוגי פשוט. הפריט שצריך למצוא הוא "אסטלה ריימונדי", לוח גרניט מגולף מצ׳אוין דה ואנטאר: מסתכלים עליו בכיוון אחד וזאת אלוהות עם ניבים שעומדת; הופכים את התמונה וזאת דמות אחרת לגמרי. הגילוף נעשה כדי להיקרא בשני הכיוונים.
  3. פצ׳קמק — למעלה מאלף שנה הלכו לכאן אנשים מכל רחבי האנדים כדי לשאול שאלות אורקל, והתשובות נמסרו דרך פסל עץ בידי כוהנים. כשהאינקה כבשו את החוף הם לא הרסו אותו: הם בנו מקדש משלהם לידו והשאירו את האורקל פועל — מפני שאורקל שכולם ממילא מאמינים בו שווה יותר שלם. ב-1533 רכב לכאן ארננדו פיסארו במיוחד כדי לקלף את הזהב, ומצא הרבה פחות ממה שהסיפורים הבטיחו.
  4. מקום הזיכרון — בין 1980 ל-2000 נלחמה פרו ב"שביל הזוהר", וועדת האמת שדיווחה ב-2003 העמידה את מספר ההרוגים על כשישים ותשעה אלף. המסקנה ששינתה את המדינה נגעה לשאלה מי מת: כשלושה רבעים מהקורבנות דיברו קצ׳ואה או שפה ילידית אחרת כשפת אם, במדינה שבה אלה היו כשישית מהאוכלוסייה. המלחמה קרתה ברמות, ודווחה מלימה.
  5. ויה אל סלבדור — ב-1971 צעדו כמה אלפי משפחות בלי מקום לגור אל חול ריק מדרום ללימה וכבשו אותו במבצע מאורגן, עם נציגי גושים נבחרים כבר מהשבוע הראשון. הממשלה ניסתה להזיז אותם, נכשלה, ואז הכירה ביישוב. התושבים תכננו אותו בעצמם ברשת, עם מגרשים שנשמרו לבתי ספר ולכיכרות, והוא היום רובע של כמה מאות אלפי איש. ב-1987 הוא זכה על כך בפרס בינלאומי.
  6. שוק סורקיו — כאן קונים המטבחים של מסעדות לימה, והסיבה שהאוכל בעיר הזאת הוא מה שהוא מונחת על הדוכנים: בפרו שלושה אקלימים זה מעל זה בין הים הקר לאמזונס, ולמעלה משלושת אלפים זני תפוח אדמה מקומיים רשומים. תפוח האדמה בויית בהרים האלה לפני כשמונת אלפים שנה. לשאול דוכן איזה תפוח אדמה לאיזו מנה; הם יענו באריכות והם יהיו צודקים.

מה יש בלימה

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

לימה היא העיר הטובה ביותר לאכול בה ביבשת הזאת, והסיבה היא גיאוגרפיה ולא אופנה. זרם הומבולדט הקר עושה את זה לאחד ממקומות הדיג העשירים בעולם; האנדים שמאחורי העיר מחזיקים למעלה משלושת אלפים זני תפוח אדמה מקומיים ואת המקום שבו הוא בויית לראשונה; והאמזונס בצד השני מוסיף סט שלישי של מצרכים. ומעל זה יושבים שני מטבחי מהגרים שהם היום פשוט פרואניים: "צ׳יפה", מהפועלים הסינים שהובאו מ-1849, ו"ניקיי", מהיפנים שבאו מ-1899. הדלפק הוא "סביצ׳ריה" בצהריים או דוכן בשוק, שלושה עד שמונה דולרים — והסביצ׳ה היא מנת צהריים בלבד.

מוזיאונים

לפרו ארבעת אלפים וחמש מאות שנה של ערים על החוף הזה, והמוזיאונים בלימה מחזיקים את התיעוד הטוב ביותר בעולם להן. הדבר שצריך להבין קודם הוא שלא הייתה ציוויליזציה אנדינית אחת: האינקה היו האחרונים והחזיקו כמאה שנה, ולפניהם באו צ׳אווין, פרקס, נסקה, מוצ׳ה, וארי, צ׳ימו, ותרבות לימה שהפירמידות שלה נמצאות בתוך העיר המודרנית. לאף אחת מהן לא היה כתב במובן הרגיל, ולכן כלי החרס, הטקסטיל והחוטים הקשורים הם התיעוד. לרקו הוא הראשון שעושים, והוא נותן לכם ללכת בתוך המחסן של עצמו.

טבע

לימה בנויה על מדבר וכמעט לא יורד בה גשם — כשבעה מילימטרים בשנה, מה שמציב אותה בין הבירות היבשות בעולם. כל מה שירוק כאן מושקה משלושה נהרות אנדיניים או חי מערפל. וזה החלק המוזר: העיר אפורה ולחה בתשעים אחוז ברוב השנה ובכל זאת אין בה גשם, מפני שזרם הומבולדט הקר הורג את האוויר העולה שהיה יוצר אותו. אותו זרם מזין אחד ממקומות הדיג הגדולים בעולם. הים קר, השמיים נמוכים, ועשרים דקות פנימה השמש בחוץ.

אמונה ומקומות קדושים

שתי מערכות דתיות נפגשות בלימה, והעתיקה מבין השתיים עודנה נראית מתחת לחדשה. פצ׳קמק, עשרים ושבעה ק״מ דרומה, הייתה אורקל שמשכה צליינים מכל רחבי האנדים למעלה מאלף שנה — וכשהאינקה כבשו את החוף הם השאירו אותה פועלת, מפני שאמונה שכבר קיימת שווה יותר מאמונה שצריך להתקין. הספרדים הגיעו ב-1532 ועשו את ההפך, והתוצאה היא עיר עם חמישה קדושים מוכרזים, ועם ישו כהה עור שצייר עבד מאנגולה ושמאות אלפי אנשים נושאים ברחובות בכל אוקטובר.

עם ילדים

לימה מטפלת בילדים טוב מסיבה אחת: יש צוק ועליו פארק באורך עשרה ק״מ, וכל מה שילד רוצה פרוש לאורכו — דשא, מתקנים, מגדלור, ממצנחים מעל וקניון שנחצב בסלע בקצה. ועוד מעגל המזרקות בלילה, גן החיות שמחולק לשלושת האזורים של פרו, ואריות הים בקאיאו. מזג האוויר עוזר: לא חם לעולם ולא יורד גשם, ולכן שום דבר לא מתבטל.

חיי לילה

ברנקו היא התשובה לשאלה לאן ללכת בלילה, וזה לא מאבק צמוד: אתר הקיט הימי של לימה במאה התשע-עשרה הוא היום רובע של ברים בבתי עץ, ציורי קיר, מוזיאונים קטנים וגשר אחד שחוצים בעצירת נשימה. מירפלורס היא הגרסה הבטוחה והמשעממת יותר. המרכז מתרוקן אחרי שבע והופך למקום אחר, ולכן לא לתכנן שם לילה. השתייה מתחילה בפיסקו סאוור, והשעה הנכונה להגיע לכל מקום היא אחת-עשרה.

לחיפוש חדר בלימה