Peru

לימה

פיסארו תכנן את העיר הזאת בינואר 1535, ובמשך מאתיים שנה היא הייתה בירת דרום אמריקה הספרדית והעיר העשירה ביבשת — מפני שכל מה שנכרה באנדים נאלץ לעבור בה בדרכו לספרד. ואז האדמה זזה. רעידת האדמה של 1746 הרסה כמעט את כל העיר, ולכן מה שאתם הולכים בו הוא הבנייה מחדש — והבנייה מחדש עשויה קנים וטיח ולא אבן, בכוונה. שעתיים וחצי, שטוח, והמרכז טוב ביותר לפני שלוש אחר הצהריים.

סיורים רגליים

עיר המלכים

פיסארו תכנן את העיר הזאת בינואר 1535, ובמשך מאתיים שנה היא הייתה בירת דרום אמריקה הספרדית והעיר העשירה ביבשת — מפני שכל מה שנכרה באנדים נאלץ לעבור בה בדרכו לספרד. ואז האדמה זזה. רעידת האדמה של 1746 הרסה כמעט את כל העיר, ולכן מה שאתם הולכים בו הוא הבנייה מחדש — והבנייה מחדש עשויה קנים וטיח ולא אבן, בכוונה. שעתיים וחצי, שטוח, והמרכז טוב ביותר לפני שלוש אחר הצהריים.

1. הכיכר הראשית — כל מה שסביב הכיכר הזאת הוא שחזור, חוץ ממזרקת הברונזה באמצע — שנוצקה ב-1651 ועמדה דרך כל רעידת אדמה מאז. לימה נוסדה כאן ב-18 בינואר 1535 ונקראה "סיודד דה לוס ריאס", עיר המלכים, על שם שלושת החכמים — מפני שפיסארו בחר את המקום סביב חג ההתגלות.
2. קתדרלת לימה — ב-1977 מצאו פועלים שפינו את הקריפטה קופסת עופרת ובה גולגולת וכתובת ששמו של פיסארו עליה. הגוף שהוצג כשלו מאז 1891 נבדק שוב, ובדיקה פורנזית ב-1984 קבעה שהשרידים שבקופסה הם האמיתיים — הפציעות התאימו לתיאור ההתנקשות בחייו. העיר הציגה את האדם הלא נכון תשעים ושלוש שנים.
3. ארמון טורה טאגלה — להביט למעלה בשתי הגזוזטראות הסגורות מעץ. הגזוזטרה הסגורה היא חתימת לימה הקולוניאלית, ומקורה אינו ספרדי: הוא במַשְׁרַבִּיָּה המורית, תיבה מסוככת שמאפשרת למי שבפנים לראות את הרחוב בלי שייראה. בלימה היו מאות כאלה, והשורדות נמצאות בעיקר ברחוב הזה ובשני שלידו.
4. מנזר סן פרנסיסקו — לרדת אל הקטקומבות. עד 1808 זה היה בית הקברות הראשי של העיר, ושם למטה מונחות עצמותיהם של משהו כמו עשרים וחמישה אלף איש — ממוינות לפי סוג העצם ומסודרות בתבניות גיאומטריות: עצמות ירך עם עצמות ירך, גולגלות במעגלים. הסידור נעשה בידי משחזרים במאה העשרים ולא בידי הנזירים, והמוזיאון אומר את זה.
5. מנזר סנטו דומינגו — שלושה קדושים קבורים כאן, ושניים מהם אומרים משהו על לימה הקולוניאלית. רוסה דה לימה, שהוכרזה קדושה ב-1671, הייתה האדם הראשון שנולד ביבשות אמריקה והוכרז קדוש. מרטין דה פורס היה בנם של אציל ספרדי ואישה שחורה משוחררת מפנמה, לא יכול היה להתקבל כנזיר מן המניין בגלל גזעו, והוכרז קדוש ב-1962 — מאתיים תשעים ושלוש שנים אחרי רוסה.
6. הרובע הסיני — מ-1849 הובאו לפרו כמאה אלף פועלים סינים בחוזים לשמונה שנים, לחפור גואנו ולכרות קני סוכר, בתנאים קרובים די לעבדות עד שממשלת סין שלחה בסוף מפקח ואז אסרה את הסחר. השורדים שנשארו פתחו חנויות ומטבחים כאן ברחוב קפון, והאוכל שבישלו — "צ׳יפה" — הוא היום פשוט אוכל פרואני, שנאכל בכל מקום בידי כולם.

הצוק והים

לימה היא עיר מדברית. יורדים בה משהו כמו שבעה מילימטרים של גשם בשנה, מה שעושה אותה לאחת הבירות היבשות בעולם — ובכל זאת שמונה חודשים בשנה היא אפורה והלחות יושבת סביב תשעים אחוז. הסיבה נמצאת במים שמתחתיכם: זרם הומבולדט עולה קר לאורך החוף הזה, הורג את האוויר העולה שהיה יוצר גשם, ומשאיר ערפל במקומו. אותם מים קרים עצמם עושים את זה לאחד ממקומות הדיג העשירים בעולם — ולכן האוכל בעיר הזאת הוא מה שהוא. שעתיים לאורך ראש הצוק, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות.

1. ואקה פוקיאנה — פירמידת חומר משנת חמש מאות בערך, שעומדת באמצע הרובע היקר ביותר בלימה. היא בנויה ממיליוני לבני בוץ קטנות עשויות ביד, שמונחות על הצד שלהן עם רווחים ביניהן — כמו ספרים על מדף. וזאת הסיבה שהיא עוד כאן: הרווחים נותנים למבנה להתגמש ברעידת אדמה במקום להיגזר. בתוך העיר המודרנית יש משהו כמו ארבע מאות "ואקות" כאלה.
2. פארק קנדי — הכיכר במרכז מירפלורס, והיא מלאה חתולים. הרובע מטפל בהם באופן רשמי — יש תקציב, מתנדבים ותוכנית עיקור — אחרי שניסיון להרחיק אותם בשנות התשעים נתקל בהתנגדות ציבורית חזקה דיה כדי שהמועצה תסתובב. הם התושבים המצולמים ביותר בלימה.
3. פארק האהבה — נפתח ביום ולנטיין 1993, עם קיר פסיפס שנושא שורות של שירת אהבה פרואנית, ועם פסל עצום של זוג שוכב על הקרקע ומתנשק, שנקרא "אל בסו". הפסל השתמש בעצמו ובאשתו כדוגמנים. אין בו שום אירוניה בשום מקום, והעירייה מקיימת כאן בכל פברואר תחרות נשיקות המונית.
4. הטיילת והממצנחים — הצוק כאן בגובה כשמונים מטרים והוא עשוי חלוקי נהר רופפים ולא סלע — ולכן הוא מכוסה ברשתות ונתמך לכל אורכו. רוח הים שעולה בפן יציבה דיה כדי שאנשים ימצנחו ממרבד דשא באמצע העיר ויחזרו לנחות עליו. אפשר לצפות בחינם או לטוס בטנדם בכשבעים דולר.
5. גשר האנחות — גשר עץ משנת 1876 מעל הערוץ שהדייגים עלו בו מהחוף, באמצע ברנקו. המנהג הוא לעצור נשימה כל הדרך בפעם הראשונה שחוצים, ואז המשאלה מתגשמת. ברנקו הייתה אתר הקיט הימי של לימה העשירה לפני שהעיר הגיעה אליה, ולכן הבתים גדולים, מעץ וצבועים.
6. מוזיאון פדרו דה אוסמה — אחוזה בברנקו שמחזיקה ציור קולוניאלי מאסכולת קוסקו, והאסכולה היא הדבר ששווה לדעת: נזירים ספרדים לימדו ציירים אנדיניים מודלים אירופיים, הציירים שמרו על הטכניקה ושינו את התוכן בשקט — עלי זהב מונחים שטוחים על הגלימות, צמחים מקומיים, פנים אנדיניות, ובכמה ציורים המדונה מצוירת כהר. זאת לא הייתה התנגדות וזאת לא הייתה צייתנות.

מה שהיה לפני ומה שבא אחרי

המסלול הזה הוא שני החצאים של פרו שהמרכז הקולוניאלי אינו מספר: אלפי השנים שלפני 1532, ועשרים השנים שאחרי 1980. לימה יושבת על חוף שיש עליו עֵרים ארבעת אלפים וחמש מאות שנה, והמוזיאונים כאן מחזיקים את האוסף הטוב ביותר בעולם לזה. ובין 1980 ל-2000 ניהלה המדינה מלחמה פנימית שהרגה סביב שישים ותשעה אלף איש, רובם כפריים דוברי קצ׳ואה — ולעיר יש בניין אחד שאומר את זה. חצי יום עם שני קטעי מונית.

1. מוזיאון לרקו — אחוזה מהמאה השמונה-עשרה שנבנתה על פירמידה קדם-קולומביאנית, ובה כארבעים וחמישה אלף פריטים — והדבר יוצא הדופן הוא שאפשר להיכנס למחסן. מדף אחרי מדף של כלי חרס מקוטלגים, פתוח לציבור, דבר שכמעט שום מוזיאון בעולם אינו מרשה. האוסף פרוש על שלושת אלפים שנה, והתוויות ישרות לגבי אילו תרבויות עוד אינן מובנות.
2. המוזיאון הארכאולוגי הלאומי — בבניין הזה התאכסנו גם בוליבר וגם סן מרטין בזמן מלחמות העצמאות, והוא מחזיק היום את האוסף הממשלתי בסדר כרונולוגי פשוט. הפריט שצריך למצוא הוא "אסטלה ריימונדי", לוח גרניט מגולף מצ׳אוין דה ואנטאר: מסתכלים עליו בכיוון אחד וזאת אלוהות עם ניבים שעומדת; הופכים את התמונה וזאת דמות אחרת לגמרי. הגילוף נעשה כדי להיקרא בשני הכיוונים.
3. פצ׳קמק — למעלה מאלף שנה הלכו לכאן אנשים מכל רחבי האנדים כדי לשאול שאלות אורקל, והתשובות נמסרו דרך פסל עץ בידי כוהנים. כשהאינקה כבשו את החוף הם לא הרסו אותו: הם בנו מקדש משלהם לידו והשאירו את האורקל פועל — מפני שאורקל שכולם ממילא מאמינים בו שווה יותר שלם. ב-1533 רכב לכאן ארננדו פיסארו במיוחד כדי לקלף את הזהב, ומצא הרבה פחות ממה שהסיפורים הבטיחו.
4. מקום הזיכרון — בין 1980 ל-2000 נלחמה פרו ב"שביל הזוהר", וועדת האמת שדיווחה ב-2003 העמידה את מספר ההרוגים על כשישים ותשעה אלף. המסקנה ששינתה את המדינה נגעה לשאלה מי מת: כשלושה רבעים מהקורבנות דיברו קצ׳ואה או שפה ילידית אחרת כשפת אם, במדינה שבה אלה היו כשישית מהאוכלוסייה. המלחמה קרתה ברמות, ודווחה מלימה.
5. ויה אל סלבדור — ב-1971 צעדו כמה אלפי משפחות בלי מקום לגור אל חול ריק מדרום ללימה וכבשו אותו במבצע מאורגן, עם נציגי גושים נבחרים כבר מהשבוע הראשון. הממשלה ניסתה להזיז אותם, נכשלה, ואז הכירה ביישוב. התושבים תכננו אותו בעצמם ברשת, עם מגרשים שנשמרו לבתי ספר ולכיכרות, והוא היום רובע של כמה מאות אלפי איש. ב-1987 הוא זכה על כך בפרס בינלאומי.
6. שוק סורקיו — כאן קונים המטבחים של מסעדות לימה, והסיבה שהאוכל בעיר הזאת הוא מה שהוא מונחת על הדוכנים: בפרו שלושה אקלימים זה מעל זה בין הים הקר לאמזונס, ולמעלה משלושת אלפים זני תפוח אדמה מקומיים רשומים. תפוח האדמה בויית בהרים האלה לפני כשמונת אלפים שנה. לשאול דוכן איזה תפוח אדמה לאיזו מנה; הם יענו באריכות והם יהיו צודקים.

מה יש בלימה

איך מגיעים ומתניידים

• נמל התעופה חורחה צ׳אבס — המרכז הראשי של צדה המערבי של דרום אמריקה, בקאיאו, עשרה ק״מ מהמרכז הישן. לקחת מונית רשומה מתוך הטרמינל בלבד.
• תחנת דסאמפרדוס — תחנה משנת 1912 מאחורי ארמון הנשיאות, היום מוזיאון לספרות. המסילה מכאן עוד מטפסת לכמעט חמשת אלפים מטרים.
• אבנידה ארקיפה — עמוד השדרה מהמרכז הישן למירפלורס, ובו עובר נתיב האוטובוסים "מטרופוליטנו". בימי ראשון חלק ממנו נסגר למכוניות.
• נמל קאיאו — הנמל שהיה במשך מאתיים שנה השער החוקי היחיד לכל דרום אמריקה הספרדית. כל מה שהיה בדרכו לאירופה יצא מכאן.

תרבות והיסטוריה

• הכיכר הראשית — פיסארו תכנן את הכיכר הזאת בינואר 1535, והיא מרכז השלטון מאז. המזרקה באמצע היא משנת 1651 והיא הדבר העתיק ביותר בכיכר.
• קתדרלת לימה — נבנתה מחדש אחרי רעידות אדמה ארבע פעמים. המגדלים נראים אבן והם עץ וטיח, בכוונה — כדי שיתנדנדו במקום ליפול.
• ארמון הממשלה — נבנה על הבית שפיסארו לקח לעצמו, ושבו נרצח ב-1541. חילוף המשמרות בצהרי היום ולוקח חצי שעה.
• מנזר סן פרנסיסקו — בקטקומבות שמתחת מונחות עצמותיהם של כעשרים וחמישה אלף איש, ממוינות לפי סוג ומסודרות בתבניות. בספרייה שמעל עשרים וחמישה אלף כרכים.
• מנזר סנטו דומינגו — בו קברי שלושה קדושים, ובהם רוסה דה לימה — האדם הראשון שנולד ביבשות אמריקה והוכרז קדוש — ומרטין דה פורס.
• בזיליקת סן פדרו — הכנסייה הישועית, הושלמה ב-1638, והפנים הבארוקי הפחות משונה בעיר — מפני שהיא שרדה את רעידת האדמה של 1746.
• מקדש סנטה רוסה — הבית שגרה בו, ובו הבאר שאליה השליכה את המפתח לשלשלאות של עצמה. אנשים עוד משליכים לתוכה בקשות בכתב.
• כנסיית הנאסרנאס — נבנתה סביב ציור קיר של ישו כהה עור שצייר עבד מאנגולה, ושרד את רעידת האדמה של 1655 כשכל מה שסביבו נפל.
• בית אליאגה — אותה משפחה גרה בו מאז 1535, מה שעושה אותו לבית המיושב ברציפות העתיק ביותר ביבשות אמריקה. ביקורים בתיאום מראש.
• ארמון טורה טאגלה — אחוזה משנת 1735 עם שני גזוזטראות עץ מגולפות שהובאו מספרד. הגזוזטרה הסגורה היא חתימת לימה הקולוניאלית, ומקורה מורי.
• בית הספרות — תחנת הרכבת הישנה שהפכה למוזיאון ספרות חינם, והמקום האחד להבין כמה מהכתיבה הלטינו-אמריקאית יצאה מהעיר הזאת.
• מנזר הדיסקלסוס — מנזר פרנציסקנים יחפים משנת 1592 בקצה טיילת שדרת עצים, עם תאים שנשמרו כפי שהיו. כמעט בלי מבקרים.
• מוזיאון לרקו — באחוזה מהמאה השמונה-עשרה שנבנתה על פירמידה קדם-קולומביאנית. ארבעים וחמישה אלף פריטים במחסן פתוח שאפשר ללכת בתוכו, דבר שכמעט שום מוזיאון אינו מרשה.
• המוזיאון הארכאולוגי הלאומי — האוסף הממשלתי, בפואבלו ליברה, ובבניין שבו התאכסנו גם בוליבר וגם סן מרטין. כרונולוגי, לא זוהר, וההקדמה הטובה ביותר.
• מוזיאון האמנות של לימה — בארמון התערוכה משנת 1872, ובו שלושת אלפים שנה של אמנות פרואנית בקו אחד, מטקסטיל ועד ההווה.
• מקום הזיכרון — לסכסוך הפנימי של 1980 עד 2000. ועדת האמת העמידה את מספר ההרוגים על כשישים ותשעה אלף, רובם כפריים ודוברי קצ׳ואה.
• מוזיאון האומה — גוש ברוטליסטי בסן בורחה שמחזיק את האוספים הלאומיים ואת "יויאנפאק", התיעוד הצילומי של הסכסוך.
• מוזיאון אמנו — אוסף טקסטיל פרטי במירפלורס, בתיאום מראש, והמקום הטוב במדינה להבין אריגה אנדינית ככתיבה.
• מוזיאון פדרו דה אוסמה — אחוזה בברנקו עם ציור קולוניאלי מאסכולת קוסקו וכסף אנדיני. קטן, מצוין, ובדרך כלל ריק.
• מוזיאון התרבות הפרואנית — אמנות עממית, בבניין שהועתק משער טיוואנקו. זול, ואף אחד לא הולך.
• מצודת ריאל פליפה — נבנתה מ-1747 אחרי פשיטת שודדי ים, והיא המצודה הספרדית הגדולה ביבשות אמריקה. היא הייתה העמדה המלוכנית האחרונה שנכנעה, ב-1826.
• ויה אל סלבדור — נוסדה בפלישת קרקע מאורגנת ב-1971 על חול חשוף, ותוכננה בידי תושביה עצמם לעיר של מאות אלפים.

מה לראות

• שדרת הדיסקלסוס — טיילת משנת 1611 עם פסלי שיש איטלקיים של גלגל המזלות, שנבנתה כדי שהאצולה הקולוניאלית תיראה מטיילת. דהויה ואמיתית.
• כיכר סן מרטין — תוכננה למאה שנה לעצמאות ב-1921 בסגנון אחד, ולכן היא נראית כבניין אחד. על הפסל יש למה בטעות.
• חירון דה לה אוניון — רחוב הולכי הרגל בין שתי הכיכרות הראשיות, וטיילת העיר במשך ארבע מאות שנה. רועש ומקומי לגמרי.
• גבעת סן כריסטובל — ארבע מאות מטרים מעל העיר, ומהפסגה כל העמק, ובה צלב שפיסארו הציב. לעלות במיניבוס מאורגן, לא לבד.
• פלסה דה אצ׳ו — זירת פרים משנת 1766 והעתיקה ביבשות אמריקה. מלחמות השוורים כאן נתונות למחלוקת בבתי המשפט, והבניין שווה ראייה בכל מקרה.
• פארק החומה — נבנה על יסודות חומת העיר מהמאה השבע-עשרה שנחשפו בחפירה. החומה נהרסה ב-1870 כדי לתת ללימה לגדול.
• ואקה פוקיאנה — פירמידת חומר משנת חמש מאות בערך, שעומדת באמצע מירפלורס. היא שורדת רעידות אדמה בגלל האופן שבו הלבנים מונחות.
• ואקה ואיאמרקה — פירמידת לבני בוץ משוחזרת תקועה בין בנייני דירות בסן איסידרו, שהייתה בשימוש לקבורה למעלה מאלף שנה.
• פצ׳קמק — עיר אורקל עשרים ושבעה ק״מ דרומה, שמשכה צליינים למעלה מאלף שנה לפני האינקה — והאינקה השאירו אותה פועלת במקום להרוס אותה.
• טיילת מירפלורס — עשרה ק״מ של פארק על ראש צוק שמונים מטר מעל האוקיינוס השקט. אנשים ממצנחים ממנו, והזינוק חינם לצפייה.
• פארק האהבה — קיר פסיפס של שירי אהבה סביב פסל עצום של זוג מתנשק, נפתח ביום ולנטיין 1993. כולו כנות.
• פארק קנדי — מרכז מירפלורס, מלא חתולים שהרובע מטפל בהם באופן רשמי. ציירים מוכרים כאן עבודות בסופי שבוע.
• חוף מקאהה — שבירת גלישה בתחתית הצוק בתוך העיר, עם גלשנים להשכרה על החלוקים. המים קרים כל השנה.
• גשר ויינה — גשר להולכי רגל מעל הערוץ, ובו הנוף היחיד הטוב ביותר של קו החוף, עם הממצנחים בגובה העיניים.
• ברנקו — אתר הקיט הימי של לימה במאה התשע-עשרה, היום רובע הברים, ציורי הקיר והמוזיאונים הקטנים. ללכת בו בערב.
• גשר האנחות — גשר עץ משנת 1876 מעל השביל הישן לחוף. המנהג הוא לחצות אותו בפעם הראשונה בעצירת נשימה.
• בחדה דה באניוס — הרמפה מברנקו למטה אל הים, שנסללה במקום שבו דייגים העלו את השלל. ציורי קיר כל הדרך.
• מורו סולאר — הלשון בקצה הדרומי, ובה פלנטריום ושדה הקרב של 1881, כשצ׳ילה כבשה את לימה. משולט וניתן לביקור.
• חוף לה ארדורה — מפרץ פרסה תחת צוקים בצ׳וריוס, פעם החוף המשובח והיום דהוי, עם מסעדות דגים בחזית.
• חורשת הזיתים — עצי זית שניטעו ב-1560 מייחורים שהובאו מסביליה, היום חורשה מוגנת בתוך רובע הבנקים.
• מעגל המים — שלוש-עשרה מזרקות בפארק הרזרבה, מוארות ומתוזמרות בלילה, והוא מחזיק שיא למכלול המזרקות הגדול בפארק.
• ביצות ויה — ביצות בתוך העיר המדברית, ניזונות ממי תהום מהאנדים, ובהן נרשמו למעלה ממאתיים מיני עופות.
• איי פלומינו — סירות מקאיאו לאיים עם אלפי אריות ים שאפשר לשחות לידם. הזרם הקר הוא הסיבה שהם שם.
• לומס דה לאצ׳אי — שמונים ק״מ צפונה, גבעות מדבר שמוריקות בין יולי לאוקטובר מערפל בלבד. גשם אינו יורד עליהן כלל.
• קראל — מאה שלושים ושמונה ק״מ צפונה, והעיר העתיקה ביבשות אמריקה: פירמידות שנבנו בסביבות אלפיים שש מאות לפני הספירה.
• מרקוואסי — יער אבן בגובה ארבעת אלפים מטרים, חמישים ושבעה ק״מ מזרחה, שמגיעים אליו ברגל או על סוס מסן פדרו דה קסטה. ללינה.
• אוברחיו — כפר נהר בגובה אלפיים ושמונה מאות מטרים, שמונים ק״מ צפון-מזרחה, שלימה נוסעת אליו בסופי שבוע כדי לצאת מהערפל.
• אספיטיה — שבעים וחמישה ק״מ דרומה בעמק מאלה, מעל כרמים, והמקום הקרוב ביותר לטעום פיסקו במקום שבו הוא נעשה.
• פונטה ארמוסה — שלושים ותשעה ק״מ דרומה, עיירת הגלישה של לימה, ושבירת גלים גדולה מול החוף. שמשי כשהעיר אפורה.
• פארק האגדות — גן חיות וגן בוטני מחולקים לחוף, הר וג׳ונגל — השיעור הברור ביותר שיש בגיאוגרפיה של פרו.

שווקים וקניות

• הרובע הסיני — הרובע הסיני השני בעתיקותו ביבשות אמריקה, ברחוב קפון. כמאה אלף פועלים סינים הובאו לפרו מ-1849.
• לרקומאר — קניון שנחצב בפן הצוק כדי שלא יחסום את הנוף מלמעלה. יקר, והמרפסת שווה שתייה אחת.
• שוק סורקיו — השוק שהשפים של לימה באמת קונים בו: פירות משלושה אקלימים, ארבעים סוגי תפוחי אדמה, ודלפקי סביצ׳ה מאחור.
• גמרה — עשרים אלף סדנאות וחנויות בגדים בכארבעים בלוקים בלה ויקטוריה, ורוב פרו קונה כאן את בגדיה. ללכת בבוקר.
• אבנידה לרקו — הרחוב הראשי של מירפלורס, מפארק קנדי ועד הצוק. חנויות, חלפנים, והחצי התיירותי של העיר.
• רחוב הפיצות — רחוב הולכי רגל קצר שמתפצל מפארק קנדי, רועש, זול, תיירותי, וישר לגבי זה.

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

לימה היא העיר הטובה ביותר לאכול בה ביבשת הזאת, והסיבה היא גיאוגרפיה ולא אופנה. זרם הומבולדט הקר עושה את זה לאחד ממקומות הדיג העשירים בעולם; האנדים שמאחורי העיר מחזיקים למעלה משלושת אלפים זני תפוח אדמה מקומיים ואת המקום שבו הוא בויית לראשונה; והאמזונס בצד השני מוסיף סט שלישי של מצרכים. ומעל זה יושבים שני מטבחי מהגרים שהם היום פשוט פרואניים: "צ׳יפה", מהפועלים הסינים שהובאו מ-1849, ו"ניקיי", מהיפנים שבאו מ-1899. הדלפק הוא "סביצ׳ריה" בצהריים או דוכן בשוק, שלושה עד שמונה דולרים — והסביצ׳ה היא מנת צהריים בלבד.

• סביצ׳ה — דג נא כבוש בליים עם צ׳ילי ובצל, מוגש עם בטטה ותירס ענק; צהריים בלבד
• אנטיקוצ׳וס — שיפודי לב בקר מגריל רחוב אחרי שחשך, שני דולרים לשני שיפודים
• קאוסה ופאפה א-לה ואנקאינה — שתי מנות תפוח אדמה קרות; תפוח האדמה הצהוב הוא העיקר, ויש שלושת אלפים זנים
• צ׳יפה — סינית-פרואנית, וזה לא מיזוג: "לומו סלטדו" היא מנת צ׳יפה והיא המנה הלאומית
• ניקיי — יפנית-פרואנית: "תירדיטו" היא מנת ניקיי, חתוכה דק כמו סשימי עם רוטב פרואני
• פיסקו סאוור — ברנדי ענבים, ליים, סירופ, חלבון ביצה וביטרס. פרו וצ׳ילה שתיהן תובעות את הפיסקו ואף אחת לא תיסוג
• פיקרונס — טבעות סופגנייה מדלעת ובטטה בסירופ קנה סוכר, ממחבת ברחוב; דולר
• צ׳יצ׳ה מורדה — שתייה סגולה שמורתחת מתירס שחור עם קליפת אננס וקינמון; לא אלכוהולית
• אינקה קולה — משקה קל צהוב שמוכר כאן יותר מקוקה-קולה — ולכן קוקה-קולה קנתה אותו במקום להילחם
• דלפקי הסביצ׳ה בסורקיו — מאחורי השוק, פתוחים עד שהדג נגמר — כלומר סביב שתיים אחר הצהריים

מוזיאונים

לפרו ארבעת אלפים וחמש מאות שנה של ערים על החוף הזה, והמוזיאונים בלימה מחזיקים את התיעוד הטוב ביותר בעולם להן. הדבר שצריך להבין קודם הוא שלא הייתה ציוויליזציה אנדינית אחת: האינקה היו האחרונים והחזיקו כמאה שנה, ולפניהם באו צ׳אווין, פרקס, נסקה, מוצ׳ה, וארי, צ׳ימו, ותרבות לימה שהפירמידות שלה נמצאות בתוך העיר המודרנית. לאף אחת מהן לא היה כתב במובן הרגיל, ולכן כלי החרס, הטקסטיל והחוטים הקשורים הם התיעוד. לרקו הוא הראשון שעושים, והוא נותן לכם ללכת בתוך המחסן של עצמו.

• מוזיאון לרקו — ארבעים וחמישה אלף פריטים, מחסן פתוח שאפשר ללכת בתוכו, וגלריית חרס אירוטי נפרדת
• המוזיאון הארכאולוגי הלאומי — האוסף הממשלתי בסדר כרונולוגי; למצוא את "אסטלה ריימונדי", שגולפה כדי להיקרא בשני כיוונים
• מוזיאון האמנות של לימה — שלושת אלפים שנה של אמנות פרואנית בקו אחד, בארמון התערוכה משנת 1872
• מקום הזיכרון — לסכסוך של 1980 עד 2000; כשישים ותשעה אלף הרוגים, שלושה רבעים מהם דוברי קצ׳ואה
• מוזיאון האומה — גוש בטון בסן בורחה שמחזיק את האוספים הלאומיים ואת צילומי "יויאנפאק"
• מוזיאון אמנו — אוסף טקסטיל פרטי בתיאום מראש; המקום הטוב לראות אריגה כמסמך
• בית הספרות — חינם, בתחנת הרכבת הישנה, והתיאור הברור ביותר למה כל כך הרבה כתיבה יצאה מכאן
• מוזיאון פדרו דה אוסמה — ציור קולוניאלי מאסכולת קוסקו וכסף אנדיני באחוזה בברנקו; קטן ובדרך כלל ריק

טבע

לימה בנויה על מדבר וכמעט לא יורד בה גשם — כשבעה מילימטרים בשנה, מה שמציב אותה בין הבירות היבשות בעולם. כל מה שירוק כאן מושקה משלושה נהרות אנדיניים או חי מערפל. וזה החלק המוזר: העיר אפורה ולחה בתשעים אחוז ברוב השנה ובכל זאת אין בה גשם, מפני שזרם הומבולדט הקר הורג את האוויר העולה שהיה יוצר אותו. אותו זרם מזין אחד ממקומות הדיג הגדולים בעולם. הים קר, השמיים נמוכים, ועשרים דקות פנימה השמש בחוץ.

• הגארואה וזרם הומבולדט — אפור שמונה חודשים בשנה בלי גשם; המים הקרים מול החוף הם כל ההסבר
• לומס דה לאצ׳אי — גבעות מדבר שמוריקות בין יולי לאוקטובר מערפל בלבד; שמונים ק״מ צפונה
• ביצות ויה — ביצות בתוך העיר המדברית, ניזונות ממי תהום אנדיניים; למעלה ממאתיים מיני עופות
• איי פלומינו — אלפי אריות ים במרחק נסיעת סירה מקאיאו, ואפשר להיכנס איתם למים
• קוסטה ורדה והצוקים — שמונים מטר של חלוקי נהר רופפים שמחזיקים את העיר; מכוסים ברשתות ונתמכים כל הדרך
• מרקוואסי — יער אבן בגובה ארבעת אלפים מטרים, חמישים ושבעה ק״מ מזרחה; סוסים או רגל, וללינה
• אוברחיו והכביש לקנטה — שמונים ק״מ צפון-מזרחה ואלפיים ושמונה מאות מטרים למעלה — כלומר מחוץ לערפל
• פארק האגדות — גן חיות מחולק לחוף, הר וג׳ונגל; שיעור הגיאוגרפיה הברור ביותר במדינה

אמונה ומקומות קדושים

שתי מערכות דתיות נפגשות בלימה, והעתיקה מבין השתיים עודנה נראית מתחת לחדשה. פצ׳קמק, עשרים ושבעה ק״מ דרומה, הייתה אורקל שמשכה צליינים מכל רחבי האנדים למעלה מאלף שנה — וכשהאינקה כבשו את החוף הם השאירו אותה פועלת, מפני שאמונה שכבר קיימת שווה יותר מאמונה שצריך להתקין. הספרדים הגיעו ב-1532 ועשו את ההפך, והתוצאה היא עיר עם חמישה קדושים מוכרזים, ועם ישו כהה עור שצייר עבד מאנגולה ושמאות אלפי אנשים נושאים ברחובות בכל אוקטובר.

• פצ׳קמק — עיר אורקל שמשכה צליינים אלף שנה; האינקה השאירו אותה פועלת במקום להרוס אותה
• אדון הניסים — ציור קיר של עבד מאנגולה ששרד את רעידת האדמה של 1655; נושאים אותו בעיר בכל אוקטובר
• סנטה רוסה דה לימה — האדם הראשון שנולד ביבשות אמריקה והוכרז קדוש, ב-1671; הבאר עוד מקבלת בקשות בכתב
• סן מרטין דה פורס — בנם של אציל ספרדי ואישה שחורה משוחררת; נחסם מנזירות מלאה בשל גזעו, הוכרז קדוש ב-1962
• הקטקומבות של סן פרנסיסקו — בית הקברות הראשי של העיר עד 1808; עצמות של כעשרים וחמישה אלף איש, ממוינות לפי סוג
• קראל — העיר העתיקה ביבשות אמריקה, סביב אלפיים שש מאות לפני הספירה, ולא נמצא בה נשק
• ואקה פוקיאנה — פירמידת חומר משנת חמש מאות בערך באמצע מירפלורס, ואחת מכארבע מאות
• ואקה ואיאמרקה — פירמידת לבני בוץ בין בנייני דירות בסן איסידרו, שהייתה בשימוש לקבורה למעלה מאלף שנה

עם ילדים

לימה מטפלת בילדים טוב מסיבה אחת: יש צוק ועליו פארק באורך עשרה ק״מ, וכל מה שילד רוצה פרוש לאורכו — דשא, מתקנים, מגדלור, ממצנחים מעל וקניון שנחצב בסלע בקצה. ועוד מעגל המזרקות בלילה, גן החיות שמחולק לשלושת האזורים של פרו, ואריות הים בקאיאו. מזג האוויר עוזר: לא חם לעולם ולא יורד גשם, ולכן שום דבר לא מתבטל.

• מעגל המים — שלוש-עשרה מזרקות מוארות ומתוזמרות בלילה, ובאחת מהן רצים בתוך המים בכוונה
• פארק האגדות — גן חיות וגן בוטני מחולקים לחוף, הר וג׳ונגל, על אתר ארכאולוגי
• איי פלומינו — סירה מקאיאו לאלפי אריות ים, וחליפות צלילה כדי לשחות איתם
• מתקני הטיילת — עשרה ק״מ של דשא על ראש צוק, עם מתקני שעשועים כל כמה מאות מטרים; חינם ובטוח
• הממצנחים בגשר ויינה — הם ממצנחים בגובה העיניים מהגשר; הצפייה חינם ולא נמאסת
• המגדלור — מגדלור פעיל בפארק שעל הצוק, שהועבר לכאן מהנמל; בחלק מהימים אפשר לעלות
• ואקה פוקיאנה בשקיעה — מוארת אחרי שחשך ואפשר ללכת בה על שבילים מוגבהים; פירמידה בין בנייני דירות עובדת על ילדים
• מוזיאון השוקולד — סדנה שבה ילדים טוחנים פולי קקאו מהאמזונס הפרואני לחפיסה שלהם

חיי לילה

ברנקו היא התשובה לשאלה לאן ללכת בלילה, וזה לא מאבק צמוד: אתר הקיט הימי של לימה במאה התשע-עשרה הוא היום רובע של ברים בבתי עץ, ציורי קיר, מוזיאונים קטנים וגשר אחד שחוצים בעצירת נשימה. מירפלורס היא הגרסה הבטוחה והמשעממת יותר. המרכז מתרוקן אחרי שבע והופך למקום אחר, ולכן לא לתכנן שם לילה. השתייה מתחילה בפיסקו סאוור, והשעה הנכונה להגיע לכל מקום היא אחת-עשרה.

• הברים של ברנקו — בתי עץ שהוסבו לברים סביב הפארק העירוני; הלילה הטוב בעיר
• פיסקו סאוור בבוליבר — מלון משנת 1924 במרכז הישן שמגיש גרסה מוגדלת במסורת; להזמין "קתדרל"
• מוזיקה קריוליה ו"פניה" — מוזיקה אפרו-פרואנית חיה ב"פניה"; תוף הקופסה שמנגנים בו נקרא "קחון" והוא היה ארגז מִשלוח
• רחוב הפיצות — רועש, זול, תיירותי, והמקום האחד במירפלורס שמודה במה שהוא
• מרפסת לרקומאר — חצוב בפן הצוק עם האוקיינוס השקט למטה; יקר, ושווה בדיוק שתייה אחת בשקיעה
• גרילי האנטיקוצ׳וס אחרי שחשך — שיפודי לב בקר על פחמים; התור הוא סימן האיכות, וזה שני דולרים
• קאיאו מונומנטל — בלוק מהנמל הישן שנבנה מחדש כגלריות וברים; ללכת עם מדריך, ובערב בלבד
• סלסה וקומביה — לימה רוקדת את שתיהן, ו"צ׳יצ׳ה" היא הקומביה האמזונית המקומית עם גיטרת סרף בתוכה