sleepntrip

South Africa

יוהנסבורג

יוהנסבורג בת מאה וארבעים שנה והיא קיימת מסיבה אחת: בשנת 1886 מצא מחפש זהב מחשוף של עורק זהב בחווה כאן, ובתוך עשור היה מחנה אוהלים על רמה חשופת עצים בגובה אלף ושמונה מאות מטרים לעיר הגדולה בדרום אפריקה. כל מה שבא אחר כך — שיטת העבודה הנודדת, הטאונשיפים, חוקי הפנקס, האפרטהייד עצמו — נבנה כדי להכניס אנשים למעמקי האדמה ולהרחיק אותם מהעיר כשאינם שם. המסלול הזה אינו הליכה בין שני המוזיאונים; הם שנים עשר קילומטרים זה מזה ולוקחים רכב או סיור. חצי יום, והוא כבד. להתחיל במוזיאון האפרטהייד.

חדר לזוג ביוהנסבורג — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

שני המוזיאונים שמסבירים את המדינה

יוהנסבורג בת מאה וארבעים שנה והיא קיימת מסיבה אחת: בשנת 1886 מצא מחפש זהב מחשוף של עורק זהב בחווה כאן, ובתוך עשור היה מחנה אוהלים על רמה חשופת עצים בגובה אלף ושמונה מאות מטרים לעיר הגדולה בדרום אפריקה. כל מה שבא אחר כך — שיטת העבודה הנודדת, הטאונשיפים, חוקי הפנקס, האפרטהייד עצמו — נבנה כדי להכניס אנשים למעמקי האדמה ולהרחיק אותם מהעיר כשאינם שם. המסלול הזה אינו הליכה בין שני המוזיאונים; הם שנים עשר קילומטרים זה מזה ולוקחים רכב או סיור. חצי יום, והוא כבד. להתחיל במוזיאון האפרטהייד.

  1. מוזיאון האפרטהייד — הכרטיס שלכם מודפס באקראי כ"לבן" או "לא-לבן" ואתם נכנסים בשער המתאים, עם כלוב של פנקסי מעבר אמיתיים מאחורי זכוכית בצד השני — זה שלושים השניות הראשונות והן קובעות את התנאים. המוזיאון נבנה ב-2001 כתנאי לרישיון קזינו, וזה מוצא מוזר למוזיאון הטוב במדינה. מאתיים וארבעים ראנד לזרים. אומת 10/2026.
  2. גבעת החוקה — מכלול מצודה וכלא שהחזיק את גנדי ב-1908 ואת מנדלה ב-1962, ועוד את כלא הנשים ואת "מספר ארבע", האגף הידוע לשמצה באכזריותו לגברים שחורים. ב-1996 נבנה בתוכו בכוונה בית המשפט החוקתי החדש, בחלקו מלבנים של אגף העצורים שנהרס, ובית המשפט יושב בפומבי — כל אדם יכול להיכנס ולצפות בדיון. ההצבה הזאת זה לצד זה היא כל הטיעון של האתר.
  3. הגלריה לאמנות — אדווין לוטיינס תכנן אותה ב-1915 — האדריכל של ניו דלהי — והיא נבנתה כשפניה צפונה, גב אל הפארק, מפני שהעיר תכננה להזיז את המסילה ולא עשתה זאת. ולכן הכניסה המפוארת פונה כבר מאה שנים אל פיסת פארק ששימשה סיבוב מוניות. האוסף בפנים משמעותי באמת, והבניין נאבק בגג דולף ובמשבר מימון עשרים שנה.
  4. מוזיאון אפריקה — בשוק הפירות הישן בניוטאון, הכניסה חינם, והחדר שחשוב הוא שחזור משפט הבגידה מ-1956 — מאה חמישים ושישה אנשים הואשמו בבת אחת, ובהם מנדלה, במשפט שנמשך ארבע שנים וחצי ונגמר בזיכוי כולם. יש בו גם שחזור מלא של צריף משנות החמישים מסופיאטאון, בנוי מהחומרים האמיתיים.
  5. תיאטרון השוק — נפתח ב-1976 בשוק הפירות ההודי הישן ונודע במשך עשרים שנה כ"תיאטרון המאבק": הוא העלה מחזות של אתול פוגרד ואחרים בפני קהל מעורב גזעית, וזה היה בלתי חוקי, והוא פשוט המשיך. השחקנים נעצרו, המחזות נאסרו בחו״ל והוצגו בכל זאת, והבניין עוד תיאטרון פועל.
  6. מרכז קרלטון — מאתיים עשרים ושלושה מטרים וחמישים קומות, שהושלמו ב-1973, והוא הבניין הגבוה באפריקה יותר מחצי מאה — וזה אומר פחות על יוהנסבורג ויותר על מה שקרה למרכז העיר אחר כך. בשנות התשעים עברו התאגידים צפונה לסנדטון בהמוניהם, והמגדל שהיה הסמל של המרכז מחזיק היום בניין משרדים חצי ריק מתחת לתצפית.

סווטו

סאות׳ ווסטרן טאונשיפס — השם הוא קיצור מנהלי וזה מספר מה זה היה: מקום שנבנה כדי להחזיק את כוח העבודה שהעיר הייתה צריכה ולא רצתה שיגור בה. יותר ממיליון איש גרים כאן היום, בכל הטווח מצריפים בלי תשתית ועד בתים פרטיים גדולים באותו רחוב. זה לא שכונת עוני וזה לא פארק שעשועים, והדרך הישרה היחידה לראות את זה היא עם מדריך שגר כאן. חצי יום, ברכב או בסיור אופניים.

  1. מוזיאון הקטור פיטרסון — בשישה עשר ביוני 1976 צעדו תלמידי בית ספר נגד לימוד באפריקאנס; המשטרה פתחה באש והקטור פיטרסון, בן שתים עשרה, היה מהראשונים שנהרגו. התצלום של סם נזימה, של נער שנושא את גופתו ואחותו של הקטור רצה לצדו, הקיף את העולם בתוך יום ושינה את האופן שבו העולם ראה את דרום אפריקה. המוזיאון עומד מאתיים מטר מהמקום שבו נורה, והמקום מסומן.
  2. בית מנדלה — בית קופסת גפרורים בן ארבעה חדרים ברחוב וילקזי שמנדלה עבר אליו ב-1946 וקרא לו המקום הראשון שהיה באמת שלו. הוא ישן בו בפעם האחרונה ב-1962 וחזר אליו אחרי עשרים ושבע שנות כלא, שהה בו אחד עשר ימים ועזב — הוא אמר שהבית כבר אינו מרגיש כמו בית. חורי הכדורים וסימני השרפה בקיר החיצוני הם מהתקפות משטרה בשנות השמונים, כשוויני גרה כאן.
  3. רחוב וילקזי — הרחוב היחיד בעולם שגרו בו שני חתני פרס נובל לשלום: מנדלה ודזמונד טוטו, שביתו כמה מאות מטרים במעלה הרחוב והוא עוד בית משפחה פרטי. הרחוב היום מסעדות ודוכנים, ויש מי שלא נוח לו עם זה ויש מי שמצביע על כך שזה בדיוק איך שנראית השתתפות כלכלית. הוויכוח עצמו שווה לשמוע מהמדריך שלכם.
  4. כנסיית רג׳ינה מונדי — הכנסייה הקתולית הגדולה בדרום אפריקה, בכאלפיים מקומות ישיבה, ובשנות האפרטהייד נערכו בה אספות פוליטיות שנאסרו בכל מקום אחר, בחסות תפילה. המשטרה ירתה לתוך הבניין יותר מפעם אחת; יש חורי כדורים בתקרה ומזבח שיש פגוע, ושניהם הושארו בכוונה בלי תיקון. ועדת האמת והפיוס קיימה כאן אחר כך שימועים.
  5. כיכר וולטר סיסולו — בעשרים ושישה ביוני 1955 נפגשו כשלושת אלפים צירים על הקרקע הפתוחה הזאת בקליפטאון ואימצו את אמנת החירות, שנפתחת בשורה שדרום אפריקה שייכת לכל מי שחי בה. המשטרה פיזרה את היום השני של הכינוס ורשמה את שמות כל הנוכחים; השמות ההם הפכו לכתב האישום של משפט הבגידה שנה אחר כך.
  6. מגדלי אורלנדו — שני מגדלי קירור של תחנת כוח פחמית שפעלה בין 1951 ל-1998 — היא עמדה בסווטו, שרפה פחם מעל סווטו, וסיפקה חשמל ליוהנסבורג הלבנה בזמן שרוב הטאונשיפ סביבה לא היה מחובר. היום הם צבועים מלמעלה למטה בציורי קיר ואפשר לקפוץ בנג׳י ביניהם, וזאת דרך דרום-אפריקאית מאוד לטפל באנדרטה.

העיר שחזרה

בשנות התשעים עזבו החברות את המרכז לסנדטון כמעט בן לילה, הבניינים נתפסו, ובמשך עשרים שנה היה המרכז מקום שנוסעים סביבו ולא לתוכו. מה שקרה מאז אינו אחיד והוא אמיתי: כמה מתחמים נבנו מחדש בידי יזמים קטנים ואמנים, ובבוקר של יום ראשון הם מהמקומות הטובים במדינה. באמצע השבוע ואחרי שחשך זה עניין אחר, וההסתייגות הזאת אינה קישוט. שעתיים, בוקר של יום ראשון, עם מדריך או בסיור מאורגן.

  1. ארטס און מיין — גוש מחסנים שנקנה ב-2009 בידי יזם בן עשרים ושבע שלא היה לו כסף, והפך לסטודיואים עם שוק יום ראשון בקומת הקרקע. ויליאם קנטרידג׳, כנראה האמן המשמעותי ביותר בעולם שדרום אפריקה הוציאה, מחזיק את הסטודיו שלו בבניין הזה. כל מתחם מאבונג צמח מהגוש האחד הזה.
  2. מאבונג — פירוש השם בסותו הוא "מקום של אור". במשך כעשור היה זה אתר הראווה של שיקום מרכז העיר, ואז קרסה חברת היזם המקורי ב-2017 וחלקים ממנו התרוקנו שוב. מה שנשאר אמיתי וקטן ממה שהתצלומים מציעים: כמה רחובות של גלריות, בתי קפה וציורי קיר, מצוינים ביום ראשון ושקטים מספיק באמצע השבוע כדי שלא כדאי לשוטט.
  3. ויקטוריה יארדס — סככות תעשייה ישנות בלורנצוויל שהפכו לסדנאות אמנים, עם גינות ירק בין הבניינים שמעובדות בידי אנשים מהרחובות שסביב — המודל אומר במפורש שהשכנים חייבים להרוויח מזה או שהפרויקט לא ישרוד. היום הפתוח הוא ביום ראשון הראשון בחודש, וזה היום לבוא בו.
  4. פונטה סיטי — חמישים וארבע קומות שנבנו ב-1975 כדירות יוקרה, חלולות באמצע כמו ארובה, והבניין למגורים הגבוה באפריקה. בשנות התשעים הוא התרוקן, כנופיות נכנסו והליבה התמלאה בחמש קומות של אשפה שהושלכה לפיר. הוא נוקה והוא היום דירות שכורות רגילות, מאוכלסות במלואן. אפשר להיכנס רק בסיור מאורגן, וזה הכלל הנכון כאן.
  5. בראמפונטיין — הרובע הסטודנטיאלי ליד אוניברסיטת ויטס, ושוק הניברגודס על הגג בשבת הוא המקום שהמעמד הבינוני הצעיר של העיר באמת נמצא בו — קהל פוסט-אפרטהייד לגמרי, מעורב באופן שדור ההורים שלהם לא היה. מחאות "התשלומים חייבים ליפול" ב-2015 התחילו באוניברסיטה ברחוב הזה.
  6. שוק מאי מאי — שוק של מרפאים מסורתיים, רוקחי עשבים ואומני זולו שפועל במקום הזה מאז שנות השלושים — במקורו מכלול מעונות לעובדי מכרות נודדים מנטאל. החנויות מוכרות קליפות עץ, שורשים וחלקי חיות למוטי, ומגנים ועבודות חרוזים שנעשים במקום. לשאול לפני כל צילום: אצל רבים מהמרפאים כאן זאת התנגדות רצינית ולא העדפה.

מה יש ביוהנסבורג

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

יוהנסבורג אוכלת בשר על אש ועמילן לידו, והמקומות שחשובים אינם מסעדות: שישאניאמה היא קצבייה עם מנגל מאחור, שקונים בה את הבשר נא לפי קילו והם צולים אותו, וקוטה היא רבע כיכר לחם שמרוקנת וממולאת. עשרים עד מאה וחמישים ראנד. מזומן וכרטיס שניהם עובדים; כמעט אף אחד כאן כבר לא מזומן בלבד.

מוזיאונים

כמעט כל מוזיאון בעיר הזאת עוסק באותם שני נושאים: זהב, ומה שנבנה כדי להפיק אותו. החריג הוא מרכז המקורות, שחוזר מאה אלף שנים אחורה ולא מאה וארבעים. רוב המקומות מקבלים כרטיס; מוזיאון האפרטהייד הוא מאתיים וארבעים ראנד לזרים נכון למאי 2026. אומת 10/2026.

טבע

יוהנסבורג יושבת בגובה כאלף ושמונה מאות מטרים על רכס בלי נהר, בלי אגם ובלי חוף — אין שום סיבה טבעית לעיר כאן, ועשרת מיליון העצים שהופכים אותה ליער העירוני הגדול בעולם ניטעו כולם, במקור כדי לספק תמוכות עץ למכרות. אחר הצהריים בקיץ מביא סופות רעמים אלימות; החורף יבש, קר בלילה ושטוף שמש.

אמונה ומקומות קדושים

ליוהנסבורג אין אדריכלות דתית עתיקה — העיר צעירה מהבניינים — אבל יש בה צפיפות יוצאת דופן של מסורות חיות במקום אחד: קהילות הכנסייה הציונית שהן הגדולות באפריקה, מרפאים מסורתיים שעובדים מדוכן בשוק, מסגדים שבנו סוחרים גוג׳ראטים, והקהילה היהודית הגדולה ביבשת. מה ששווה לראות הוא מנהג ולא אנדרטאות.

עם ילדים

חיי לילה

יוהנסבורג אינה עיר שהולכים בה בלילה, בשום מקום, וזה פשוט כלל ההפעלה ולא שיפוט — אנשים נוסעים בין מקומות אפילו למאתיים מטר, ואפליקציית מוניות היא התשובה הרגילה. בתוך זה, הלילה כאן מהטובים באפריקה: כאן הפכה מוזיקת האוס לז׳אנר לאומי, והאמפיאנו, שמתנגן היום בכל העולם, יצא מהטאונשיפים האלה בעשור האחרון.

לחיפוש חדר ביוהנסבורג