Vietnam

הו צ׳י מין

הצרפתים לקחו את סייגון ב-1859 והחזיקו בה כמעט מאה שנה, והם בנו מרכז עיר מהסוג שנועד להסתכל בו: קתדרלה, בית דואר, בית אופרה ובניין עירייה בתוך שש מאות מטר זה מזה, כולם פונים לאותם שני רחובות. מה שעושה את זה שווה הליכה הוא שדבר מזה לא נשמר כמוזיאון — הדואר עוד מוכר בולים, האופרה עוד מוכרת כרטיסים, ובניין הדירות המפואר ברחוב הראשי הוא היום שלושים בתי קפה. תשעים דקות. לעשות את זה מארבע אחר הצהריים: לפני כן החום בנגוין הואה מעניש, והבניינים מוארים משש.

סיורים רגליים

הציר הקולוניאלי

הצרפתים לקחו את סייגון ב-1859 והחזיקו בה כמעט מאה שנה, והם בנו מרכז עיר מהסוג שנועד להסתכל בו: קתדרלה, בית דואר, בית אופרה ובניין עירייה בתוך שש מאות מטר זה מזה, כולם פונים לאותם שני רחובות. מה שעושה את זה שווה הליכה הוא שדבר מזה לא נשמר כמוזיאון — הדואר עוד מוכר בולים, האופרה עוד מוכרת כרטיסים, ובניין הדירות המפואר ברחוב הראשי הוא היום שלושים בתי קפה. תשעים דקות. לעשות את זה מארבע אחר הצהריים: לפני כן החום בנגוין הואה מעניש, והבניינים מוארים משש.

1. קתדרלת נוטרדאם — נבנתה בין 1863 ל-1880, וכל לבנה ולבנה הובאה ממרסיי מפני שהמתיישבים לא סמכו על המקומיות שיחזיקו את הצבע — הן לא נזקקו לטיח ולא דהו. שני המגדלים בני 58 המטרים נוספו רק ב-1895, חמש עשרה שנה אחרי שהכנסייה נפתחה. היא עטופה בפיגומים מאז 2017 והעבודה נדחית שוב ושוב, ולכן להניח שרואים אותה מהכיכר.
2. הדואר המרכזי — כל מדריך שני כאן יספר לכם שגוסטב אייפל תכנן אותו. הוא לא: האדריכל היה גוסטב פולו, והבניין קם בין 1886 ל-1891. להיכנס ולהרים את העיניים לשתי המפות המצוירות על קירות הקצה — אחת היא קווי הטלגרף של דרום וייטנאם וקמבודיה ב-1892, השנייה היא סייגון עצמה. דואונג ואן נגו ישב בשולחן שליד החלון וכתב ותרגם מכתבים בשביל אחרים יותר משבעים שנה, עד שיצא לפנסיה בגיל תשעים; הוא מת ב-2023.
3. רחוב הספרים — הסמטה לאורך צדו של הדואר נסגרה לתנועה ב-2016 ונמסרה למוציאים לאור — כעשרים מהם, לכל אחד דוכן, תחת עצי תמרהינדי זקנים. זה המקום היחיד במרכז שבו הצל רצוף, וכמעט כל מה שנמכר בו הוא בווייטנאמית, וזה אומר לכם שהוא לא נבנה בשבילכם.
4. בית האופרה — הושלם ב-1900 ועוצב לפי הפטי פאלה בפריז, שקם לתערוכה בשנה שלפני כן. בין 1955 ל-1975 הוא לא היה תיאטרון כלל: בו שכן בית הנבחרים של האספה הלאומית של וייטנאם הדרומית, והבמה הייתה רצפת הפרלמנט. הוא חזר להיות בית אופרה ב-1975 והחזית שוחזרה ליום השלוש מאות של העיר ב-1998.
5. בניין העירייה — נבנה בין 1902 ל-1908 כאוטל דה ויל, והוא עוד מושב הנהלת העיר, ולכן אי אפשר להיכנס — זה אחד מבניינים קולוניאליים מעטים מאוד בסייגון שלא החליפו תפקיד מעולם. לעמוד בראש נגוין הואה ולהביט לאורך הרחוב: כל טיילת ההליכה תוכננה כנוף מהמרפסת הזאת.
6. בית הקפה-דירות — מספר 42 נבנה בשנות השישים כשיכון לעובדי ממשלה, תשע קומות של דירות זהות עם מרפסת לכל אחת. בשנות האלפיים ועשר נלקחו הדירות אחת-אחת בידי בתי קפה וחנויות קטנים, והמרפסות נעשו השלטים שלהם — כל חזית הבניין היא היום מדף של לוגואים. יש מעלית ואגרה סמלית עליה, והקומה שאליה כדאי לכוון היא כל אחת שמרפסתה פונה במעלה הרחוב.

השלושים באפריל

המלחמה לא נגמרה בקרב בסייגון; היא נגמרה בבוקר אחד. ב-30 באפריל 1975 נכנסו שני טנקים צפון-וייטנאמיים בשער ארמון הנשיאות ועד הצהריים הדגל היה על המרפסת, והמסלול שלפניכם מחבר שישה מקומות שבהם הוכרעו באמת שתים עשרה שנותיה האחרונות של רפובליקת וייטנאם — ארמון, מקדש, גג, מוזיאון ושתי מנהרות מתחת לבנייני ממשלה. שעתיים וחצי עם המוזיאונים, ובקשה אחת: מוזיאון שרידי המלחמה חד-צדדי בכוונה, והוא גם המקום היחיד בעיר שמראה לכם מה עשו מדכאי העלווה הכימיים. לקחת אותו כעדות ולא כאיזון, ולא להביא ילדים קטנים לקומה השנייה.

1. ארמון העצמאות — הבניין שאתם רואים הושלם ב-1966 בידי האדריכל הווייטנאמי נגו ויאט תו, אחרי שהארמון הקודם הופצץ בידי שניים מטייסי חיל האוויר של עצמו ב-1962. לרדת למרתף: בונקר הפיקוד שלם, מפות 1975 עוד על הקירות ומכונות הטלקס על השולחנות, והוא מרגש לאין ערוך יותר מחדרי הקבלה שמעליו. על הגג מסמן עיגול לבן את המקום שבו הוטלה פצצה ב-8 באפריל 1975 בידי טייס דרום-וייטנאמי שהיה סוכן קומוניסטי — שלושה שבועות לפני הטנקים.
2. מוזיאון שרידי המלחמה — הוא נפתח בספטמבר 1975, ארבעה חודשים אחרי נפילת העיר, בשם "בית התערוכה לפשעי אמריקה והבובות"; השם רוכך פעמיים, ב-1990 וב-1995, כשווייטנאם נרמלה את יחסיה עם וושינגטון. החדר שמצדיק את הביקור הוא רקוויאם: תצלומים שצילמו 134 צלמים משני הצדדים שנהרגו בסיקור המלחמה הזאת, שאספו שניים מהאנשים ששרדו אותה. המטוסים והטנקים בחצר אמריקאיים ונתפסו כאן.
3. מקדש שה לוי — נבנה ב-1956 להחזיק שריד של הבודהה, וב-1963 הוא נעשה מפקדת המחאה הבודהיסטית נגד הנשיא דיים, קתולי ששלט בארץ בודהיסטית. בליל 21 באוגוסט 1963 שלח אחיו כוחות מיוחדים לתוך המכלול הזה, ולתוך מקדשים בכל הארץ, ועצר מאות נזירים; וושינגטון קראה את זה כסוף המשטר, ודיים הופל עשרה שבועות אחר כך. מגדל הפעמון כאן הוא הגבוה בווייטנאם.
4. ליי טו טרונג 22 — התמונה שכולם מכירים מאפריל 1975 — תור של אנשים מטפסים בסולם למסוק על גג — לא צולמה בשגרירות האמריקאית, אף שכך היא מתוארת כמעט בכל מקום. צילם אותה הוברט ואן אס על גג בניין הדירות הזה, אז רחוב ג׳יה לונג 22, שבו גרו אנשי סי-איי-איי; מבנה המעלית היה המשטח השטוח היחיד שהיה חזק דיו. הבניין עוד שם ועוד רגיל, ושום דבר לא מסמן אותו.
5. מוזיאון העיר — ארמון ג׳יה לונג מ-1890, ששימש מוזיאון מסחרי, מעון מושל, בית משפט עליון ומשרד נשיאות. הנשיא דיים עבד מהבניין הזה ב-1 בנובמבר 1963 כשההפיכה החלה, והוא ואחיו נמלטו במנהרה שמתחתיו; פתח המנהרה בחצר ואפשר להציץ בו. הם הגיעו עד צ׳ולון, ולא הלאה.
6. מזח בית הדרקון — מפקדת חברת הספנות מסאז׳רי מריטים מ-1863, והמקום שבו כל הסיפור מתחיל ולא נגמר: ב-5 ביוני 1911 נרשם כאן בן עשרים ואחת בשם נגוין טאט תאן כעוזר מטבח על האונייה אמירל לטוש-טרוויל ויצא מווייטנאם לשלושים שנה. הוא חזר בשם הו צ׳י מין. הבניין הוא היום המוזיאון שלו, והוא שווה בשביל המזח עצמו והמבט חזרה בקו הרקיע שצמח ממול.

צ׳ולון: השוק הגדול

צ׳ולון פירושו "השוק הגדול", וזה כל שמו מאז ומעולם: עיר סינית שני קילומטרים וחצי מערבה מהעיר הצרפתית, שהקימו פליטים מכיבוש השושלת צ׳ינג שגורשו מביין הואה ב-1778. מאתיים שנה היה הרובע המסחרי העשיר בהודו-סין, ואז, ב-1978 וב-1979, יצאו ממנו כשלוש מאות אלף איש בגל אחד, רובם בסירות. הרובע נשאר; הוא עני יותר, צפוף יותר ומעניין לאין ערוך ממחוז 1, ושום דבר בו אינו מסודר למבקרים. שעתיים. ללכת בבוקר, ללבוש משהו עם שרוולים בשביל המקדשים, ולקחת מונית לשם ולא ללכת מהמרכז.

1. שוק בין טאי — נבנה ב-1928 ומומן במלואו בידי קוואק דאם, מהגר טאוצ׳יו שהגיע לסייגון בלי כלום ועשה הון בברזל ובעורות; הוא נתן לעיר את השוק בתנאי שפסלו יעמוד בחצר. הוא עמד שם עד 1975, והוא היום במוזיאון האמנויות. הבניין הוא ריבוע סביב חצר פתוחה עם מגדל שעון, ולמרות היותו סמל צ׳ולון הוא רשמית במחוז 6 ולא במחוז 5.
2. מקדש תיין האו — נוסד בערך ב-1760 בידי סוחרים קנטונזים מגואנגג׳ואו והוקדש לתיין האו, אלת הים שמגנה על ימאים — וזה אומר לכם איך האנשים האלה הגיעו. תבליטי הקרמיקה הצבועים לאורך רכסי הגג נשרפו בכבשנים בגואנגדונג והובאו לכאן בחלקים בשנות התשעים של המאה התשע עשרה; לחפש את הרחובות המוקטנים ובהם מאות דמויות. הסלילים התלויים מעל הם קטורת שבוערת חודש.
3. אולם האגודה נגיה אן — אולם קהילת הטאוצ׳יו, שני רחובות מתיין האו ולרוב ריק כמעט. מיד בפתח עומד סוס אדום בגודל טבעי: הוא מרכבו של גואן יו, הגנרל שהואל כאל הנאמנות, והמתפללים משפשפים את צדו ועוברים תחת צווארו למזל. החצר היא מהמקומות הבודדים בצ׳ולון שאפשר לשבת בהם.
4. כנסיית צ׳ה טאם — כנסייה קתולית קטנה מ-1900, שנבנתה לקתולים הסינים של צ׳ולון ונקראה על שם הכוהן שהקים אותה. בליל 1 בנובמבר 1963 הסתתרו כאן הנשיא נגו דין דיים ואחיו נו, אחרי שנמלטו מהארמון במנהרה, והתקשרו לגנרלים להיכנע. הם נאספו בבוקר שלמחרת, הוכנסו לנגמ״ש, ונורו בתוכו לפני שהגיע למרכז העיר. הספסל שבו חיכו מסומן.
5. שוק אן דונג — ארבע קומות סיטונאות ביגוד בקצה צ׳ולון, והמרתף הוא חצר אוכל שמשרתת את הסוחרים ולא את המבקרים — וזאת הסיבה לבוא בצהריים. כאן קונים החייטים של סייגון, וכאן מיקוח הוא מיקוח: מחיר הפתיחה הוא דרך קבע שלושה מונים ממה שהדוכן ייקח.
6. מזח בין דונג — המזח לאורך תעלת טאו הו, וכך בכלל נבנתה צ׳ולון — אורז עלה מהדלתה בסירות ויצא מסייגון באוניות, והמחסנים האלה הם מה שנשאר מהסחר ההוא. סירות עוד פורקות כאן. בשבוע שלפני השנה החדשה הסינית מתמלאת התעלה בסירות פרחים מביין טרה ומדונג תאפ שמוכרות עצי קומקוואט מהסיפון, וכל העיר יורדת לקנות.

מה יש בהו צ׳י מין

איך מגיעים ומתניידים

• נמל התעופה טאן סון נהאט — שבעה ק״מ ממחוז 1 — נמל התעופה הקרוב ביותר למרכז עיר באסיה, ובעבר בסיס אוויר אמריקאי
• תחנת המטרו בן תאן — קו 1 נפתח בדצמבר 2024 אחרי שתים עשרה שנות עבודות; מבן תאן לסואי טיין בחצי שעה
• תחנת הרכבת סייגון — רכבת האיחוד להאנוי יוצאת מכאן; 33 שעות, וכדאי לנסוע לילה אחד ממנה
• תחנת האוטובוסים מיין דונג — כל מה שצפונה — דה לאט, נה טראנג, הואה. האוטובוסים הם שינה בדרגשים, לא מושבים
• תחנת האוטובוסים מיין טאי — כל מה שלדלתת המקונג; הדלתה מתחילה שעה מהעיר
• מזח באק דאנג — סירות הנהר והספידבוט לוונג טאו יוצאים מכאן; וגם נוף הנהר הזול ביותר בעיר

תרבות והיסטוריה

• ארמון העצמאות — שני טנקים פרצו את השער הזה ב-30 באפריל 1975; חדר המלחמה במרתף הוא הסיבה להיכנס. 40,000 דונג לארמון, 80,000 עם התערוכה. אומת 10/2026
• מוזיאון שרידי המלחמה — קשה, חד-צדדי והכרחי. 40,000 דונג, פתוח 07:30–17:30 כל יום אך הקופה נסגרת 11:00–13:00. אומת 10/2026
• קתדרלת נוטרדאם — כל לבנה הובאה ממרסיי. בשיפוץ שנים — להניח שרואים אותה מבחוץ
• הדואר המרכזי — לא אייפל, מה שלא יאמר המדריך — גוסטב פולו, 1891. ועדיין דואר פעיל
• בניין העירייה — סגור למבקרים; לבוא עם החשכה כשהוא מואר, מרחוב ההליכה
• בית האופרה — היה הפרלמנט של וייטנאם הדרומית מ-1955 עד 1975; מופע A O מוצג כאן כמעט כל לילה
• ליי טו טרונג 22 — תמונת המסוק המפורסמת מאפריל 1975 צולמה על הגג הזה, לא בשגרירות. בניין רגיל היום
• מוזיאון הו צ׳י מין — בית הדרקון — המזח שממנו הפליג ב-1911 כעוזר מטבח, בגיל עשרים ואחת
• מוזיאון האמנויות — ללכת בשביל הבית מ-1929 לא פחות מבשביל האמנות — בו המעלית הראשונה בסייגון, מעץ
• מוזיאון ההיסטוריה — תופי הברונזה של דונג סון ומוצאות אוק אאו; ליד שער הגן, חצי שעה מספיקה
• מוזיאון הנשים של הדרום — החצי הגרילאי של המלחמה, מסופר בידי נשים; אוסף האו דאי בקומה העליונה הטוב בעיר
• מוזיאון העיר — ארמון ג׳יה לונג מ-1890, ומתחתיו עוד המנהרה שבה נמלט הנשיא דיים ב-1963
• מוזיאון האו דאי — שבעה עשר ק״מ מהעיר בתוך גן; הוקם בידי המעצב סי הואנג, וזאת יציאה של חצי יום
• מקדש תיין האו — בערך 1760, קנטונזי; תבליטי הגג נשרפו בגואנגדונג והובאו שלמים
• אולם האגודה נגיה אן — אולם הטאוצ׳יו, שקט מתיין האו; סוסו האדום הענק של גואן יו עומד מיד בפתח
• מקדש קיסר הירקן — 1909, ואולם עשרת הגיהינומים המגולף בעץ שבאחור הוא הסיבה שבאים
• מקדש ג׳יאק לאם — נוסד ב-1744, העתיק בעיר; עץ הבודהי הגיע כייחור מסרי לנקה ב-1953
• מקדש שה לוי — נפרץ בידי כוחות מיוחדים של דיים באוגוסט 1963 — הלילה ששבר את המשטר שלו
• מקדש וין נגיים — נבנה בסיוע יפני בשנות השישים בסגנון צפוני; המגדל בן שבע הקומות נראה מהכביש
• כנסיית צ׳ה טאם — הנשיא דיים ואחיו נלקחו מהכנסייה הזאת ב-2 בנובמבר 1963 ונורו ברכב
• כנסיית טאן דין — 1876, וצבועה בוורוד הזה מאז שנות התשעים. רק בתפילות — השער סגור לרוב
• כנסיית הויין סי — נבנתה בכספו של העשיר שבווייטנאמים בזמנו; הוא ואשתו קבורים בקפלה הצדדית
• מקדש מריאמן — טמילי, מסוף המאה התשע עשרה; היה מפעל סבון אחרי 1975 וחזר להיות מקדש

מה לראות

• רחוב ההליכה נגוין הואה — זאת הייתה תעלה עד 1887. רק להולכי רגל מאז 2015, ובחשכה הוא של העיר
• בית הקפה-דירות — בניין ממשלתי משנות השישים, היום כשלושים בתי קפה בתשע קומות. אגרה סמלית למעלית
• מרפסת התצפית ביטקסקו — קומה 49 במגדל בן 262 המטרים; מנחת המסוקים הבולט בקומה 52 מעולם לא שימש
• לנדמארק 81 — 461 מטר, הגבוה בווייטנאם, ונבנה בידי קבלן וייטנאמי — זאת הייתה הנקודה
• רחוב הספרים — סמטה מוצלת אחת של חנויות ספרים ליד הקתדרלה; מוציאים לאור וייטנאמים, וקפה בסוף
• אגם הצב — נבנה ב-1967; הצב מבטון שבבסיסו נעלם ב-1976 ולא חזר
• רחוב בוי וין — רחוב התרמילאים מתחילת שנות התשעים. רועש עד שלוש, וזאת כל הכוונה
• רחוב דונג קוי — רו קטינה בימי הצרפתים, טו דו בימי הדרום; אותן חלונות ראווה מאה שנה
• גן החיות והגן הבוטני — נפתח ב-1864 — מעשרת גני החיות העתיקים בעולם. לבוא בשביל העצים, לא בשביל הכלובים
• פארק טאו דאן — לבוא בשש בבוקר: בית קפה הציפורים תולה את הכלובים בעצים והפארק עושה טאי צ׳י
• פארק 23 בספטמבר — הרצועה הארוכה שבין בן תאן לרחובות התרמילאים; המטרו נחפר מתחתיה
• מנהרת תו תיים — המנהרה הראשונה מתחת לנהר בדרום מזרח אסיה, 2011; ארבעה מקטעים הוצפו במורד והושקעו
• פארק תו תיים — הגדה הנגדית, ריקה בכוונה — נוף קו הרקיע הטוב בעיר, וחינם
• גשר מונג — גשר ברזל להולכי רגל מ-1894 מעל תעלת בן נגה; נקודת הצילום של העיר בערב
• גשר אור הכוכבים — בפו מי הונג, העיר החדשה שבנו טייוואנים; כך נראית סייגון כשהיא מתוכננת
• כפר בין קווי — חצי אי בנהר שמונה ק״מ מהעיר שמגיש את הדלתה כמזנון. הגרסה הטובה היא בסופי שבוע
• מנהרות קו צ׳י — בן דין — המקטע למבקרים, 37 ק״מ מהעיר; הזחילה הורחבה ועדיין צרה מאוד. המקורות נוקבים 90,000 עד 125,000 דונג — לשאול בקופה, מזומן בלבד
• מנהרות קו צ׳י — בן דואוק — רחוק יותר ושקט בהרבה; מקדש הזיכרון כאן נושא 45,000 שמות
• יערות המנגרובים קן ג׳יו — הושמד בהגדפה במלחמה ונשתל מחדש ביד; שמורת ביוספרה של אונסק״ו מאז 2000, ויום שלם
• פארק דאם סן — פארק המשפחות המקומי עם מגלשות המים; קהל וייטנאמי, לא תיירים
• סואי טיין — פארק בנושא בודהיסטי בקצה קו 1 של המטרו; מוזר, עצום, ובאמת לא דומה לשום מקום
• מסלול הסוסים פו טו — סוסים רצו כאן מ-1932 עד שנסגר ב-2011; היציעים עוד עומדים
• ארמון התרבות של העובדים — הסרקל ספורטיף הקולוניאלי, מועדון הספורט הצרפתי — היום בריכה ציבורית ומגרשי טניס

שווקים וקניות

• שוק בן תאן — 1914, והיום בעיקר לתיירים — מגדל השעון הוא הציון, ודוכני האוכל מאחור אמיתיים
• שוק בין טאי — 1928, נבנה בכספו של מהגר סיני שהגיע בלי כלום. סיטונאי, והשוק האמיתי של צ׳ולון
• שוק טאן דין — שוק הבדים — מאות דוכני אריג, וכאן מתחיל או דאי בהזמנה
• שוק אן דונג — ארבע קומות סיטונאות ביגוד ומרתף אוכל; כאן קונים המקומיים, והם מתמקחים חזק
• שוק בה צ׳יאו — שוק שכונתי בלי תיירים בתוכו; ללכת בשביל התחושה למה שוק קיים
• שוק הפרחים הו תי קי — פרחים כל הלילה משתיים לפנות בוקר; הסמטה שלידו היא אוכל קמבודי
• שוק הפח — שוק האוכל הסיני-וייטנאמי במחוז 11; מרחובות האוכל הטובים בעיר
• מזח בין דונג — מזח התעלה שבו סירות הדלתה עוד פורקות; בשנה החדשה סירות הפרחים נקשרות כאן
• רחוב העתיקות לה קונג קיאו — בלוק אחד של חנויות עתיקות. רובו העתקים, והמוכרים יודעים שאתם יודעים
• השוק הישן — סמטת דוכני מוצרי חוץ ליד טון תאט דאם; השוק האפור של העיר מאז המלחמה
• סייגון סנטר טקשימאיה — חנות הכלבו היפנית ברחוב לה לוי; אולם האוכל במרתף הוא המקום הקריר בצהריים
• וינקום סנטר דונג קוי — תת-קרקעי, ממוזג ומחובר לתחנת המטרו — שימושי בשתיים אחר הצהריים
• דיימונד פלאזה — הקניון המערבי הראשון בעיר, 1999, מאחורי הקתדרלה; מסלולי באולינג בקומה העליונה
• קרסנט מול — בעיר החדשה מעבר לתעלה, עם טיילת על האגם — עיר אחרת לגמרי

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

סייגון אוכלת בעמידה, בשבת על שרפרף פלסטיק, או מאחורי אופנוע, והאוכל כאן אינו האוכל של האנוי. לדרום היו סוכר, קוקוס, לחם קולוניאלי צרפתי ומאה שנה של שכנים סינים וקמבודיים, והתוצאה מתוקה יותר, עשירה יותר ומעורבת לאין ערוך. רובם חנויות של מנה אחת שעושות דבר אחד עשרות שנים. שלושים וחמישה אלף עד שמונים אלף דונג לצלחת — דולר וחצי עד שלושה וחצי — והטובים נגמרים.

• באן מי — דולר וחצי; התור בהוין הואה ברחוב לה תי ריאנג הוא עשרים דקות ושווה אותן
• קום טאם — אורז שבור עם חזיר בגריל, שני דולרים; מנה סייגונית ולא של שום מקום אחר
• פו — הגרסה הדרומית — פו הואה ברחוב פסטר פתוח מאז 1968; שלושה דולרים
• הו טיאו נאם ואנג — "אטריות פנום פן", שני דולרים וחצי; לבקש אותן יבשות, עם הציר בצד
• באן סאו — הקרפ המסלסל; 46A דין קונג טראנג היא הכתובת שאנשים נוקבים. שלושה דולרים
• אוק — חלזונות — דבר של ערב, לא של צהריים; להזמין שלושה-ארבעה סוגים ובירה. שני דולרים לצלחת
• באן קואון — גלילי אורז מאודים, דולר וחצי; מנת בוקר ונגמרת עד אחת עשרה
• בון תיט נואונג — אטריות קרות, חזיר בגריל, עשבים ורוטב דגים מתוק שנשפך מעל. שני דולרים
• בון בו הואה — מרק הבקר החריף של וייטנאם המרכזית; אטריות עבות יותר וחריף בהרבה מפו. שלושה דולרים
• הסמטה בליי טו טרונג 177 — הֶם — סמטת מגורים — מלאה דוכנים בשעת הצהריים, שתי דקות מהרחוב הראשי

מוזיאונים

המוזיאונים של סייגון מתפצלים לשניים בחדות: אלה שעל המלחמה, שהם הסיבה שרוב האנשים באים והם מסופרים בידי המדינה וחד-צדדיים, ואלה שבאחוזות קולוניאליות, שהם שקטים יותר ולעתים טובים יותר. שניים מהטובים אינם על היסטוריה כלל — מוזיאון האמנויות שווה בשביל הבית, ומוזיאון הנשים מספר את חצי המלחמה שאף אחד אחר לא מספר. רובם נסגרים בחמש וכמה עוד נסגרים לשעת צהריים.

• מוזיאון שרידי המלחמה — שעה וחצי לפחות; קומת האייג׳נט אורנג׳ אינה לילדים
• מוזיאון האמנויות — שלושה בניינים סביב חצר; ציורי הלכה בקומה העליונה הם האוסף האמיתי
• מוזיאון הנשים של הדרום — חינם, ריק כמעט, ואוסף האו דאי הטוב בעיר בקומה העליונה
• מוזיאון ההיסטוריה — חצי שעה, ליד שער גן החיות; בשביל תופי הברונזה של דונג סון וחדר אוק אאו
• מוזיאון העיר — הארמון מ-1890 הוא התצוגה; פתח מנהרת המילוט בחצר
• מוזיאון הו צ׳י מין — משרד הספנות מ-1863 על המזח שממנו הפליג ב-1911
• מוזיאון האו דאי — שבעה עשר ק״מ מהעיר בתוך גן; הוקם בידי המעצב סי הואנג ושווה את המונית

אמונה ומקומות קדושים

סייגון מחזיקה יותר דתות בפחות מקום מכל מקום אחר בווייטנאם, והן אינן מתחרות: מקדש אלת ים קנטונזי, אולם אגודה טאוצ׳יו, מקדש הינדי טמילי, שתי כנסיות קתוליות צרפתיות ומקדש מהאיאנה יושבים כולם בתוך קילומטרים ספורים, ואותם אנשים מבקרים בכמה מהם. הלבוש מכסה כתפיים וברכיים בכל מקום; הנעליים יורדות במקדשים ונשארות בכנסיות; והקטורת נקנית בשער ולא מובאת מהבית.

• מקדש תיין האו — בערך 1760; לבוא כששמלילי הקטורת התלויים דולקים, וזה כמעט כל בוקר
• מקדש קיסר הירקן — 1909; אולם עשרת הגיהינומים המגולף באחור, ובריכת הצבים בחזית
• מקדש ג׳יאק לאם — נוסד ב-1744, העתיק בעיר; רחוק מהמרכז וכמעט אין בו אדם
• מקדש מריאמן ההינדי — טמילי, חמש דקות מבן תאן; נעליים בדרגש, והוא פעיל ולא אתר
• כנסיית צ׳ה טאם — 1900, צ׳ולון; הכנסייה שבה בילה הנשיא דיים את לילו האחרון
• כנסיית טאן דין — 1876, וורודה מאז שנות התשעים; נעולה לרוב מחוץ לשעות התפילה
• מקדש שה לוי — 1956, והמקדש שעליו נלחם משבר 1963

טבע

סייגון יושבת על קצה הסחף השטוח של דלתת המקונג, רובה בין מטר לשני מטרים מעל פני הים, חתוכה בנהר סייגון וברשת תעלות שהיו הרחובות המקוריים של העיר. אין גבעות ויש מעט מאוד צל, ולכן הירוק כאן הוא או פארק קולוניאלי במרכז או שעה מחוץ לעיר — ושעה מחוץ לעיר היא המקום שבו הדלתה באמת מתחילה. כל מה שלמטה עדיף לפני תשע בבוקר.

• גן החיות והגן הבוטני — נפתח ב-1864; לבוא בשביל העצים בני מאה ושישים, לא בשביל הכלובים
• יער המנגרובים קן ג׳יו — יום שלם וסירה; שמורת ביוספרה של אונסק״ו מאז 2000
• חצי האי בין קווי — שמונה ק״מ מהעיר, לופ של הנהר; בסופי שבוע מגישים בו את הדלתה כמזנון
• פארק טאו דאן — שש בבוקר: מגדלי הציפורים תולים את כלוביהם בעצים ושותים קפה תחתיהם
• פארק תו תיים — הגדה הנגדית הריקה; כל קו הרקיע מעבר למים, וחינם
• פארק ג׳יה דין — הפארק הגדול בעיר, ליד נמל התעופה; מקומי, לא מתויר, ויש בו דשא

עם ילדים

סייגון קשה לילדים קטנים באמצע היום — החום בלי רחם, המדרכות הן חניית אופנועים וחציית כביש דורשת עצבים. הפתרון הוא לפצל את היום: משהו בחוץ לפני תשע, משהו ממוזג מאחת עשרה עד ארבע, והנהר או פארק בערב. המטרו, שנפתח בסוף 2024, הוא בעצמו אטרקציה לבן שש.

• קו 1 של המטרו — מבן תאן לסואי טיין בחצי שעה, ממוזג, וחדש גם לכל מי שנוסע בו
• פארק סואי טיין — בקצה קו המטרו; בנושא בודהיסטי, עצום, ולא דומה לשום מקום אחר
• פארק דאם סן — מגלשות מים ואגם; משפחות וייטנאמיות, כמעט בלי תיירים, ועמוס בסופי שבוע
• מרפסת ביטקסקו — קומה 49; בפנים, ממוזג, ונהרות האופנועים למטה מחזיקים ילד עשר דקות
• סירות הנהר במזח באק דאנג — הסירות המקומיות הזולות עדיפות על שיוטי הערב; ארבעים דקות, והרוח היא העיקר
• גן החיות — מוצל, מרכזי, זול; להגיע בפתיחה ולצאת עד עשר

חיי לילה

סייגון נשארת ערה יותר מהאנוי ותמיד הייתה — אין כאן עוצר אמיתי ולעיר שלוש כלכלות לילה נפרדות שכמעט אינן נפגשות: רחוב התרמילאים, רועש וזול ומכוון בדיוק לבני עשרים ושתיים; ברי הגגות, יקרים ושווים פעם אחת בשביל הנוף; והמדרכה, שבה רוב העיר באמת שותה, על שרפרפי פלסטיק מעל מגש חלזונות. הבירה מוגשת על קרח ואף אחד לא מתנצל על זה.

• רחוב בוי וין — רחוב התרמילאים; רועש עד שלוש, והמדרכה היא הבר
• רחוב וין קאן — מחוז 4, רחוב החלזונות; כאן סייגון יוצאת, וזה מתחיל בשבע
• בית הקפה-דירות בלילה — תשע קומות מרפסות מעל רחוב ההליכה המואר; לקומות העליונות יש את הנוף
• נגוין הואה בלילה — משמונה זה משפחות, סקייטבורדים ואומני רחוב; הסלון של העיר
• גשר מונג — גשר הברזל להולכי רגל מ-1894; יושבים עליו עם משקה וצופים בתעלה
• תאו דיין — רובע הזרים על הנהר; ברי יין ושקט, וארץ אחרת מבוי וין