Cuba

הוואנה

סדר הגודל של הביצורים כאן מובן רק אחרי שיודעים מה הייתה הוואנה. מ-1561 חייב הכתר הספרדי כל אונייה שנשאה כסף וזהב מיבשות אמריקה להתכנס לשיירה אחת, והוואנה הייתה נקודת ההתכנסות: פעם בשנה כל עושר האימפריה שכב במפרץ הזה והמתין לרוח. לכן יש ארבע מצודות סביב מפרץ בגודל הזה, לכן נמתחה שרשרת על פיו בלילה, ולכן העיר הישנה בנויה כפי שהיא. ארבע כיכרות, שני ק״מ, ולהתחיל בשמונה לפני החום.

חדר לזוג בהוואנה — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

הכספת של אימפריה

כיכר הנשק — הכיכר העתיקה בהוואנה וזאת שהמושלים גרו בה. הרחוב לאורך צד הארמון מרוצף בגושי עץ ולא באבן, והסיבה מסוימת: מושל מהמאה התשע עשרה לא היה יכול לישון מרעש גלגלי הכרכרות על האבנים, ולכן הוסרו האבנים והוחלפו בעץ שנחתך לרוחב הסיב, שהוא כמעט שקט. הוא עוד שם.
מצודת הכוח המלכותי — הושלמה ב-1577 והיא הביצור מהאבן העתיק בכל יבשות אמריקה, ונבנתה אחרי שפרטיזן צרפתי שדד את העיר ב-1555 ושרף אותה. היא התגלתה כחסרת תועלת — היא יושבת רחוק מדי בתוך המפרץ מכדי לעצור כניסה — ולכן שתי המצודות בפה נבנו אחר כך. שבשבת הברונזה שעל מגדלה, "לה חיראלדיליה", היא סמל הוואנה והיא על בקבוקי הרום.
כיכר הקתדרלה — להביט בחזית ואחר כך להביט שוב: שני מגדלי הפעמונים ברוחב שונה, וזה אינו נזק ואינו שינוי מאוחר. החזית הבארוקית נבנתה אסימטרית בכוונה, וההסבר המקובל הוא ניקוז — המגדל הצר נתן למי הגשם לזרום בצד הכיכר. שרידיו של קולומבוס נשמרו בקתדרלה הזאת כמאה שנה, עד שספרד לקחה אותם לסביליה ב-1898, כשאיבדה את האי.
הכיכר הישנה — הכיכר הזאת הייתה שוק, אחר כך מגרש מצעדים, ומשנות החמישים עד 1996 היא הייתה חניון רב-קומות — כל מרכזה היה בטון. הוא נהרס והכיכר נבנתה מחדש מתצלומים ומתכניות. במגדל שבפינה הצפונית-מערבית יש "מצלמת חור בחשכה", מהמעטות שעובדות בעולם, וממנה רואים את העיר בשידור חי על צלחת קעורה.
כיכר פרנציסקוס — זאת הכיכר שצי האוצר באמת פרק בה — היא נפתחת ישר אל המים, ובית המכס ובורסת הסוחרים שניהם עליה. הכנסייה מהמאה השמונה עשרה הוחללה והיא משמשת היום אולם קונצרטים, מפני שהאקוסטיקה של בזיליקת אבן בלי קהל מתפללים התגלתה כטובה בעיר. המזרקה שבמרכז היא מ-1836 והיא משיש קררה.
רחוב מרקדרס — הרחוב הזה הוא ההדגמה הברורה לאופן שבו העיר הישנה הוצלה, והמנגנון היה כספי. ב-1994 הותר להיסטוריון העיר להקים חברה שתפעיל מלונות, מסעדות וחנויות בהוואנה הישנה ותשמור את המטבח הקשה שתרוויח — והתנאי היה שהרווחים יחזרו לשיקום, ובכלל זה בתי ספר, מרפאות ודיור, ולא רק לעוד בנייני תיירות. אחד עשר מוזיאונים קטנים וחינמיים יושבים לאורך ארבעה בלוקים ממנו כתוצאה.

המלקון וחומת הים של 1901

המלקון החל ב-1901 בזמן הכיבוש הצבאי האמריקני, והייתה זאת החלטה הנדסית עם תוצאה חברתית שאף אחד לא תכנן: שמונה ק״מ של חומה בגובה ישיבה, שפונה צפונה אל הרוח, בלי מסחר עליה ובלי שום דבר לשלם עליו. זה המקום שהוואנה הולכת אליו בערב — לדבר, לדוג, לחזר, לשתות, לנגן, ולראות את המים עוברים את החומה ברוח צפונית של חורף. ללכת בו אחר הצהריים המאוחר; השמש אכזרית עד חמש והשקיעה מכאן היא העיקר.

מצודת לה פונטה — הושלמה ב-1600 בצד המערבי של פתח הנמל, ותפקידה היה קצה אחד של שרשרת. שרשרת כבדה נמתחה מכאן אל אל מורו בכל לילה והורמה כדי לסגור את הנמל, וכל אונייה שניסתה לפרוץ נורתה משני הצדדים. המצודה קטנה, בדרך כלל ריקה וכמעט חינם, והנוף ממנה הוא כל פתח המפרץ.
אנדרטת המיין — בפברואר 1898 התפוצצה ספינת הקרב האמריקנית "מיין" בנמל הזה ומאתיים שישים ושישה איש מתו; הסיבה לא הוכרעה מעולם, וחקירה אמריקנית מ-1976 הסיקה שסביר שהייתה שרפה פנימית במכל הפחם. ארצות הברית הכריזה מלחמה על ספרד בכל זאת. האנדרטה על המלקון נבנתה ב-1925 ועליה עיט אמריקני; המון הוריד את העיט בינואר 1961 והעמודים עומדים ריקים מאז.
פסאו דל פראדו — נפרש ב-1772 מחוץ לחומת העיר, וזה המפתח לצורתה של הוואנה: חומה עברה לאורך הקו הזה, והפראדו היה הטיילת מעבר לה. החומה נהרסה מ-1863 מפני שהעיר גדלה ממנה, ורוחב השדרה הזאת הוא רוחב הקרקע שהחומה והתעלה שלה תפסו. ספסלי השיש ואריות הברונזה הם מבנייה מחדש ב-1928 בידי אדריכל נוף צרפתי.
הקפיטול הלאומי — הושלם ב-1929, והוא נבנה גבוה מהקפיטול שבוושינגטון בכוונה. ברצפה שתחת מרכז הכיפה משוקע יהלום בן עשרים וארבעה קראט שמסמן את קילומטר אפס של הכביש המרכזי, שממנו נמדדים כל המרחקים בקובה; לפי המסופר האבן באה מאוצרות הכתר הרוסי, והיא נגנבה ב-1946 והוחזרה בעילום שם אל שולחן הנשיא.
המלון הלאומי — נפתח ב-1930 על גבעה מעל המלקון, ושני דברים קרו בו. בדצמבר 1946 כינס כאן לאקי לוציאנו את הנהגת המאפיה האמריקנית לשבוע — "כינוס הוואנה", שנערך בחסות הופעה של פרנק סינטרה — כדי לחלק את הקזינו הקובניים. שש עשרה שנים אחר כך חפר הצבא הקובני תעלות ועמדות ירי בגן המלון במשבר הטילים של 1962, והמנהרה עוד שם ואפשר לבקר בה.
המלקון בוודאדו — וודאדו פרוש ברשת עם רחובות ממוספרים ובאותיות, מה שאין בשום חלק אחר של הוואנה, והסיבה היא השם: "וודאדו" פירושו "אסור", והבנייה כאן נאסרה מהמאה השש עשרה כדי שהגישה לעיר תישמר פנויה ממסתור לכוח תוקף. כשהאיסור הוסר בשנות השישים של המאה ה-19 הקרקע הייתה ריקה, ולכן תוכננה מאפס — ולכן המלקון כאן עובר ליד מגדלים משנות החמישים ולא ליד חזיתות קולוניאליות.

וודאדו, בית הקברות והכיכר

וודאדו היא ההוואנה שרוב המבקרים לא הולכים בה: רשת של אחוזות משנות העשרים ומגדלים משנות החמישים על מדרון, האוניברסיטה בפסגה, בית הקברות הגדול ביבשות אמריקה בצד אחד, והכיכר שהמהפכה מדברת בה בצד השני. וכאן גם המכוניות מובנות. יש בקובה כשישים אלף מכוניות אמריקניות מלפני 1960 שעוד נוסעות, וכמעט לאף אחת מהן אין המנוע המקורי — החרם מ-1962 חתך את החלפים, ולכן הן נוסעות על גושי דיזל סובייטיים ועל כל מה שאפשר לחרוט. רוב קווי המוניות השיתופיות עוברים כאן.

אוניברסיטת הוואנה — נוסדה ב-1728 ועברה לגבעה הזאת ב-1902, ושמונים ושמונה המדרגות אליה הן אובייקט פוליטי בפני עצמו: תנועות סטודנטים התכנסו עליהן מאז שנות העשרים, התקיפה על ארמון הנשיאות ב-1957 אורגנה מהקמפוס, ועד 1959 האוניברסיטה הייתה קרקע אוטונומית בחוק שהמשטרה לא היה יכולה להיכנס אליה. פסל "אלמה מאטר" בפסגה נוצק ב-1919 והדוגמנית הייתה נערה בת שלוש עשרה.
קופליה — פארק גלידה, שנבנה ב-1966 בהוראה מפורשת של פידל קסטרו, והמשימה הייתה תחרותית: להגיש יותר טעמים מכל גלידרייה אמריקנית. הוא נפתח בעשרים ושישה טעמים ובקיבולת של למעלה מאלף איש בבת אחת. יש שני תורים — אחד במטבע חוץ ואחד בפסו קובני — ותור הפסו ארוך, איטי, והאמיתי.
בית הקברות קולון — חמישים ושישה הקטר וכמיליון קבורות, שנפרשו ב-1876 ברשת עם רחובות וכתובות כמו עיר. זה מבתי הקברות הגדולים ביבשות אמריקה, ויש בו קבר מסוים שאנשים עומדים בתור אליו: "לה מילגרוסה", אישה שמתה בלידה ב-1901, שגופה נמצא לפי הדיווחים שלם כשהקבר נפתח והתינוק בזרועותיה. מבקרים דופקים על האבן, מבקשים, ומתרחקים בלי להפנות את הגב.
כיכר המהפכה — הכיכר תוכננה והחלה בשנות החמישים, לפני המהפכה, תחת בטיסטה — היא נועדה להיות "הכיכר האזרחית". אנדרטת מרטי ובנייני המשרדים סביבה כולם מלפני 1959. מה שבא אחר כך הוא השימוש: קסטרו נאם כאן מול המונים של עד מיליון איש, ודיוקן צ׳ה מהפלדה על משרד הפנים הותקן רק ב-1993, שלושים וארבע שנים אחרי המהפכה.
סמטת האמל — מאתיים מטר של סמטה שאמן אחד, סלבדור גונסלס אסקלונה, צבע לבדו מ-1990 ואילך — וכולה דימויים דתיים אפרו-קובניים: ה"אורישות" של הסנטריה, שהחזיקה בקובה בכך שמופתה על קדושים קתולים. באחר הצהריים של יום ראשון יש בסמטה רומבה חיה, והיא אינה מופע למבקרים; זה אירוע שכונתי שמבקרים נוכחים בו.
מפעל האמנות הקובנית — מפעל שמן בישול שיצא משימוש ושמוזיקאי קובני פתח מחדש ב-2014 כבניין אחד שמחזיק גלריות, קולנוע, שלושה ברים, במת קונצרטים וחנות. זה הדבר הברור בהוואנה על מה שהשתנה: הוא אינו מוסד מדינה ואינו מסעדה פרטית, אלא הכלאה שנעשתה אפשרית בחוק רק בשנות העשרה של המאה הזאת. הוא נפתח בשמונה בערב, מחמישי עד ראשון, והתור מתחיל לפני.

מה יש בהוואנה

איך מגיעים ומתניידים

נמל התעופה חוסה מרטי — שמונה עשר ק״מ דרומה; אין רכבת ואין אוטובוס מנמל התעופה, לכן להסכים על מחיר המונית לפני העלייה
התחנה המרכזית — תחנת הרכבת מ-1912; רכבות עוד נוסעות מזרחה אבל לאט ובלי אמינות, וכרטיסים נקנים פנים אל פנים
מעבורת מואייה דה לוס — מעבורת בשני פסו מעבר למפרץ לרגלה ולקסבלנקה; זה שירות מקומי והסירה הזולה בעולם
ה"אלמנדרונס" — המכוניות האמריקניות הישנות נוסעות בקווים קבועים כמו אוטובוסים בפסו; מסמנים ואומרים את היעד
שדרת הנמל — מסוף הפליגות ופתח מנהרת המפרץ; המנהרה נפתחה ב-1958 ועוד נושאת את כל התנועה מזרחה
חופי המזרח — עשרים ושלושה ק״מ מזרחה; מונית שיתופית או האוטובוס העונתי, וכאן הוואנה שוחה

תרבות והיסטוריה

כיכר הקתדרלה — חזית הקתדרלה אסימטרית בכוונה — שני מגדלי הפעמונים ברוחב שונה
כיכר הנשק — הכיכר העתיקה בעיר; הרחוב לאורך צד אחד מרוצף בעץ, כדי להחליש את רעש הכרכרות
ארמון המושלים — 1791, והוא היה ארמון המושל הספרדי, אחר כך ארמון הנשיאות, והיום מוזיאון העיר
מצודת הכוח המלכותי — 1577 והביצור מהאבן העתיק ביבשות אמריקה; שבשבת הרוח עליו היא סמל העיר
הכיכר הישנה — היא הייתה חניון עד 1996; יש מצלמת חור בחשכה במגדל שבפינה והיא עובדת
כיכר פרנציסקוס — הכיכר שצי האוצר הספרדי פרק בה; הכנסייה היא היום אולם קונצרטים בגלל האקוסטיקה
מצודת אל מורו — 1589 עד 1630, בפתח הנמל; שרשרת נמתחה מכאן ללה פונטה כדי לסגור את המפרץ בלילה
סן קרלוס דה לה קבניה — נבנתה 1763–74 אחרי שהבריטים כבשו את הוואנה; היא הייתה מצודת הקולוניה הגדולה ביבשות אמריקה
מצודת לה פונטה — הקצה השני של שרשרת הנמל, הושלמה ב-1600; היא קטנה, חינם וכמעט תמיד ריקה
הקפיטול הלאומי — 1929, וגבוה מזה שבוושינגטון בכוונה; יהלום ברצפה מסמן את קילומטר אפס של קובה
התיאטרון הגדול — נבנה ב-1915 בידי אגודת המהגרים הגליסיים; קרוסו ופבלובה הופיעו בו שניהם
מוזיאון האמנויות היפות — שני בניינים נפרדים — אחד אמנות קובנית ואחד בינלאומית; הקובני הוא הסיבה לבוא
מוזיאון המהפכה — בארמון הנשיאות לשעבר; חורי הקליעים מהתקיפה הסטודנטיאלית של 1957 עוד בשיש
אנדרטת הגרנמה — היאכטה שנשאה שמונים ושניים איש ממקסיקו ב-1956 יושבת תחת זכוכית; שנים עשר מהם שרדו
כיכר המהפכה — כיכר שתוכננה בשנות החמישים לפני המהפכה; דיוקן צ׳ה הוא פלדה והוא נוסף ב-1993
אנדרטת חוסה מרטי — המבנה הגבוה בהוואנה, 109 מטר; מעלית עולה והנוף הוא כל העיר
אוניברסיטת הוואנה — נוסדה ב-1728; שמונים ושמונה המדרגות ופסל "אלמה מאטר", והקמפוס פתוח להליכה
המוזיאון הנפוליאוני — שבעת אלפים פריטים נפוליאוניים שאסף מיליונר סוכר קובני; מהטובים מחוץ לצרפת
בית הקברות קולון — חמישים ושישה הקטר וכמיליון קבורות; הוא פרוש ברשת כמו עיר, עם כתובות
מפעל הסיגרים פרטגאס — נוסד ב-1845, והקראה בקול לרצפת המגלגלים התחילה במקצוע ב-1865 וממשיכה
מוזיאון הרום — דגם עובד בקנה מידה של טחנת סוכר ושל מסילה; הטעימה בסוף כלולה
בניין בקרדי — 1930 והארט דקו הטוב באמריקה הלטינית; העטלף שבפסגה הוא סמל החברה
מנזר סנטה קלרה — 1644 והמנזר העתיק בקובה; הוא בשיפוץ ואת החצר אפשר בדרך כלל לראות
בית הכנסת בית שלום — בית הכנסת המרכזי, 1953; כחמישה עשר אלף יהודים חיו בקובה ב-1950 וכאלף נותרו

מה לראות

המלקון — שמונה ק״מ של חומת ים שהחלה ב-1901; היא הסלון של העיר והיא חינם
פסאו דל פראדו — טיילת מ-1772 עם ספסלי שיש ואריות ברונזה; שוק האמנות פועל עליה בסופי שבוע
רחוב אובישפו — הרחוב המהלכי הראשי של העיר הישנה; הוא נמשך מהפארק המרכזי לכיכר הנשק
רחוב מרקדרס — שוחזר כמעט בניין בניין; יש אחד עשר מוזיאונים קטנים וחינמיים לאורך ארבעה בלוקים ממנו
הפארק המרכזי — ה"פינה החמה" בפינה אחת היא המקום שגברים מתווכחים בו על בייסבול בכל יום
המלון הלאומי — 1930; המאפיה האמריקנית קיימה כאן את כינוס 1946 ויש בונקר ממשבר הטילים בגן
סמטת האמל — מאתיים מטר של ציור קיר אפרו-קובני של אמן אחד; הרומבה באחר צהריים של יום ראשון היא העיקר
מפעל האמנות הקובנית — מפעל שמן בישול שהפך לגלריה, לקולנוע, לבר ולאולם קונצרטים; נפתח בשמונה ונסגר בשלוש
פוסטרלנדיה, חיימניטס — אמן אחד כיסה את ביתו ואחר כך כשמונים מבתי שכניו בפסיפס במשך שלושים שנה
קופליה — פארק גלידה שנבנה ב-1966 בהוראת קסטרו; התור קובני והשורה בפסו היא האמיתית
פארק ג׳ון לנון — לנון מברונזה על ספסל, שקסטרו חשף ב-2000; גונבים את משקפיו כה הרבה שמאבטח שומר עליהם
פינקה ויחיה — ביתו של המינגוויי, נשמר בדיוק כפי שעזב ב-1960; מביטים דרך החלונות ואין להיכנס
קוחימר — כפר הדייגים של "הזקן והים"; הדייגים שילמו בעצמם על פסל החזה של המינגוויי
קינטה דה לוס מולינוס — גן בוטני בלב העיר שהיה ארמון הקיץ של המושלים הספרדים
הגן הבוטני הלאומי — שש מאות הקטר שבעה עשר ק״מ דרומה; הגן היפני שבו היה מתנה מ-1989
פארק אלמנדרס — היער האמיתי היחיד בתוך הוואנה, לאורך הנהר; המקומיים קוראים לו "היער" והוא חינם
רגלה וגואנבקואה — מעבר למפרץ במעבורת; שני מרכזי הדת האפרו-קובנית, והמעבורת כמעט לא עולה דבר
סנטה מריה דל מאר — החוף הראוי הקרוב, עשרים ק״מ מזרחה; חול לבן, מים חמים ובלי רצועת מלונות
עמק ויניאלס — מאה חמישים ושלושה ק״מ מערבה; "מוגוטס" מאבן גיר והטבק שהסיגרים נעשים ממנו
ורדרו — מאה ושנים עשר ק״מ מזרחה; עשרים ק״מ של חוף וכלכלה של "הכול כלול"

שווקים וקניות

מחסני סן חוסה — שוק המלאכה במחסן רציף מ-1885; הכול בעבודת יד והמחירים נתונים למיקוח
הרובע הסיני — היו כעשרים אלף סינים בהוואנה ב-1900 וכמעט אין בו סינים היום
שדרת גליאנו — רחוב המסחר הישן של מרכז הוואנה; חנויות מדינה, תורים, וה"אלמנדרונס" נוסעים בו
שדרת סלבדור איינדה — כולם עוד קוראים לו "קרלוס השלישי"; שדרת הקניות הראשית של המרכז וזאת עם הקולונדות
פלורידיטה — בר הדאיקירי; המינגוויי שתה כאן ופסל הברונזה שלו בקצה הבר הוא המקום שישב בו
לה בודגיטה דל מדיו — בר המוחיטו, והקירות חתומים; המשפט המפורסם של המינגוויי על שני הברים כמעט בוודאי מומצא
מלון אמבוס מונדוס — המינגוויי החזיק את חדר 511 שבע שנים וכתב בו חלק מ"למי צלצלו הפעמונים"
סלופי ג׳וס — נפתח ב-1917, נסגר ב-1965 ונפתח מחדש ב-2013 עם בר המהגוני המקורי משוחזר
בית המוזיקה, מירמאר — אולם מוזיקה של המדינה עם להקות הסלסה הטובות בארץ; שני מופעים, באחת עשרה ובחמש
טרופיקנה — פתוחה מ-1939 ומופיעה בחוץ תחת העצים; היא יקרה והיא לא השתנתה
האצטדיון הלטינו-אמריקני — חמישים וחמישה אלף מקומות והכניסה פסו ספורים; העונה בקירוב מאוגוסט עד אפריל
המלאכות ברחוב מרקדרס — בתי מלאכה קטנים של המדינה לאורך הרחוב — מאווררים, בושם, שוקולד — כל אחד בבית משוחזר

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

את האוכל הקובני צריך להבין דרך מערכת הקיצוב לפני שהוא מובן. ה"ליברטה", ספר הקיצוב, קיים מאז 1962 ועוד מספק מכסה חודשית בסיסית לכל בית אב; כל מה שמעבר נקנה בשוק פתוח שהיצעו בלתי צפוי — ולכן תפריט כאן הוא הצהרת כוונות ולא רשימה. מסעדות פרטיות — "פלדרס" — הוכשרו בחוק ב-1993 והוגבלו לשתים עשרה מקומות במשך שנים; הן היום האוכל הטוב בארץ, ומסעדות המדינה ברובן לא. להביא יורו במזומן, ולהניח שכרטיסים מבנקים אמריקנים לא יעבדו.

הפלדר — מסעדה פרטית בבית של מישהו; הוכשרה ב-1993, הוגבלה לשתים עשרה מקומות במשך שנים, והאוכל הטוב כאן
רופה וייחה ומורוס אי קריסטיאנוס — בשר בקר פרוס בעגבניות, ושעועית שחורה שמתבשלת עם האורז; כשמונה דולרים בפלדר
הדאיקירי בפלורידיטה — קפוא, עם מרסקינו; הברמן כאן שם אותו בבלנדר בשנות השלושים וזאת הגרסה
המוחיטו בלה בודגיטה — המשפט המפורסם של המינגוויי על שני הברים האלה הוא כמעט בוודאי המצאה מאוחרת
קופליה — תור הפסו הוא האמיתי; הוא איטי והוא השעה הקובנית ביותר שתבלו
פן קון לצ׳ון מחלון — חזיר צלוי בלחמנייה מדלפק בפתח, בפסו; דולר או פחות וזאת ארוחת הצהריים של העיר
קפסיטו — חזק, מתוק וזעיר, מאשנב בקיר בפסו ספורים; הסוכר נכנס לפני המים
הוואנה קלאב ומוזיאון הרום — המותג בסכסוך משפטי ממושך: גם משפחת בקרדי וגם מדינת קובה טוענות לשם
מחסני סן חוסה — שוק המלאכה במחסן רציף; זה המקום האחד לקנות ישר מיוצרים ולמקח
הליברטה — ספר הקיצוב, בתוקף מאז 1962; ה"בודגות" שממלאות אותו בכל בלוק והן אינן חנויות

מוזיאונים

בהוואנה יותר מוזיאונים לכל מבקר מכמעט כל מקום, וכמעט כולם זולים — מפני שהם נבנו כחינוך ציבורי ולא כאטרקציות. שניים שצריך להעדיף הם האגף הקובני במוזיאון האמנויות היפות, שמחזיק אוסף לאומי שכמעט אף אחד מחוץ לאי לא ראה, ומוזיאון העיר בארמון המושלים. אזהרה מעשית שתופסת בכל העיר: שעות הפתיחה מפורסמות ואינן אמינות, בימי שני כמעט הכול סגור, והחשמל נופל.

האגף הקובני באמנויות היפות — שלוש קומות של ציור קובני מהתקופה הקולוניאלית עד היום; כמעט כולו לא יצא מהאי מעולם
מוזיאון העיר — בארמון המושלים מ-1791; החצר, הכרכרות, וכיסא המלכות שנעשה למלך שלא בא מעולם
מוזיאון המהפכה — בארמון הנשיאות של בטיסטה עצמו; חורי הקליעים מהסתערות הסטודנטים ב-1957 הושארו בקירות
אנדרטת הגרנמה — יאכטת פנאי שנבנתה לשתים עשרה ונשאה שמונים ושניים איש ממקסיקו ב-1956; שנים עשר שרדו את הנחיתה
המוזיאון הנפוליאוני — שבעת אלפים פריטים שאסף מיליונר סוכר; מאוספי נפוליאון הטובים מחוץ לצרפת
הפארק הצבאי מורו-קבניה — שתי מצודות בכרטיס אחד; תותח התשע נורה בלה קבניה בכל לילה במדי התקופה
מוזיאון הרום — דגם עובד בקנה מידה של טחנת סוכר ושל המסילה שלה; תעשיית הסוכר היא הנושא האמיתי
בית האמריקות — נוסד ב-1959 והוא הסיבה שסופרי אמריקה הלטינית הכירו זה את זה; הפרס הספרותי הוא העתיק ביבשת

אמונה ומקומות קדושים

קובה חילונית רשמית והייתה אתאיסטית רשמית בין 1962 ל-1992, ומה ששרד את התקופה ההיא מלמד: הכנסייה הקתולית איבדה את רוב קהילותיה ואת בתי הספר שלה, בעוד הסנטריה — הדת האפרו-קובנית שהביאו בני יורובה משועבדים — גדלה, מפני שלא נזקקה מעולם לבניינים ולא לכהונה, וכבר השקיעה שלוש מאות שנה בקיום בהסתר. שתיהן נראות היום. הקתדרלה הקתולית ובתי הסנטריה פתוחים שניהם, והשני אינו אטרקציה תיירותית ואין לצלם בו בלי לשאול.

הקתדרלה — המגדלים האסימטריים בכוונה; שרידי קולומבוס נשמרו כאן עד שספרד לקחה אותם ב-1898
סמטת האמל — מאתיים מטר של דימויי סנטריה שאדם אחד צבע; הרומבה של יום ראשון היא אירוע שכונתי
רגלה — מעבר למפרץ במעבורת של שני פסו; כנסיית בתולת רגלה היא גם ביתה של יממאיה
גואנבקואה — המרכז האחר של הדת האפרו-קובנית; המוזיאון העירוני שם עוסק בה במפורש
מנזר סנטה קלרה — 1644, המנזר העתיק בקובה, והנזירות חיו בו בהסגר כמעט שלוש מאות שנה
בית הכנסת בית שלום — כחמישה עשר אלף יהודים חיו בקובה ב-1950 וכאלף נותרו
כנסיית פאולה — כנסייה מהמאה השמונה עשרה שהייתה חלק מבית חולים; היום אולם מוזיקה בארוקית, והאקוסטיקה היא הסיבה
בית הקברות קולון — קברה של "לה מילגרוסה"; מבקרים דופקים על האבן, מבקשים, ועוזבים בלי להפנות את הגב

טבע

בהוואנה עצמה מעט מאוד ירוק, והתשובה הכבדה היא שהטבע כאן נמצא מחוץ לעיר. שני דברים בהישג יד ביום אחד: החופים עשרים ק״מ מזרחה, שהם חול לבן ומים חמים וטובים באמת, ועמק אבן הגיר מאה וחמישים ק״מ מערבה שהטבק גדל בו. האילוצים המעשיים אמיתיים — רכבים להשכרה נדירים ויקרים, אוטובוסים בין-עירוניים חייבים הזמנה מראש, ומונית שיתופית שמסכמים עליה יום לפני היא בדרך כלל האופן שבו זה נעשה בפועל.

חופי המזרח — עשרים ושלושה ק״מ מזרחה; תשעה ק״מ של חול לבן וכמעט בלי מלונות עליו
סנטה מריה דל מאר — המקטע הטוב בחופי המזרח; מונית שיתופית מהפארק המרכזי היא הדרך המקובלת
עמק ויניאלס — אתר אונסק״ו מאה חמישים ושלושה ק״מ מערבה; ה"מוגוטס" הם שרידי גג מערה שהתמוטט
הגן הבוטני הלאומי — שש מאות הקטר שבעה עשר ק״מ דרומה; גדול מדי להליכה, ורכבת-טרקטור מקיפה אותו
פארק אלמנדרס — החורש האמיתי היחיד בתוך הוואנה, לאורך הנהר; המקומיים קוראים לו "היער" והוא חינם
קינטה דה לוס מולינוס — גן בוטני בוודאדו שהיה בית הקיץ של המושלים הספרדים; קטן, מוצל וזול
לאס טרסאס — שישים ותשעה ק״מ מערבה בשמורת ביוספרה; יישוב ייעור מ-1968 ובו נהר לשחייה
קוחימר — כפר דייגים שנים עשר ק״מ מזרחה ובו מצודה קטנה; הים כאן הוא זה שבספר

עם ילדים

הוואנה עם ילדים פשוטה יותר ממה שזה נראה, והסיבה היא שבעיר הזאת באמת בטוח ללכת — פשיעה אלימה נמוכה מאוד וילדים נמצאים בכל הרחובות עד מאוחר. מה שאין בה הוא אטרקציות שנבנו למטרה, ולכן היום נבנה מהדברים החינמיים: המעבורת מעבר למפרץ, התותח בתשע, פארק הגלידה, מצלמת החור בחשכה, וחומת הים. שתי נקודות מעשיות: החום בין אחת עשרה לארבע רציני והצל מעט, וחיתולים, תרכובת מזון ותרופות מסוימות קשים לקנייה כאן — ולכן להביא.

המעבורת במפרץ — פסו ספורים לכל כיוון לרגלה או לקסבלנקה; סירת נוסעים עובדת ושיט אמיתי
תותח התשע — נורה בכל לילה בלה קבניה בידי חיילים במדי המאה השמונה עשרה; רועש, קצר וחינם לשמוע
מצלמת החור, הכיכר הישנה — דמות חיה של העיר שמוקרנת על צלחת במגדל; מהמעטות שעובדות בעולם
קופליה — פארק גלידה עם אלף מקומות; התור ארוך והילדים לא יתלוננו
האקווריום הלאומי — במירמאר; הוא צנוע בקנה מידה בינלאומי והוא האפשרות המקורה היחידה בחום
פוסטרלנדיה — שכונה שלמה שאמן אחד כיסה בפסיפס; ילדים יכולים לטפס על רובה והיא חינם
פארק ג׳ון לנון — מגרש משחקים מוצל ולנון מברונזה על ספסל; המאבטח ששומר על משקפיו ירכיב אותם לתמונה
חופי המזרח — מים חמים ורדודים וחול לבן עשרים ושלושה ק״מ מזרחה; התשובה המובנת לאחר צהריים חם

חיי לילה

מוזיקה חיה בהוואנה אינה אטרקציה אלא כלכלת הערב: אולם מוזיקה של המדינה, בר מלון, מפעל שהוסב ופינת רחוב — בכולם יש להקות, ורמת הנגינה גבוהה באופן יוצא דופן מפני שמוזיקאים מוכשרים בקונסרבטוריונים חינמיים של המדינה. שני דברים להבין לפני שיוצאים. הלהקה מעבירה כובע או מוכרת תקליטור, וזה רוב מה שהיא מרוויחה — לכן לשאת מזומן קטן. והלילה מתחיל מאוחר: מופע ב"בית המוזיקה" באחת עשרה הוא הרגיל, והמופע המוקדם הוא לתיירים.

מפעל האמנות הקובנית — נפתח בשמונה, מחמישי עד ראשון; גלריות, קולנוע ושלושה ברים בבניין אחד ובכרטיס אחד
בית המוזיקה, מירמאר — להקות הסלסה הטובות בארץ, פעמיים בלילה; המופע באחת עשרה הוא הקובני
סמטת האמל ביום ראשון — רומבה מהצהריים בערך; זה אירוע שכונתי, חינם, והמוזיקאים מעבירים כובע
טרופיקנה — פתוחה מ-1939 ומופיעה בחוץ תחת העצים; יקרה, והיא לא עברה חידוש
המלקון בלילה — חינם, רועש ועמוס עד שתיים; כאן רוב הוואנה באמת מבלה את הערב
פלורידיטה וסלופי ג׳וס — שני הברים המשוחזרים מלפני המהפכה; יקרים לפי קנה המידה המקומי והקוקטיילים נכונים

לחיפוש חדר בהוואנה