Israel

אילת

אילת יושבת בראש מפרץ צר, ואלמוגים לא אמורים לגדול כה צפונה — הם גדלים מפני שהמפרץ עמוק, צלול וחם כל השנה, ומפני ששום נהר אינו נשפך אליו. השונית כאן היא הגבול הצפוני של אלמוגים בעולם, והמים בין עשרים ואחת לעשרים ושבע מעלות בכל חודש. ההליכה הזאת היא שמונת הקילומטרים של החוף מדרום לעיר, והיא מסלול שחייה לא פחות מהליכה. שלוש שעות עם עצירות, בלי שום צל, ובשמורה אסור לדרוך על כלום.

חדר לזוג באילת — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

השונית הצפונית בעולם

שמורת האלמוגים — הוכרזה ב-1964, והיא שמורת האלמוגים היחידה בישראל. שני מסלולי שנורקלינג מסומנים יוצאים דרך פרצות בשולחן השונית, עם מצופים שמותר להחזיק בהם אבל אסור לגעת בשום דבר אחר — דריכה על אלמוג הורגת אותו, וקולוניה בגודל צלחת יכולה להיות בת חמישים שנה. בשמורה אסור קרם הגנה רגיל, מפני שהחומרים בו מלבינים אלמוגים; בחנויות בשער מוכרים את הסוג הבטוח לשונית.
המצפה התת-ימי — נפתח ב-1975 והיה הראשון מסוגו בעולם: תא פלדה שהוטבע על השונית עצמה, עם חלונות בעומק שנים עשר מטרים, כך שמביטים באלמוגים במקום שבו הם גדלים ולא במכל. במקום פועל גם מרכז הצלה לצבי ים — הצבים מובאים פצועים ממדחפי סירות ומחוטי דיג, ואלה שאינם יכולים להשתחרר נשארים.
ריף הדולפינים — קולוניה של דולפינים מצויים חיה כאן מאז 1990 באזור מגודר ברשתות בלב ים — והפרט החשוב הוא שלרשתות יש פתח: הדולפינים יכולים לעזוב, וכמה עזבו וחזרו. אין מופע ואין שגרה מאולפת; המדיניות היא שהחיות בוחרות אם להתקרב, וזה אומר שיש ימים שהן לא.
חוף אלמוג — החול כאן אינו חול: הוא אלמוג וקונכיות שבורות, ולכן הוא גס ובהיר ולכן כואב ללכת עליו ברגל יבשה. כל מה שנראה חוף לאורך הרצועה הזאת עשוי מהשונית בשלבים שונים של התפרקות, והחול הדק יותר שמצפון נסע לשם במשך מאות שנים.
חוף מגדלור — השונית מתחילה כעשרים מטרים מקו המים כאן ואין דמי כניסה, ולכן זה השנורקלינג הרציני הזול בארץ. מה שרואים בעשרה המטרים הראשונים הוא מדף חולי; המדרון שמעבר לו הוא המקום שבו מתחיל קיר האלמוגים, והוא צונח בחדות מפני שהמפרץ עמוק יותר משמונה מאות מטרים באמצעו.
מעבר טאבה — גבול מצרים הוא נסיעה של עשר דקות מרצועת המלונות, ומהגדר רואים את כל המפרץ: ירדן מעבר למים משמאל, סעודיה בקצה הרחוק ביום בהיר, מצרים מימין. ארבע מדינות נפגשות בתוך כחמישה עשר קילומטרים, ולכן תעשיית הצלילה כאן בגודל שהיא, ולכן המרחב האווירי מסובך.

גרניט, אבן חול ואפס מים

ההרים שמאחורי אילת הם הסלע החשוף העתיק בארץ — גרניט וגנייס שנוצרו לפני כשמונה מאות מיליון שנה, שאבן חול הונחה עליהם אחר כך ושיטפונות חתכו אותם. אין בהם מעיין, אין צל ואין קליטה ברובם, ובקיץ הליכה כאן בין תשע לארבע מסוכנת באמת: זה המקום המיושב החם בישראל. ארבע שעות, רכב אל ראשי השבילים, שלושה ליטרים מים לאדם, ולהודיע לבית ספר שדה לאן אתם הולכים.

בית ספר שדה אילת — להתחיל כאן, ולא בשביל הנוף: כאן מגלים אילו ואדיות סגורים. שיטפון בהרים האלה בא מגשם שירד שלושים קילומטרים משם, באגן היקוות שאינכם רואים, ומגיע כקיר מים בקניון יבש תחת שמיים כחולים. הצוות יודע את התחזית ואת הסגירות, והייעוץ חינם.
הר צפחות — טיפוס מעגלי של שעתיים שמתחיל כמעט בגובה פני הים, וזה חריג — רוב הפסגות בישראל מתחילות מרמה. מהפסגה הנוף תופס את כל המפרץ ואת העיר, והסלע תחת הרגליים מתחלף שלוש פעמים בדרך למעלה: גרניט כהה למטה, אחר כך פס קונגלומרט, ואחר כך אבן חול בהירה.
הר יואש — אפשר להגיע לפסגה ברכב, וזה העיקר: זה המקום הנוח באזור לעמוד ולראות ארבע מדינות בבת אחת — ישראל, מצרים, ירדן, ובבוקר חורף בהיר גם חוף סעודיה בקצה הרחוק של המפרץ. הדרך למעלה היא דרך עפר מהודקת ורכב רגיל עובר בה ביום יבש.
הקניון האדום — שבע מאות מטרים של קניון באבן חול נובית, בקטעים צר מספיק לגעת בשני הקירות, עם שלבי ברזל ומאחזי יד שמוברגים בשלושת המפלים. האדום הוא תחמוצת ברזל; אותו רצף שמצפון הוא לבן, והצבע תלוי בכמה ברזל נשאו מי התהום כשהחול התלכד. זה לוקח כתשעים דקות ויש בו קטע חד-כיווני.
עמודי עמרם — ארבעה עמודי אבן חול שעומדים בעמק יבש, שנשארו כשהסלע הרך סביבם נשחק. הפסים בהם אינם שכבות של סלעים שונים: אלה פסי ברזל ומנגן שהונחו בידי מים שנעו בתוך מצע אבן חול אחד, ולכן הדוגמה עוברת לרוחב העמודים ולא לאורכם.
נחל שחורת — הקירות כאן כמעט שחורים, והסלע הוא חומר של דייק מגמטי — סלע מותך שנדחק מעלה דרך סדקים בגרניט הקדום והתקרר תחת האדמה, ואחר כך נשאר עומד כשהגרניט סביבו נשחק. אתם הולכים בתוך סדק שהתמלא בלבה לפני שמונה מאות מיליון שנה.

נחושת, שלושת אלפים שנה שלה

עשרים וחמישה קילומטרים מצפון לאילת נמצא הנוף התעשייתי העתיק באזור: נחושת נכרתה מהגבעות האלה מהאלף החמישי לפני הספירה, המצרים הפעילו כאן מחנות כרייה מסודרים במאות הארבע עשרה עד השתים עשרה לפני הספירה, וערמות הסיגים עדיין בעומק מטרים. השם הוויקטוריאני "עמודי שלמה" אינו נסמך על ארכיאולוגיה, אבל תיארוך פחמן שפורסם מאז 2013 מיקם שלב ייצור מרכזי במאה העשירית לפני הספירה — וזה החזיר את הוויכוח לשולחן. יום שלם, רכב, ולהתחיל בשמונה.

פארק תמנע — נחושת כאן לא הותכה מעפרה בכבשן שאפשר לשאת: היא דרשה פחם עץ, מפוחים וטמפרטורות מעל אלף מעלות, במקום שאין בו עצים ואין בו מים. הכול — דלק, אוכל, מים ופועלים — היה צריך להובלה, ולכן הכרייה נעשתה במערכות מסודרות בידי מדינה ולא בידי מקומיים. הפארק משתרע על כשבעים קילומטרים רבועים.
עמודי שלמה — השם ניתן במאה העשרים ואינו נסמך על שום מוצא. מה שכן נמצא למרגלות העמודים הוא מקדש מצרי לחת׳ור, האלה שהכורים התפללו אליה, שנבנה במאה הארבע עשרה לפני הספירה ושימש כמאתיים שנה — וכשהמצרים עזבו, המדיינים המקומיים השתלטו עליו והסירו את דמויות האלה, מה שהארכיאולוגים ראו בשכבות.
אגם תמנע — אגם מלאכותי באמצע הפארק, שקיים מסיבה מעשית: לפני שנחפר לא היה בשבעים קילומטרים רבועים מקום לשבת בצל, ומבקרים עזבו אחרי שעה. יש בו סירות פדלים, אוהל עם מחצלות, וחול שאפשר למלא בבקבוק בשכבות צבעוניות.
חולות סמר — הדיונות הנודדות היחידות בכל בקעת הערבה, כשלושה קילומטרים רבועים, והחול בהן חריג — קוורץ דק ונקי שנשא ברוח מסיני. וזו גם הבעיה: אותה איכות הופכת אותו לשווה לבנייה, ומחצבה אוכלת את שדה הדיונות שנים בעוד ארגוני שמירת טבע נאבקים בבתי משפט. מה שנשאר הוא שבריר ממה שהיה.
חי בר יטבתה — שמורת הרבעה שהוקמה כדי להחזיר חיות שנזכרות בתנ״ך ושנכחדו כאן: הערוד האסייתי, האוריקס הערבי, היען והאדקס. הערודים שהורבעו כאן משוחררים לנגב מאז 1982, ויש היום אוכלוסייה פראית של כמה מאות, שמתייחסת לפרטים שהגיעו מגני חיות באירופה ובאיראן.
יטבתה — קיבוץ שנוסד ב-1951 ליד מי התהום המשמעותיים היחידים בערבה הדרומית, והמחלבה שלו היא הסיבה שכל רכב שנוסע צפונה עוצר כאן. הרפת מוחזקת במדבר, תחת מאווררים וממטרות, וזה נשמע אבסורדי עד שיודעים שפרות בחום יבש חולות פחות מפרות בלחות — הבעיה כאן היא רק הטמפרטורה, ואותה אפשר להנדס.

מה יש באילת

איך מגיעים ומתניידים

נמל התעופה רמון — 18 קילומטרים צפונה, ושדה התעופה העירוני נסגר ב-2019
התחנה המרכזית — חמש שעות לתל אביב, להזמין מקום, ובשבת אין תנועה
מעבר טאבה — גבול מצרים עשר דקות מהמלונות, ויש אגרת יציאה
מעבר יצחק רבין — מעבר הגבול לירדן לעקבה ולפטרה, וסגור בשישי ובשבת

תרבות והיסטוריה

נמל אילת — מבחוץ בלבד, והוא הפתח היחיד של ישראל לאוקיינוס ההודי
עקבה — מעבר למפרץ בירדן, מעבר של 40 דקות, והוויזה ניתנת במקום
פטרה — שעתיים מהמעבר, יום ארוך, ולהביא דרכון

מה לראות

שמורת האלמוגים — 35 שקל, השונית הצפונית בעולם, ושני מסלולי שנורקלינג מסומנים
המצפה התת-ימי — 139 שקל, תא בעומק 12 מטר על השונית, ובריכת הכרישים כלולה
ריף הדולפינים — 79 שקל לכניסה לחוף, והדולפינים חופשיים לעזוב
הטיילת — חינם, נמשכת מהמרינה עד גדר הגבול הירדני
מרינת אילת — חינם להסתובב, סירות עם תחתית זכוכית מ-70 שקל, והלגונה מעשה אדם
חוף מגדלור — חינם, השונית מתחילה 20 מטר מהחוף, וזה השנורקלינג השקט
חוף דקל — חינם, מוצל בדקלים, ומכוני הצלילה יוצאים מכאן
חוף אלמוג — חינם, ליד השמורה, והחול הוא חצץ אלמוגים גס
הגן הבוטני — 55 שקל, יער גשם שנבנה על סלע מדברי חשוף, ומוצל לכל אורכו
הר צפחות — חינם, טיפוס מעגלי של שעתיים מהים, ובלי שום צל
הר יואש — חינם, אפשר להגיע ברכב, ומהפסגה נראות ארבע מדינות
הר שלמה — חינם, 705 מטר, טיפוס של ארבע שעות, וההליכה הקשה כאן
הקניון האדום — חינם, 20 דקות צפונה, קניון של 700 מטר, ויש בו סולמות
נחל שחורת — חינם, דרך לרכב שטח ואז הליכה, וקירות הסלע כמעט שחורים
עמודי עמרם — חינם, 25 דקות צפונה, ואבן החול מפוספסת בשישה צבעים
פארק תמנע — מ-49 שקל, 25 קילומטרים צפונה, וכרו כאן נחושת לפני 6,000 שנה
עמודי שלמה — בתוך תמנע, ולמרגלותיהם מקדש מצרי לחת׳ור
אגם תמנע — סירות פדלים וצל, וזה המים היחידים בפארק
חי בר יטבתה — מ-49 שקל, 40 קילומטרים צפונה, והחיות כולן מינים מקומיים
חולות סמר — חינם, הדיונות הנודדות היחידות בערבה, והן נחצבות
שחרות — שעה צפונה, כפר של 70 איש, וטיולי גמלים יוצאים ממנו
מצפה רמון — שעתיים צפונה, העיירה על שפת המכתש, והיעלים מהלכים ברחובות
חוות הגמלים — מ-120 שקל, בנחל שלמה, ורכיבת השקיעה היא שעתיים
בית ספר שדה אילת — נקודת מידע לשבילים, ייעוץ חינם, והם יודעים מה סגור
גן בנימין — חינם, הפארק המוצל של העיר, והדשא היחיד באילת
יטבתה — 40 קילומטרים צפונה, המחלבה על הכביש הראשי, והמילקשייק הוא העצירה
ואדי רם — בירדן, שעה וחצי מהמעבר, ונדרשים ג׳יפ ומדריך

שווקים וקניות

אייס מול — מגלשת קרח בפנים, אין מע״מ על שום דבר באילת, ופתוח בשבת
מול הים — על הטיילת, פתוח עד מאוחר, ואולם האוכל הזול
דוכני הטיילת — פתוחים משש בערב, ותכשיטי אבן אילת הם הדבר המקומי

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

באילת כמעט אין מסורת של אוכל רחוב, והסיבה מבנית: העיר נבנתה כעיר נופש שרוב המבקרים בה אוכלים חצי פנסיון במלון, וכמעט איש אינו גר במרכז. מה שכן יש יושב לאורך שדרות התמרים ובשני אולמות האוכל של הקניונים — שווארמה, פלאפל, דגים על הגריל מהנמל, והמחלבה ביטבתה ארבעים קילומטרים צפונה שכל רכב עוצר בה. דבר אחד שימושי: אילת היא אזור סחר חופשי מאז 1985, ולכן אין בה מע״מ על שום דבר, וארוחה זולה בכחמישה עשר אחוזים מאותה ארוחה בתל אביב. צלחת מלאה היא שלושים וחמישה עד חמישים וחמישה שקלים.

שדרות התמרים — 25 עד 40 שקל, פתוח עד שתיים, ומזומן מהיר יותר
ללו — כ-45 שקל, מזנון גריל שהמקומיים אוכלים בו, וסגור בליל שישי
פסטורי — כ-90 שקל, איטלקי, וזה זה שנגמרים בו המקומות
ג׳ירף — כ-70 שקל, נודלס אסייתי על הטיילת, ופתוח בשבת
ג׳ינג׳ר — כ-80 שקל, בצד הלגונה, וכדאי להזמין בעונה
אולם האוכל במול הים — 20 עד 35 שקל, ממוזג, ופתוח בשבת
מחלבת יטבתה — כ-25 שקל, פתוח בשבת, והחניון מלא בצהריים
המקלט האחרון — כ-140 שקל, דגים לפי משקל ליד השמורה, ולהזמין בסוף השבוע

טבע

אילת היא המקום שבו נפגשים שלושה מדבריות, שני ימים ושבר יבשתי, והתוצאה היא מקום מוזר ביולוגית הרבה יותר ממה שהוא נראה. אלמוגים גדלים כאן צפונה מכל מקום בעולם. כחמש מאות מיליון ציפורים נודדות חולפות מעל פעמיים בשנה, נדחקות בין ההרים והים, מפני שזו הנקודה הצרה בנתיב הנדידה בין אירופה לאפריקה. וההרים הם הסלע החשוף העתיק בארץ. אין כאן צל ואין מים, ובקיץ החוץ סגור בין תשע לארבע.

שמורת האלמוגים — 35 שקל, רק קרם בטוח לשונית, ואסור לגעת בשום דבר
הקניון האדום — חינם, 700 מטר של קניון צר עם שלבי ברזל, ו-90 דקות
הר יואש — חינם, אפשר להגיע ברכב בדרך מהודקת, והזריחה היא השעה
הר שלמה — חינם, 705 מטר, ארבע שעות הלוך וחזור, ובדרך אין מים
נחל שחורת — חינם, קירות דייק שחורים, רכב שטח להתחלה, ובלי קליטה
חולות סמר — חינם, הדיונות הנודדות היחידות בערבה, ומחצבה לוקחת אותן
חי בר יטבתה — מ-49 שקל, 40 קילומטרים צפונה, ומרכז הטורפים בסיור מודרך בלבד
הגן הבוטני — 55 שקל, יער גשם שגודל על סלע חשוף, והצל המלא היחיד בעיר

עם ילדים

המצפה התת-ימי — 139 שקל, תא מתחת לים, כרישים וצבים, ושלוש שעות
ריף הדולפינים — 79 שקל לחוף, והשחייה איתם מוזמנת בנפרד
אגם תמנע — סירות פדלים, צל, ובקבוקי החול הצבעוני הם המזכרת
אייס מול — מגלשת קרח מקורה, פתוח בשבת, וזו התכנית לאחת בצהריים
חוף מגדלור — חינם, השונית 20 מטר מהחוף, ומסכה מספיקה
חוות הגמלים — מ-120 שקל, רכיבה של שעתיים, וילדים רוכבים עם מבוגר
גן בנימין — חינם, דשא וצל במרכז העיר, ומתקני שעשועים
מרינת אילת — סירות עם תחתית זכוכית מ-70 שקל, שעה, והבוקר רגוע יותר

מוזיאונים

אין כאן כמעט דבר מלפני 1949 — העיירה נוסדה ב-1951 על חול ריק — ולכן העניין ההיסטורי נמצא כולו מחוץ לעיר: מחוז כרייה מצרי עשרים וחמישה קילומטרים צפונה, דרך נבטית, ושתי המדינות השכנות שאפשר לחצות אליהן בבוקר ולחזור עד הלילה.

פארק תמנע — מ-49 שקל, השער נסגר בארבע, וצריך רכב בתוך הפארק
עמודי שלמה — בתוך תמנע, ולמופע האור והקול צריך הזמנה
נמל אילת — מבחוץ בלבד, והמראה מהקצה הדרומי של הטיילת
עקבה — מעבר של 40 דקות, ויזה בגבול, וסגור בשישי ובשבת
פטרה — יום ארוך מאילת, דרכון, ודמי כניסה כחמישים דינר
ואדי רם — בירדן, נדרשים ג׳יפ ומדריך בדווי, והלינה במחנות היא העיקר
מצפה רמון — שעתיים צפונה, והיעלים מהלכים ברחובות העיירה
שחרות — שעה צפונה, כפר של כ-70 איש, וטיולי גמלים יוצאים ממנו

הופעות

לוח התרבות של אילת הוא לוח פסטיבלים: העיר קטנה מכדי להחזיק סצנה כל השנה, ולכן היא מייבאת אחת ארבע-חמש פעמים בשנה וממלאת בדרך כל חדר מלון. פסטיבל הג׳אז של אילת פועל מאז 1987 והוא הרציני; יש גם פסטיבל מוזיקה קאמרית בחורף וקלאסי בפסח. מחוץ לשבועות האלה, המוזיקה החיה היא ברי מלונות והטיילת.

הטיילת — חינם, אמני רחוב ודוכנים משש, ונמשכת עד חצות
הבמה בנמל — הבמה הראשית של פסטיבל הג׳אז כאן באוגוסט, והכרטיסים נמכרים ביוני
מרינת אילת — הברים סביב המים, פתוחים עד שתיים, ובלי דמי כניסה
אייס מול — הקולנוע והמגלשה, פתוח בשבת, וזו התכנית ליום שאי אפשר בחוץ
מול הים — פתוח עד מאוחר, על הטיילת, והמשקה הזול במרכז
שדרות התמרים — לשם הולכים אלה שעובדים במלונות אחרי המשמרת
הבר בריף הדולפינים — בר החוף נשאר פתוח אחרי שפעילות הדולפינים נגמרת
המקלט האחרון — דג ומשקה ליד השמורה, והמרפסת פונה לירדן

חיי לילה

הלילה כאן מעוצב בידי שתי עובדות: זו עיר נופש, ולכן הקהל מתחלף לגמרי כל שלושה ימים, ואין מע״מ, ולכן המשקה זול מכל מקום אחר בארץ — בירה כעשרים וארבעה שקלים. כמעט הכול על הטיילת או בתוך מלון, זה מתחיל בעשר ונגמר בשתיים, ובחגים כל הרצועה היא המון אחד רצוף. בשונה משאר ישראל, אילת אינה נעצרת בשבת.

הטיילת — חינם, כל הלילה קורה לאורכה, והעומס באחת עשרה
מרינת אילת — ברים על המים עד שתיים, והסירות מוארות
מול הים — פתוח עד מאוחר ופתוח בשבת, ובלי מע״מ בחשבון
שדרות התמרים — הקצה המקומי של הלילה, זול יותר, ופתוח עד שתיים
פסטורי — פתוח עד חצות ליד הטיילת, ורשימת היינות היא המשיכה
ג׳ירף — פתוח עד מאוחר על הטיילת, והמטבח עד חצות
אייס מול — הקולנוע המאוחר, וזו האפשרות המקורה היחידה אחרי עשר
חוף דקל — הקצה השקט, בר חוף תחת דקלים, ונסגר בחצות

לחיפוש חדר באילת