Peru

קוסקו

לפני שהולכים לאן שהוא, להבין את הגובה: קוסקו יושבת בגובה שלושת אלפים שלוש מאות תשעים ותשעה מטרים, שבו האוויר מחזיק בערך שליש פחות חמצן מאשר בגובה פני הים. לא לעשות שום דבר ביום הראשון, לשתות מים בלי הפסקה, ולהשאיר את הגבעות ליום השלישי. ואז לעשות את המסלול הזה, שהוא לופ קצר אחד עם רעיון אחד בתוכו: הספרדים הרסו בעיר הזאת כל מה שיכלו ובנו על היסודות — והיסודות הם מה ששרד. שעתיים, כמעט כולן בשלושה רחובות.

חדר לזוג בקוסקו — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

הקירות שעוד כאן

כיכר הנשק — זאת הייתה האוקאיפטה, והיא הייתה מרכזה של אימפריה שהשתרעה על כארבעת אלפים ק״מ מדרום קולומביה ועד מרכז צ׳ילה, עם ארבעים אלף ק״מ של דרכים — וכל זה בלי גלגל, בלי ברזל ובלי כתב. הכיכר הייתה גדולה בערך פי שתיים; הספרדים בנו את הגוש שמפריד אותה היום מכיכר רחוסיחו ישר באמצע.
קוריקנצ׳ה — מקדש השמש, שקירותיו הפנימיים חופו ביריעות זהב שהספרדים קילפו והתיכו בתוך חודשים. אחר כך הם בנו עליו את מנזר סנטו דומינגו. ברעידות האדמה של 1650 ושוב של 1950 הכנסייה הקולוניאלית נפלה וקירות האינקה שמתחת לא זזו — ולכן השחזור שאחרי 1950 השאיר את אבני האינקה חשופות במקום לטייח עליהן מחדש.
קתדרלת קוסקו — נבנתה על ארמון האינקה ויראקוצ׳ה, מאבן שהובאה מסקסאיוואמן — שהספרדים השתמשו בו כמחצבה. בפנים, למצוא את "הסעודה האחרונה" שצייר מרקוס ספטה ב-1753: המנה על השולחן היא "קוי", שרקן, מוגש שלם עם הרגליים באוויר, והשתייה היא צ׳יצ׳ה. זאת אסכולת קוסקו — קומפוזיציה אירופית, תוכן אנדיני, ואף אחד לא ביקש רשות.
כנסיית החברה — הישועים בנו אותה על ארמונו של האינקה ואינה קפאק, ועשו אותה גדולה ומשוכללת מהקתדרלה שמעבר לכיכר. הבישוף פנה לאפיפיור שיורה להקטין אותה. הפסיקה חזרה לטובת הבישוף והגיעה לקוסקו אחרי שהבנייה כבר הושלמה, ולכן לא נעשה דבר.
חתון רומיוק והאבן בת שתים-עשרה הזוויות — זה קיר הארמון של אינקה רוקה, ובגוש אחד בתוכו נחתכו שתים-עשרה זוויות נפרדות כדי להיפגש עם שכנותיו. אין בקיר הזה שום טיט. השיטה הייתה לעצב כל אבן לשכנותיה הספציפיות בניסוי התאמה חוזר, מה שאיטי ויוצר קיר שסופג רעידת אדמה במקום להתנגד לה. ארמון הארכיבישוף יושב עליו מלמעלה.
רובע סן בלאס — רובע האומנים, במעלה הרחובות התלולים בעיר. הכנסייה הקטנה שלו היא משנת 1562, ובה דוכן שגולף מגזע ארז אחד — נחשב לגילוף העץ הקולוניאלי הטוב ביבשות אמריקה; הסיפור שמספרים כאן הוא שהגולגולת שבראשו שייכת למגלף עצמו. ברובע הזה עוברות אבני אינקה מתחת כמעט לכל בית.

מעל העיר

ארבעה אתרי אינקה יושבים על המדרון מעל קוסקו בכרטיס אחד, וכולם במרחק הליכה זה מזה על כביש שמטפס לכשלושת אלפים ושבע מאות מטרים. לעשות את זה ביום השלישי, לא בראשון. הדרך הישרה היא לקחת מונית לאתר העליון וללכת למטה — שעתיים של ירידה במקום שלוש שעות של טיפוס בגובה שלא הסתגלתם אליו. חצי יום.

טמבומצ׳אי — להתחיל מלמעלה. זה מקדש מים: תעלות ומזרקות מגולפות שנחצבו בסלע ושעוד זורמות באותו שטף חמש מאות שנה אחר כך — והמעיין שמזין אותן מעולם לא אותר. הנדסת האינקה התייחסה למים כאל דבר שמסדרים אותו ולא רק מוליכים אותו, וזאת הדוגמה הקטנה הברורה ביותר לזה.
פוקה פוקרה — מעבר לכביש, מכלול קטן של בנייה גסה שהיה כנראה אכסניית דרך על המסלול צפונה אל העמק הקדוש: מקום שנוסעים ושליחים עצרו בו. השם פירושו "המצודה האדומה", בשל הצבע שהאבן מקבלת בשעות המאוחרות. להשוות את הבנייה כאן לקוריקנצ׳ה ואפשר לראות מעמד באבן עצמה: ההתאמה המשוכללת הוקדשה לבניינים החשובים ביותר.
קנקו — גוש אבן גיר אחד שמגולף כולו בתעלות, מדרגות, מושבים וחריץ זיגזג שנתן לו את שמו — "קנקו" פירושו זיגזג בקצ׳ואה. נוזל נשפך למעלה וזרם במורד החריץ, וזה היה צ׳יצ׳ה או דם. למה הוא שימש בפועל אינו ידוע, והשילוט באתר אומר את זה ולא מנחש.
סקסאיוואמן — שלוש מדרגות של קיר זיגזג שבנוי מגושים שמגיעים למעלה ממאה טונות, מורכבים כל כך צמוד שהתפרים הם קווי שערה. מה שעומד הוא הבסיס: אחרי הכיבוש בילו הספרדים מאתיים שנה בהובלת אבני החלק העליון לבניית כנסיות ובתים בעיר שמתחת, והשאירו רק את הגושים שהיו כבדים מכדי להזיז. ב-1536 החזיק כאן מנקו אינקה את המקום במצור על קוסקו שנמשך עשרה חודשים.
כריסטו בלנקו — ישו הלבן בגובה שמונה מטרים מעל סקסאיוואמן היה מתנה לקוסקו ב-1945 מקבוצת נוצרים פלסטינים שהגיעו כפליטים והתיישבו בעיר. זאת תודה פשוטה מקהילה עקורה אחת למקום שקיבל אותה, וכמעט אף אחד מהמצלמים אותו אינו יודע את זה.
קולקמפטה — בדרך למטה: מדרגות אינקה וקיר ארמון, חינם, וכמעט תמיד ריק. פאויו אינקה גר כאן — בן למשפחת המלוכה שבחר בצד הספרדי במלחמת האזרחים שבתוך האינקה, ותוגמל בתואר, בשלט אצילות ובאחוזה הזאת. הוא גם בנה את כנסיית סן כריסטובל שלידה. הכיבוש לא היה צד אחד מול צד אחר.

על מה האימפריה באמת רצה

הזהב הוא החלק שכולם זוכרים, והוא מעולם לא היה העיקר. האימפריה הזאת האכילה כעשרה מיליון איש על פני ארבעת אלפים ק״מ של הר, מדבר וג׳ונגל — בלי כסף, בלי שווקים ובלי כתב — והיא עשתה את זה במדרגות, בתעלות מים, באוכל מיובש בהקפאה ובחוט קשור. המסלול הזה הוא המכונה. הוא דורש רכב או טיול מודרך ליום שלם, והוא זה שישנה את מה שאתם חושבים על המקום. יום שלם בעמק הקדוש.

מוראי — טבעות מדרגות קונצנטריות ששקועות בקרקע בצורת קערות, וההפרש בטמפרטורה בין הטבעת העליונה לרצפה הוא כמה מעלות — הטבעת התחתונה מתנהגת כמו קרקע שנמצאת מאות מטרים נמוך יותר. הקריאה המקובלת היא תחנת מחקר חקלאית: מקום לבדוק איזה זן שורד באיזה גובה — בדיוק מה שאימפריה שפרושה על מרחק אנכי כזה הייתה צריכה.
מלחות מראס — אלפי בריכות רדודות שמדורגות במורד מדרון, ניזונות ממעיין אחד שיוצא מההר כשהוא כבר מלוח. אותן משפחות מעבדות כאן בריכות מוקצות מלפני האינקה, וההקצאה עוד עוברת בירושה ולא נקנית. המלח היה חשוב מפני שמלח הוא איך ששומרים בשר — ושמירת אוכל הייתה כל הבסיס של המדינה.
אויינטייטמבו — העיירה האינקאית היחידה שעוד מיושבת לפי התכנון המקורי שלה: רשת הרחובות, גושי הבתים ותעלות המים שרצות באמצע הסמטאות — כולן מקוריות, והתעלות עוד נושאות מים. מעל העיירה עומדים שישה מונוליטים מפורפיר ורוד, כל אחד למעלה מחמישים טונות, שנחצבו בצד השני של העמק, הועברו מעל נהר ונגררו למעלה — והמקדש שלמענם לא הושלם מעולם, מפני שהכיבוש הגיע.
פיסאק — מדרגות שרצות על כל צלע ההר, ונבנו גם כדי לגדל אוכל וגם כדי להחזיק את המדרון במקומו. מעליהן נמצא בית הקברות האינקאי הגדול הידוע, עם קברים חצובים בפן הצוק; כמעט כולו רוקן בידי שודדי קברים בתקופה הקולוניאלית ואחריה. המדרגות הן האנדרטה האמיתית: מדינת האינקה יצרה קרקע חקלאית בכך שבנתה אותה, על מדרונות שלא הייתה בהם.
צ׳ינצ׳רו — כנסייה קולוניאלית שעומדת ישר על קיר ארמון אינקה, בגובה שלושת אלפים שבע מאות ושישים מטרים. בחצרות האריגה שמתחת, לבקש לראות את השורש שנקרא "סקטה" ששוטפים בו צמר: משפשפים אותו במים והוא מקציף כמו סבון. ואז להסתכל על הצבעים — חרקי קוֹשֶנִיל לאדום, שספרד ייצאה לאירופה שלוש מאות שנה ושמרה כסוד מדינה, מפני שאף אחד שם לא ידע שזה חרק.
טיפון — מדרגות בצד השני של קוסקו עם מערכת מים שעוד עובדת: תעלות, נפילות ומזרקות חצובות באבן שמשקות את אותן ערוגות חמש מאות שנה אחר כך, כולן בכוח הכבידה ובלי שום תקציב תחזוקה. מהנדסים באים לכאן במיוחד כדי להסתכל. זה, ולא הזהב, מה שהאימפריה הייתה.

מה יש בקוסקו

איך מגיעים ומתניידים

שדה התעופה ולסקו אסטטה — בתוך העיר בגובה שלושת אלפים וארבע מאות מטרים, ולכן טיסות נוחתות רק בבוקר לפני רוח אחר הצהריים. לצפות להרגיש את הגובה כבר בהליכה למונית.
התחנה המרכזית — אוטובוסים לפונו, לארקיפה וללימה, ואוטובוס הלילה לפונו הוא זה שכדאי לקחת. שני ק״מ מהכיכר.
תחנת ואנצ׳אק — התחנה לרכבת לפונו, שחוצה מעבר בגובה ארבעת אלפים שלוש מאות מטרים. אחד ממסעי הרכבת הגדולים, והוא עשר שעות.
פורוי — התחנה העליונה לרכבות מאצ׳ו פיצ׳ו, כשהן יוצאות מכאן ולא מאויינטייטמבו. לבדוק מה כתוב בכרטיס.

תרבות והיסטוריה

כיכר הנשק — זאת הייתה האוקאיפטה, הלב הטקסי של אימפריית האינקה, והיא הייתה גדולה פי שתיים לפני שהספרדים בנו על חציה.
קתדרלת קוסקו — נבנתה על ארמון האינקה ויראקוצ׳ה מאבן שהובאה במריצות מסקסאיוואמן. למצוא את הסעודה האחרונה עם שרקן על השולחן.
קוריקנצ׳ה — מקדש השמש, שקירותיו חופו ביריעות זהב. הספרדים בנו עליו מנזר; רעידות אדמה לקחו את המנזר והשאירו את קירות האינקה עומדים.
כנסיית החברה — הישועים בנו אותה על ארמון אינקה ועשו אותה מפוארת מהקתדרלה. הבישוף התלונן לאפיפיור, והפסיקה הגיעה אחרי שהבנייה נגמרה.
כנסיית סן בלאס — כנסיית הקהילה העתיקה בקוסקו, משנת 1562, ובה דוכן עץ ארז שנחשב לגילוף העץ הקולוניאלי הטוב ביבשות אמריקה.
מנזר סנטו דומינגו — הכנסייה שהספרדים הציבו על קוריקנצ׳ה. עוברים בה ורואים את שני הבניינים בבת אחת, אחד בתוך השני.
מנזר סנטה קטלינה — מנזר סגור שנבנה על ה"אקיאוואסי", הבית שבו חיו נשות המדינה הנבחרות של האינקה. אותו תפקיד, פעמיים.
בזיליקת לה מרסד — בה נמצאת מונסטרנצה של עשרים ושניים קילו זהב משובצת בלמעלה מאלף פנינים ויהלומים, ואפשר לראות אותה בחדר הכלים.
מנזר סן פרנסיסקו — בו בד ברוחב שנים-עשר מטרים, אחד הציורים הגדולים בדרום אמריקה, וקריפטה עם עצמות מסודרות.
כנסיית סן כריסטובל — נבנתה בידי פאויו אינקה, בן למשפחת המלוכה שבחר בצד הספרדי, ליד הארמון של עצמו. המרפסת שמתחתיה היא הנוף החינמי הטוב בעיר.
מוזיאון האינקה — באחוזת האדמירל, וזה האוסף הרציני: התצוגה הגדולה ביותר של "קיפו", החוטים הקשורים שהאימפריה שמרה עליהם את רשומותיה.
מוזיאון האמנות הקדם-קולומביאנית — ארבע מאות וחמישים פריטים שנבחרו והוארו כאמנות ולא כממצאים, באחוזה קולוניאלית על חצר אינקה.
המוזיאון ההיסטורי האזורי — בביתו של גרסילסו דה לה וגה, בנם של קפיטן ספרדי ואצילה אינקאית, שכתב את ההיסטוריה הראשונה של האימפריה מתוכה.
מוזיאון האמנות הדתית — ארמון הארכיבישוף, שנבנה על ארמונו של אינקה רוקה — והקיר שהוא עומד עליו הוא זה שבו האבן בעלת שתים-עשרה הזוויות.
מרכז הטקסטיל המסורתי — אורגות מתשע קהילות הרים עובדות כאן בגלוי, והפריטים נמכרים עם שם האורגת עליהם.
אנדאוואיליאס — כנסיית כפר משנת 1620 בערך, מצוירת מהרצפה עד התקרה, שנקראת "הקפלה הסיסטינית של האנדים" — וזאת לא הגזמה.

מה לראות

חתון רומיוק — קיר האינקה של ארמון, ובתוכו האבן בעלת שתים-עשרה הזוויות. אין טיט בשום מקום, וסכין לא נכנסת בין הגושים.
רובע סן בלאס — רובע האומנים במעלה הגבעה, עם הרחובות התלולים בעיר. הדוכן בכנסייה הקטנה שלו מגולף מגזע עץ אחד.
שער סנטה קלרה — שער ניצחון משנת 1835 שמסמן את תחילת הדרך לחוף. הוא נבנה לחגוג איחוד קצר ימים עם בוליביה.
קולקמפטה — מדרגות אינקה וקיר ארמון על המדרון מעל העיר, חינם וכמעט תמיד ריק. פאויו אינקה גר כאן אחרי הכיבוש.
כיכר רחוסיחו — החצי השני של כיכר האינקה המקורית, שנחתך כשהספרדים בנו את הגוש ביניהן. העירייה נמצאת בה.
מצפה סן כריסטובל — כל קערת הרעפים האדומים של העיר מלמעלה, וההליכה למעלה לוקחת חמש-עשרה דקות ומרגישה כארבעים בגובה הזה.
כריסטו בלנקו — ישו לבן בגובה שמונה מטרים מעל העיר, מתנה של פליטים נוצרים פלסטינים שהתיישבו בקוסקו ב-1945.
סקסאיוואמן — קירות זיגזג מגושים במשקל של עד מאה טונות, מורכבים בלי טיט. הספרדים השתמשו בו כמחצבה במשך מאתיים שנה, ורובו נעלם.
קנקו — גוש אבן גיר מגולף עם תעלות שנחצבו בו לנוזל, כנראה צ׳יצ׳ה או דם. אף אחד לא בטוח למה הוא שימש.
פוקה פוקרה — מצודה קטנה או אכסניית דרך בכביש לצפון, שנקראת "המצודה האדומה" בשל צבע האבן בשקיעה.
טמבומצ׳אי — מקדש מים של תעלות ומזרקות שעוד זורמות, ואף אחד לא מצא מאיפה בא המעיין שמזין אותן.
מקדש הירח — מערה מגולפת מעל העיר, ובה נחש ופומה חצובים בסלע. חינם, בלי שילוט, וצריך מדריך כדי למצוא אותה.
אינקילטמבו — סלע מגולף ומדרגות בערוץ עשרים דקות מהכיכר, וכמעט אף אחד לא הולך. נפתח למבקרים רק לאחרונה.
טיפון — עשרים ושניים ק״מ דרום-מזרחה: מדרגות עם תעלות מים של האינקה שעוד משקות, חמש מאות שנה אחר כך, בלי שום משאבה.
פיקיאקטה — עיר וארי של שבע מאות מבנים ברשת, שנבנתה ארבע מאות שנה לפני האינקה. היא מראה שהאינקה ירשו תכנון.
רקצ׳י — מקדש ויראקוצ׳ה, תשעים וארבעה ק״מ דרומה, ובו קיר לבני בוץ ששרד בגובה שנים-עשר מטרים על בסיס אבן אינקאי.
צ׳קקופה — מאה עשרים וארבעה ק״מ דרומה, עם כנסייה מצוירת וגשר חבלים מהסוג האינקאי הישן שנבנה מחדש ליד גשר אבן קולוניאלי.
פיסאק — מדרגות שרצות על כל צלע ההר, ולמטה עיירה. בהריסות שמעל נמצא בית הקברות האינקאי הגדול הידוע.
אויינטייטמבו — העיירה האינקאית היחידה שעוד מיושבת לפי התכנון המקורי שלה, ותעלות המים המקוריות עוד זורמות ברחובות. ללון בה לילה.
מקדש השמש באויינטייטמבו — שישה מונוליטים מפורפיר ורוד, כל אחד למעלה מחמישים טונות, שנגררו ממחצבה מעבר לנהר ובמעלה הצד השני. לא הושלם.
צ׳ינצ׳רו — כנסייה קולוניאלית שעומדת ישר על קיר ארמון אינקה, בגובה שלושת אלפים ושבע מאות מטרים. גבוה וקר יותר מקוסקו.
מוראי — קערות מדורגות קונצנטריות, שבהן ההפרש בטמפרטורה בין הטבעת העליונה לתחתית הוא כמה מעלות. מעבדה חקלאית.
מלחות מראס — אלפי בריכות מלח על מדרון, ניזונות ממעיין מלוח ומעובדות בידי אותן משפחות מאות שנים.
אורובמבה — עיירת העמק בגובה אלפיים שמונה מאות ושבעים מטרים, חמש מאות מטרים נמוך מקוסקו. ללון כאן בלילה הראשון.
אגם פיוראי — האגם מעל צ׳ינצ׳רו שמספק חלק גדול ממי השתייה של קוסקו, ושממנו האינקה לקחו אותם גם כן.
הוצ׳וי קוסקו — קוסקו הקטנה, אחוזה מלכותית על מדף מעל העמק שמגיעים אליה רק ברגל, שלוש או ארבע שעות במעלה מלמאי.
פטקנצ׳ה — כפר אריגה מעל אויינטייטמבו בגובה שלושת אלפים ושבע מאות מטרים, שבו אנשים עוד מתלבשים בדפוס המקומי כל יום.
מאצ׳ו פיצ׳ו — שבעים ושלושה ק״מ בקו אווירי, ועולם אחר באקלים. הכרטיסים לשעה קבועה, מוגבלים במספר, ויש לקנות אותם שבועות מראש.
ואינה פיצ׳ו — הפסגה שמאחורי האתר, עם מדרגות אינקה חצובות בה וכרטיס נפרד לשעה. ארבע מאות איש ביום ולא יותר.
אינטיפונקו — שער השמש, המקום שבו שביל האינקה מגיע ושבו האתר נראה לראשונה מתחתיכם. שעה לכל כיוון מההריסות.
אגואס קליינטס — העיירה שמתחת למאצ׳ו פיצ׳ו, שמגיעים אליה רק ברכבת או ברגל מפני שאין אליה כביש. יקרה ובלתי נמנעת.
ק״מ 82, פיסקקוצ׳ו — כאן מתחיל שביל האינקה הקלאסי של ארבעה ימים. חמש מאות היתרים ביום כולל סבלים, והם נגמרים חודשים מראש.
ויניקונקה — ההר המפוספס בגובה חמשת אלפים ומאתיים מטרים, שמונים ושלושה ק״מ מכאן. הוא היה מתחת לקרח עד לפני כחמש-עשרה שנה.
אגם אומנטאי — אגם קרחוני בגובה ארבעת אלפים ומאתיים מטרים תחת פסגה מקודשת. שעה קשה למעלה, והצבע אמיתי.
צ׳וקקיראו — אתר גדול ממאצ׳ו פיצ׳ו, רק כארבעים אחוז ממנו נחפרו, ומגיעים אליו רק בהליכה של יומיים לכל כיוון.

שווקים וקניות

שוק פיסאק — יום השוק הגדול הוא יום ראשון, וזה גם היום שכפרי ההר יורדים בלבוש שלהם למיסה.
שוק סן פדרו — שוק העיר, באולם ברזל שאומרים שהושפע מאייפל. דלפקי מיצים מלפנים, דלפקי מרק מאחור, ולהגיע לפני עשר.
שוק סן בלאס — שוק שכונתי קטן במעלה הגבעה, עם ארבעה דלפקי צהריים ובלי שום תיירים.
רחוב פרוקורדורס — הסמטה הצרה שמתפצלת מהכיכר, שבה כל פתח הוא מסעדה ובכל פתח עומד אדם שמציע לכם תפריט.
אבנידה אל סול — השדרה הראשית, עם הבנקים, הדואר ושוק האומנים בתחתית. לא יפה ושימושית לגמרי.
שוק צ׳ינצ׳רו — שוק אריגה בחצר הכנסייה, וההדגמה של שטיפת צמר בשורש שמקציף שווה את העצירה בפני עצמה.

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

אוכל הרמות הוא אוכל של קור, והוא בנוי על שלושה דברים שהאנדים נתנו לעולם: תפוח האדמה, התירס והשרקן. הגובה משנה איך כדאי לאכול כאן — ארוחות גדולות יושבות רע מעל שלושת אלפים מטרים, ולכן התבנית המקומית היא צהריים גדולים וכמעט כלום בלילה, וזאת עצה טובה להעתיק. הדלפק הוא הקומה השנייה של שוק סן פדרו או "פיקנטריה" בחור בקיר. שניים עד שישה דולרים. והטכנולוגיה שצריך להבין לפני כל דבר אחר היא ה"צ׳וניו": תפוח אדמה שנשמר שנים.

צ׳וניו — תפוח אדמה מיובש בהקפאה, שנעשה בהשארתו לכפור הלילה ולשמש היום; נשמר שנים
קוי — שרקן, צלוי שלם, והוא מגודל במטבחים אנדיניים אלפי שנים
צ׳ירי אוצ׳ו — צלחת קרה שנאכלת רק בחג הקורפוס כריסטי: שרקן, עוף, גבינה, אצות, ביצי דגים, נקניק ותירס
תפוחי האדמה בשוק — בפרו למעלה משלושת אלפים זנים מקומיים, ובשוק הזה עשרות מהם בשמותיהם
צ׳ארקי — בשר אלפקה או לאמה מיובש, והמילה האנגלית "ג׳רקי" באה ישירות מהמילה בקצ׳ואה
צ׳יצ׳ה דה חורה — בירת תירס מותססת בכוס חצי ליטר; שקית פלסטיק אדומה על מוט אומרת שבבית מגישים
אלפקה — רזה, כהה ולא דומה לכבש; החלבון הטוב הזול בעיר, וזאת לא אטרקציה
רוקוטו ואוואקטאי — הצ׳ילי האדום והעבה והמנתה השחורה; "אוואקטאי" הוא הטעם שאינכם מזהים ואי אפשר לקנות בחוץ לארץ
תה עלי קוקה — חינם ברוב המלונות, חוקי, והוא באמת עוזר עם הגובה; העלה אינו הסם
דלפקי הפיקנטריה — בקומה העליונה בסן פדרו: מרק, צלחת ושתייה בכשלושה דולרים, ובלי תפריט באנגלית

מוזיאונים

יש דבר אחד שכדאי לחפש במוזיאונים כאן, והוא אינו זהב — מפני שהזהב הותך בתוך שנה מהכיבוש. זה ה"קיפו": חוט תלוי עם מיתרים קשורים שמדינת האינקה השתמשה בו כדי לשמור את רשומותיה, והוא הדבר הקרוב ביותר לכתב שהיה לאימפריה הזאת. כמה מאות שרדו, אפשר לקרוא מהם מספרים באמינות, והשאלה אם הם תיעדו גם שפה פתוחה ואף אחד לא הכריע בה. במוזיאון האינקה יש התצוגה הגדולה ביותר.

מוזיאון האינקה — התצוגה הגדולה ביותר של קיפו בעולם, באחוזת האדמירל שנבנתה על קיר אינקה
מוזיאון האמנות הקדם-קולומביאנית — ארבע מאות וחמישים פריטים שמוארים כאמנות ולא כעדות; המוזיאון המוצג הטוב בעיר
הסעודה האחרונה עם השרקן — צויר בידי מרקוס ספטה ב-1753; המנה היא "קוי" והשתייה היא צ׳יצ׳ה
המוזיאון ההיסטורי האזורי — בביתו של גרסילסו דה לה וגה, שכתב את היסטוריית האימפריה מתוך משפחת המלוכה
מוזיאון האמנות הדתית — ארמון הארכיבישוף, שעומד על קיר האינקה שבו האבן בעלת שתים-עשרה הזוויות
מרכז הטקסטיל המסורתי — אורגות מתשע קהילות עובדות בגלוי, וכל פריט נמכר תחת שם האורגת
מנזר סן פרנסיסקו — בד ברוחב שנים-עשר מטרים, מהגדולים בדרום אמריקה, וקריפטה עם עצמות מסודרות
קוריקנצ׳ה — המקום האחד שרואים בו את שתי האימפריות בחדר אחד, הכנסייה הקולוניאלית בתוך קירות האינקה

טבע

הכול כאן נוגע למרחק אנכי. קוסקו בגובה שלושת אלפים וארבע מאות מטרים; העמק הקדוש שעה מכאן נמוך בחמש מאות מטרים וחם באופן מורגש; מאצ׳ו פיצ׳ו בגובה אלפיים וארבע מאות והיא יער ערפל עם סחלבים וקוליברים; וויניקונקה בגובה חמשת אלפים ומאתיים, גבוה מכל הר באירופה. בתוך מאה ק״מ עוברים מקרחון לג׳ונגל. לתכנן גובה ולא מרחק, ולתת לעצמכם יומיים בעיר לפני כל דבר מעל ארבעת אלפים.

מאצ׳ו פיצ׳ו — בגובה אלפיים וארבע מאות מטרים זה יער ערפל ולא אנדים גבוהים; לצפות לגשם ולסחלבים
ויניקונקה — חמשת אלפים ומאתיים מטרים, והוא היה מתחת לקרח עד לפני כחמש-עשרה שנה
אגם אומנטאי — אגם קרחוני בגובה ארבעת אלפים ומאתיים מטרים, תחת פסגה שאנשים עוד מניחים לה מנחות
מדרגות העמק הקדוש — קרקע חקלאית שיוצרה: האינקה בנו אדמה על מדרונות שלא הייתה בהם
מוראי — קערות מדורגות קונצנטריות, עם כמה מעלות הפרש בין הטבעת העליונה לתחתונה
אגם פיוראי — האגם מעל צ׳ינצ׳רו שמספק חלק גדול ממי קוסקו, כפי שעשה לאינקה
הוצ׳וי קוסקו — אחוזה מלכותית על מדף מעל העמק, שמגיעים אליה רק ברגל; שלוש או ארבע שעות למעלה
ק״מ 82 ושביל האינקה — חמש מאות היתרים ביום כולל סבלים, נגמרים חודשים מראש, וזה ארבעים ושלושה ק״מ

אמונה ומקומות קדושים

שום דבר לא הוחלף כאן, הוא רובד. כנסיות יושבות על קירות מקדש, תהלוכת הקורפוס כריסטי צועדת במסלול שבו האינקה צעדו עם מומיות השליטים המתים, וההרים עוד מכותבים ישירות: "תשלום לאדמה", "פאגו א לה טיירה", הוא דבר נורמלי לארגן לפני בניית בית באזור הזה. ועוד שתי הוצאות להורג בכיכר הראשית, במרחק מאתיים ותשע שנים זו מזו, שעוטפות את כל התקופה הקולוניאלית.

קורפוס כריסטי בקוסקו — חמישה-עשר קדושים נישאים לכיכר; זה הונח על גבי תהלוכת אינקה של מומיות מלכותיות
קוריקנצ׳ה — מקדש השמש ועליו מנזר; רעידות האדמה לקחו את הכנסייה ולא את הקירות
טופק אמארו בכיכר — שתי הוצאות להורג כאן: טופק אמארו הראשון ב-1572 וטופק אמארו השני ב-1781
אנדאוואיליאס — כנסיית כפר משנת 1620 בערך, מצוירת מהרצפה לתקרה; הקפלה הסיסטינית של האנדים
כנסיית סן בלאס — משנת 1562, ובה דוכן ארז שגולף מגזע אחד, ובראשו גולגולת
רקצ׳י — מקדש ויראקוצ׳ה, ובו קיר לבני בוץ ששרד בגובה שנים-עשר מטרים על בסיס אבן אינקאי
הגשרים של צ׳קקופה — גשר חבלים מהסוג האינקאי שנבנה מחדש ליד גשר אבן קולוניאלי ואחד מודרני, כל השלושה במבט אחד
בית הקברות של פיסאק — בית הקברות האינקאי הגדול הידוע, חצוב בצוק מעל המדרגות, וכמעט כולו נשדד

עם ילדים

קודם האזהרה הישרה: שלושת אלפים וארבע מאות מטרים קשים לילדים קטנים, והם מראים את זה בתשישות ובאובדן תיאבון ולא בכאב ראש. לתכנן יומיים ראשונים קצרים, ואם אפשר — ללון בלילה הראשון בעמק הקדוש בגובה אלפיים ושמונה מאות במקום. אחרי זה זה מקום טוב לילדים: חיות בכל מקום, אבנים שמותר לטפס עליהן, שווקים מלאי צבע, ורכבת.

סקסאיוואמן — גושים עצומים, דשא פתוח ומגלשת סלע טבעית שילדים משתמשים בה דורות
הרכבת למאצ׳ו פיצ׳ו — לוחות זכוכית בגג, ערוץ נהר כל הדרך, ואין שום כביש לצדה בשום נקודה
שוק סן פדרו — דלפקי מיצים בכניסה, שבהם ממעכים כל דבר שתצביעו עליו בדולר
אלפקות — בכביש לפיסאק יש מקומות שבהם ילדים מאכילים אלפקות ולאמות ביד; הכניסה חינם
מלחות מראס — אלפי בריכות לבנות על מדרון, והקירות הם מלח שמותר לטעום
מוראי — טבעות ירוקות ענקיות ששקועות בקרקע ונראות בדיוק כמו משהו שנבנה למשחק
השמיים האינקאיים — האינקה קראו את הכתמים הכהים בשביל החלב כחיות, ולא את הכוכבים הבהירים כדמויות
הדגמת הצמר בצ׳ינצ׳רו — שוטפים צמר בשורש שמקציף כמו סבון וצובעים אותו אדום בחרקים כתושים

חיי לילה

שתי אזהרות ישרות לפני הכיף. אלכוהול בגובה שלושת אלפים וארבע מאות מטרים מכה חזק יותר וההנגאובר גרוע יותר, ולכן הלילה הראשון אינו הלילה. והחיים ממש על כיכר הנשק מכוונים כמעט כולם למבקרים, עם אנשים שמחלקים כרטיסי שתייה חינם ברחוב. הערב הטוב יותר הוא "פיקנטריה" עם צ׳יצ׳ה, "פניה" עם מוזיקה אנדינית חיה, או בר שני רחובות מהכיכר. כלום לא מתחיל לפני אחת-עשרה, וקר בעיר אחרי שחשך כל השנה.

צ׳יצ׳ריה עם שקית אדומה בחוץ — שקית פלסטיק אדומה על מוט אומרת שבבית מגישים צ׳יצ׳ה היום; זה כל השילוט
פניה עם מוזיקה אנדינית — צ׳ראנגו, קנה ובומבו בהופעה חיה; הצ׳ראנגו נוצר מהקטנת גיטרה ספרדית
רחוב פרוקורדורס — הסמטה שבה כל דלת היא מסעדה, ובחוץ בכל אחת עומד מישהו עם תפריט
טקסקוצ׳ה — רחוב אחד אחורה מהכיכר, והרחוב האחד הזה הוא ההבדל במחיר ובקהל
פיסקו סאוור והגובה — מדווח בכל מקום שהשתייה מכה חזק יותר כאן למעלה. להתייחס לשני הלילות הראשונים בהתאם
אינטי ראימי — חג היפוך החורף בעשרים וארבעה ביוני, מבוים בסקסאיוואמן מאז 1944
קויור ריטי — צליינות של עשרות אלפים אל קרחון בגובה ארבעת אלפים ושבע מאות מטרים, בסוף מאי או ביוני
סן בלאס בלילה — הרובע שקט וטוב יותר אחרי שחשך, וההליכה חזרה למטה כולה במורד

לחיפוש חדר בקוסקו