Morocco

שאוון

שפשאון, ובקיצור שאוון, נוסדה ב-1471 כמבצר הררי נגד הפורטוגזים, והתמלאה במוסלמים וביהודים שגורשו מספרד אחרי 1492. במשך ארבע מאות שנה היא הייתה סגורה לנוצרים; כשחיילים ספרדים הגיעו ב-1920, לפי המסופר, הם מצאו יהודים שעדיין מדברים ספרדית של המאה החמש עשרה. תשעים דקות; הסמטאות תלולות.

סיורים רגליים

העיר הכחולה

שפשאון, ובקיצור שאוון, נוסדה ב-1471 כמבצר הררי נגד הפורטוגזים, והתמלאה במוסלמים וביהודים שגורשו מספרד אחרי 1492. במשך ארבע מאות שנה היא הייתה סגורה לנוצרים; כשחיילים ספרדים הגיעו ב-1920, לפי המסופר, הם מצאו יהודים שעדיין מדברים ספרדית של המאה החמש עשרה. תשעים דקות; הסמטאות תלולות.

1. באב אל-עין — השער הראשי למדינה, שבו מתחיל הכחול. הסבר נפוץ אחד הוא שיהודי העיר צבעו את הבתים שלהם בכחול בשנות השלושים, הצבע של השמיים ושל חוט התכלת; אחרים אומרים שזה מרחיק יתושים או פשוט שומר על התיירים. העיר צובעת מחדש כל שנה.
2. באב אל-מלאח — השער של הרובע היהודי הישן. ב-1883 החוקר הצרפתי שארל דה פוקו נכנס לעיר האסורה מחופש לרב, מהאירופים הראשונים שראו אותה; יהודי שאוון דיברו חקיתיה, ניב יהודי-ספרדי מעורב בערבית, וכמעט כולם עלו לישראל אחרי 1948.
3. אוטה אל-חמאם — הכיכר הראשית המרוצפת, מוצלת בעצים ומוקפת בתי קפה, מתחת לחומות הקסבה ולצריח של המסגד הגדול. בערב נדמה שכל העיר עוברת דרכה.
4. הקסבה — המבצר עם החומות האדומות של מייסד העיר, מולאי עלי בן ראשד, עם גן אנדלוסי בפנים. בתו, סיידה אל-חורה, שלטה מאוחר יותר בתטואן והפעילה צי של שודדי ים נגד הספרדים והפורטוגזים — מהנשים המעטות ששלטו במערב האסלאמי. מהמגדל שלו העיר הכחולה נפרשת מתחת.
5. המסגד הגדול — מסגד מהמאה החמש עשרה ליד הכיכר, שהצריח שלו מתומן — יוצא דופן במרוקו, שבה הצריחים כמעט תמיד מרובעים, וכנראה סימן לבנאים מאנדלוסיה.
6. אונסאר — הרובע הגבוה במדינה, שבו הסמטאות הכי כחולות וצרות, עם מדרגות, עציצים ופתחים צבועים בכל גוון של כחול — הפינה המצולמת בעיר.

המעיין והגבעה

מעל העיר מעיין פורץ מתוך ההר, ומעבר לעמק גבעה נותנת את הנוף על כל העיר הכחולה בשקיעה. שעתיים, ומסתיימים בשקיעה.

1. השוק — שאוון ידועה בגבינת העזים שלה, שנמכרת טרייה בעיגולים קטנים עטופים בעלי דקל בידי נשים מכפרי ההרים, שלובשות בדים מפוספסים באדום ולבן וכובעי קש רחבים עם ציציות צמר.
2. ראס אל-מא — המעיין שאיפשר את העיר, שפורץ מההר מתחת לחומות. נשים עדיין באות לכבס בגדים ושטיחים באגני האבן שלו, והמים מסובבים טחנות ישנות בדרך למטה.
3. המסגד הספרדי — מסגד שהספרדים בנו בשנות העשרים על הגבעה ממול, כמחווה לעיר, ושמעולם לא שימש לתפילה. שביל מטפס אליו בתוך כחצי שעה, ובשקיעה כל העיר הכחולה הופכת לזהב מתחת.
4. אונסאר — בירידה בחזרה דרך המדינה העליונה, הסמטאות מתרוקנות ממבקרי היום, ומשפחות יושבות על המדרגות שלהן בקרירות הערב של ההר.
5. אוטה אל-חמאם — ארוחת ערב במרפסת מעל הכיכר: טאג׳ין, ביסארה וגבינת העזים המקומית, עם הקסבה מוארת ממול.
6. תחנת האוטובוסים CTM — מתחת למדינה, העיר החדשה מהתקופה הספרדית. שאוון הייתה חלק מהחסות הספרדית בצפון מרוקו מ-1920 עד 1956, וספרדית עדיין מדוברת כאן הרבה לצד ערבית.

הרי הריף והים

שאוון יושבת בהרי הריף, בין יערות אשוח וערוצי נהר, שעה מהים התיכון. יום שלם ברכב או במונית; נעליים טובות לערוץ.

1. אקשור — ערוץ שבו הנהר נופל דרך סדרה של בריכות טורקיז ומפלים. שביל עוקב אחריו במעלה הזרם כמה שעות, ליד בתי קפה קטנים שבהם השולחנות עומדים בתוך המים.
2. הגשר של אלוהים — קשת סלע טבעית גבוה מעל הנהר, שהמים חצבו במשך אלפי שנים, שמגיעים אליה בשביל נפרד מאותו עמק.
3. טלאסמטאן — פארק לאומי של פסגות גיר ושל האשוח המרוקאי, עץ שלא גדל בשום מקום אחר בעולם. קופי מגוט, הקופים היחידים שמקורם באפריקה מצפון לסהרה, חיים ביערות שלו.
4. ואד לאו — במקום שבו הנהר מגיע לים התיכון, כפר דייגים שקט עם חוף ארוך, בסוף כביש מתפתל דרך הערוצים של הריף.
5. תטואן — מדינה לבנה שנבנתה מחדש בידי פליטים מגרנדה אחרי 1492, אתר מורשת עולמית, שבה שלטה פעם סיידה אל-חורה. הקהילה היהודית שלה הייתה מהקהילות הספרדיות הוותיקות במרוקו, ורבות מהמשפחות שלה עלו לישראל.
6. ראס אל-מא — בחזרה בשאוון, המעיין בראש העיר הוא המקום לשבת עם כוס תה נענע כשאוויר ההרים מתקרר בערב.

מה יש בשאוון

איך מגיעים ומתניידים

• תחנת האוטובוסים CTM — אוטובוסים לפס, לטנג׳יר ולתטואן; עלייה עד המדינה

תרבות והיסטוריה

• הקסבה — המבצר האדום עם גן ומוזיאון קטן
• המסגד הגדול — צריח מתומן, נדיר במרוקו
• באב אל-מלאח — השער של הרובע היהודי הישן
• באב אל-עין — השער הראשי למדינה הכחולה
• תטואן — מדינה אנדלוסית לבנה, אתר מורשת עולמית

מה לראות

• אוטה אל-חמאם — הכיכר הראשית מתחת לקסבה
• אונסאר — הסמטאות הגבוהות והכחולות
• ראס אל-מא — המעיין שבו נשים עדיין מכבסות בגדים
• המסגד הספרדי — טיפוס של חצי שעה לנוף השקיעה
• אקשור — מפלים בערוץ נהר
• הגשר של אלוהים — קשת סלע טבעית מעל הנהר
• טלאסמטאן — פארק לאומי של יער אשוח וקופי מגוט
• ואד לאו — כפר חוף על הים התיכון

שווקים וקניות

• השוק — גבינת עזים, שמיכות צמר וכובעים קלועים

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

שאוון אוכלת אוכל של הרים: גבינת עזים טרייה מכפרי הריף, מרק ביסארה, טאג׳ינים של עז וכבש, ולחם שנאפה בתנור של הרובע. תה נענע נמזג בכל מרפסת. בתי הקפה בכיכר עולים יותר מהמסעדות הקטנות כמה סמטאות משם.

• השוק — גבינת עזים מנשות ההרים
• אוטה אל-חמאם — מרפסות מעל הכיכר
• אקשור — טאג׳ין בבית קפה בתוך הנהר
• ראס אל-מא — תה נענע ליד המעיין

מוזיאונים

העיר עצמה היא המוזיאון; בקסבה יש מוזיאון קטן של מלאכות הריף ושל תמונות ישנות.

• הקסבה — המוזיאון של הקסבה
• תטואן — המדינה האנדלוסית

טבע

הרי הריף סביב שאוון מחזיקים ערוצים, מפלים, יערות אשוח שלא נמצאים בשום מקום אחר וקופי מגוט.

• אקשור — המפלים
• הגשר של אלוהים — קשת הסלע
• טלאסמטאן — אשוחים וקופי מגוט
• המסגד הספרדי — גבעת השקיעה

עם ילדים

עם ילדים: סמטאות כחולות לחקור, חתולים על כל מדרגה, מעיין להשתכשך בו והליכה למפלים.

• אונסאר — הסמטאות הכחולות
• ראס אל-מא — להשתכשך במעיין
• אקשור — בריכות הנהר

אמונה ומקומות קדושים

עיר של פליטים מאנדלוסיה, מוסלמים ויהודים, עם צריח מתומן נדיר ומסגד שמעולם לא התפללו בו.

• המסגד הגדול — הצריח המתומן
• באב אל-מלאח — הרובע היהודי
• המסגד הספרדי — מעולם לא שימש לתפילה

חיי לילה

שאוון שקטה ובלי אלכוהול בעיר העתיקה: הלילה הוא הכיכר, המרפסות והסמטאות הכחולות לאור הפנסים.

• אוטה אל-חמאם — הכיכר בלילה
• המסגד הספרדי — שקיעה והאורות שנדלקים
• אונסאר — הסמטאות לאור הפנסים