sleepntrip

South Korea

בוסאן

באוגוסט 1950 החזיק צבא העם הקוריאני את כל חצי האי הזה חוץ ממלבן סביב בוסאן, כמאה וארבעים ק״מ על תשעים. בוסאן לא נכבשה מעולם, היא הייתה הבירה הזמנית ברוב המלחמה, ואוכלוסייתה שולשה בקירוב כשהגיעו הפליטים בכבישים ובסירות. כל מה שבמסלול הזה — השוק, סמטת הספרים, גרם המדרגות — נוצר מזה, בתוך מאות מטרים ספורות מהנמל. להתחיל בתחנת ג׳ונג-גו או בארבעים המדרגות, ללכת לקראת הצהריים כשהשווקים בשיאם, ולהקציב שלוש שעות מפני שתעצרו לאכול.

חדר לזוג בבוסאן — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

העיר שלא נפלה

באוגוסט 1950 החזיק צבא העם הקוריאני את כל חצי האי הזה חוץ ממלבן סביב בוסאן, כמאה וארבעים ק״מ על תשעים. בוסאן לא נכבשה מעולם, היא הייתה הבירה הזמנית ברוב המלחמה, ואוכלוסייתה שולשה בקירוב כשהגיעו הפליטים בכבישים ובסירות. כל מה שבמסלול הזה — השוק, סמטת הספרים, גרם המדרגות — נוצר מזה, בתוך מאות מטרים ספורות מהנמל. להתחיל בתחנת ג׳ונג-גו או בארבעים המדרגות, ללכת לקראת הצהריים כשהשווקים בשיאם, ולהקציב שלוש שעות מפני שתעצרו לאכול.

  1. ארבעים המדרגות — גרם מדרגות רגיל לגמרי בין שני רחובות, והמקום העמוס ביותר במשמעות בעיר. פליטים שהגיעו בים טיפסו בו אל הגבעה, ומפני שזה היה נקודת הציון היחידה שכולם ידעו לנקוב בשמה, משפחות שנפרדו הסכימו מראש להיפגש כאן. על המדרגות יושב פסל ברונזה של אדם מנגן באקורדיון, והמוזיאון בראש הוא חדר אחד.
  2. רחוב הספרים בוסו-דונג — ב-1950 פרשו זוג פליטים מהצפון ספרים יד שנייה על הרצפה בסמטה הזאת, מפני שלסטודנטים לא היה ממה ללמוד ולספרים הייתה הדבר האחד שהיה אפשר למכור שוב. הסמטה גדלה לכשבעים חנויות והיא עודנה רובע הספרים המשומשים הגדול בקוריאה. לשאול על אנגלית ומישהו ילך איתכם לחנות הנכונה.
  3. השוק הבינלאומי — השם פירושו "השוק הבינלאומי" והוא אינו התרברבות: הוא התחיל ב-1945 כשהמתיישבים היפנים שעזבו את קוריאה מכרו מה שלא היו יכולים לשאת, והוא צמח על עודפי צבא ארצות הברית ועל מטען סיוע במהלך המלחמה. במשך עשורים זה היה המקום שבו השיגו דברים שרשמית לא היו קיימים בקוריאה. זה ארבעה בלוקים של סמטאות, מחולקות לפי סוג סחורה, והמעברים ממוספרים.
  4. כיכר הפסטיבל — זה היה רובע הקולנוע, וב-1996 התחילה בוסאן כאן פסטיבל סרטים שהוא היום הגדול באסיה. טביעות הידיים של במאים מוטבעות ברצפה. הדוכנים בכניסה מוכרים "סיאט הוטאוק" — פנקייק מתוק שנפתח ונדחסים לתוכו גרעיני חמנייה ודלעת, והוא המצאה של בוסאן ונמכר כמעט לא בשום מקום אחר.
  5. שוק הדגים ג׳אגאלצ׳י — "ג׳אגאל" פירושו חלוקי אבן: השוק החל על חוף חלוקים כאן. אחרי המלחמה ניהלו אותו כמעט כולו נשים, רבות מהן אלמנות, ו"האג׳ומה של ג׳אגאלצ׳י" — אשת השוק — היא דמות בתרבות הקוריאנית. לבחור דג בקומת הקרקע והדוכן ישלח אותו למעלה לחיתוך; משלמים על הדג ודמי שולחן.
  6. פארק יונגדוסאן ומגדל בוסאן — הגבעה מעל העיר הישנה, ומגיעים אליה בדרגנוע מהרחוב כך שאינכם מטפסים. במלחמה היה כל המדרון מכוסה בפחונים של פליטים, וב-1954 שרפה הרסה אותם והפארק נפרש על הקרקע שהתפנתה. מהמגדל רואים את הנמל, שני הגשרים ואת יונגדו, ולכן זה המקום הנכון לסיים ולהבין במה בדיוק הלכתם.

שני המדרונות שבנו הפליטים

שני החצאים של המסלול הזה הם אותו דבר בשני מקומות: מדרון בלי מים, בלי כביש ובלי רשות, שבנו עליו אנשים שלא היה להם לאן, ושמצלמים אותו היום כולם. גאמצ׳און הוא המפורסם והוא עמוס עד אחת עשרה; הואינוול הוא אותו סיפור על צוק ים ביונגדו ובו שבריר מהמבקרים. השניים מרוחקים כשבעה ק״מ. ללכת לגאמצ׳און מוקדם, לקחת אוטובוס או מונית מעבר, ולעשות את הצוק באור אחר הצהריים. לנעול נעליים עם אחיזה — שניהם בנויים על שיפוע של אחד לארבע.

  1. הסמטה המרכזית בגאמצ׳און — הכפר אוכלס ב-1955, ולא רק בפליטים: את תנועת "טאגוקדו" הדתית העביר הממשל לכאן, וחסידיה בנו את הבתים בשורות מדורגות כך שאף בית לא חוסם מהבית שמאחוריו את השמש. הכלל הזה הוא הסיבה שהמדרון נראה כפי שהוא נראה, והוא היה דוקטרינה ולא תכנון.
  2. מרפסת הנסיך הקטן — הפסל שכולם עומדים בתור לצידו הוא מפרויקט אמנות ממשלתי מ-2009 בשם "לחלום את המאצ׳ו פיצ׳ו של בוסאן", שבו שולם לאמנים להתקין עבודות ברובע שהעיר התכוונה להרוס. האמנות היא הסיבה שההריסה לא קרתה. תושבים עוד גרים כאן, ולכן יש שלטים בארבע שפות שמבקשים לא לצלם דרך חלונות.
  3. הסמטאות שמתחת לרחוב הראשי — שני גרמי מדרגות מתחת למסלול המצולם הכפר הוא פשוט כפר: כבסים, חתולים, חנות שמוכרת מותג אחד מכל דבר, ותושבים זקנים על שרפרפי פלסטיק. כשני שלישים מאוכלוסיית גאמצ׳און מעל גיל שישים, והציורים נגמרים כמאה מטר בכל כיוון מהסמטה הראשית.
  4. גשר יונגדו — הגשר המתרומם הראשון בקוריאה, שבנו היפנים ב-1934, ונקודת המפגש המוסכמת האחרת של משפחות שנפרדו — הנוסח היה פשוט: אם נאבד זה את זה, גשר יונגדו. הוא עוד מתרומם, לחמש עשרה דקות בשתיים בשבת, ושווה לכוון לזה אם השבת שלכם פנויה.
  5. כפר התרבות הואינוול — השם פירושו "מים לבנים", על שם הנחלים שזרמו בעבר מהצוק הזה אל הים. הבתים בעומק חדר אחד מפני שזה כל מה שהמדף מאפשר, והסמטאות ביניהם ברוחב אדם אחד. הסרט "נאמלס גנגסטר" צולם כאן, וזאת הסיבה היחידה שרוב הקוריאנים מכירים אותו.
  6. שביל הצוק מתחת לכפר — טיילת עוברת לרגלי הצוק בין הבתים למים, וממנה מביטים ישר מעבר לתעלה אל טרמינל המכולות ואל מספנות התיקון. בוסאן מטפלת ביותר מכולות מכל נמל בעולם מחוץ לסין, וזה המקום היחיד שאפשר לעמוד בו בגובה הים ולראות את כל הפעולה.

איגידה והים הפתוח

בבוסאן שלושה מיליון וחצי איש וקו חוף שעודנו סלע ברובו, מפני שהכפים תלולים מכדי לבנות עליהם. המסלול הזה עובר מחוף העיר לאורך אחד מהם אל האיים בשפך הנהר, והוא ההליכה הטובה בעיר בפער. לעשות אותו אחר הצהריים כך שהאור מאחוריכם, לשאת מים מפני שאין מה לקנות אחרי הקילומטר הראשון, ולבדוק את התחזית — השביל חשוף והוא נסגר באזהרת טייפון.

  1. חוף גוואנגאלי — החוף שהעיר עצמה משתמשת בו, בניגוד להאונדה, שהוא החוף שהארץ משתמשת בו. החול כאן יובא והוא מחודש, מפני שהמפרץ התמלא סחף כשנבנה הגשר. בכמה ערבי סוף שבוע מתקיים מעל המים מופע רחפנים של כמה מאות מכונות, חינם, והלוח מתפרסם חודש מראש.
  2. גשר גוואנגאן — שבעה ק״מ וחצי בשני מפלסים, נפתח ב-2003, והוא נושא תנועה בכיוון אחד בכל מפלס — ולכן הנוף שאתם מקבלים תלוי בכיוון הנסיעה. הוא מואר בסכמות צבע מתחלפות בכל לילה ובסכמה אחרת בשבת, והתאורה היא הסיבה שהחוף שמאחוריו הפך לרובע מסעדות.
  3. עיר הדגים הנאים מילאק — בלוק של בניינים רבי-קומות שבהם כל קומה היא אולמות סשימי. השיטה מסוימת: בוחרים דג חי מהבריכות בקומת הקרקע, משלמים לפי משקל, ונושאים אותו למעלה לשולחן שבו גובים דמי מושב לאדם ומביאים את התוספות. אף אחד לא יסביר את זה באנגלית והמחיר כמעט תמיד ברור יותר משזה נראה.
  4. טיילת יונגהו-דונג — הרצועה למגורים בין החוף לכף, ותחילת שביל החוף. עד שנות התשעים הייתה כאן התיישבות דייגים ומפעל שימורי טונה; מגדלי הדירות קמו על שטחי המפעל וחומת הים הישנה עוד נמצאת תחת הטיילת.
  5. איגידה — ארבעה ק״מ של מדף סלע, גשרים תלויים וטיילת עץ סביב הכף, ומול המים כל קו הרקיע של האונדה. השם, לפי המסופר, בא משתי נשות חברה שבפלישה היפנית של 1592 שיכרו גנרל אויב על הסלע הזה וירדו איתו אל הים. הסיפור מסורתי ולא מתועד, והשלט במקום אומר את זה.
  6. מרפסת הזכוכית באוריוקדו — "אוריוקדו" פירושו "חמישה-שישה איים", מפני שבגאות שניים מהסלעים מתחברים וסופרים חמישה, ובשפל סופרים שישה. המרפסת היא פרסה של רצפת זכוכית שיוצאת מהצוק; היא חינם, מחלקים כיסויי נעליים, וזה הקצה המזרחי הרשמי של מצר קוריאה.

מה יש בבוסאן

איך מגיעים ומתניידים

תרבות והיסטוריה

מה לראות

שווקים וקניות

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

בבוסאן האוכל המובהק ביותר מכל עיר קוריאנית, וכמעט כולו הומצא בין 1950 ל-1953. עיר של ארבע מאות אלף קיבלה למעלה ממיליון פליטים, כמעט כולם מהצפון, והמטבחים שנוצרו היו אילתורים: קמח חיטה מסיוע אמריקני במקום כוסמת, עצמות חזיר שאף אחד לא רצה, דגים שהשוק לא הצליח למכור. האילתורים האלה הם היום מנות החתימה של העיר והם עוד נמכרים מדלפקים ולא ממסעדות. חמשת אלפים עד שנים עשר אלף וון לקערה, ארבעה עד תשעה דולרים, וכמעט בכל מקום מקבלים כרטיס. כלל אחד: חנות שעל השלט שלה שם המנה ושום דבר אחר טובה מחנות עם תפריט.

מוזיאונים

מוזיאוני בוסאן כמעט כולם חינם וכמעט כולם על אותם שלושה נושאים: הכיבוש היפני, מלחמת קוריאה, והנמל. זה אינו מחסור בדמיון — כל הזהות המודרנית של העיר היא שלושת הדברים האלה, ומקום שהיה הבירה הזמנית בשנים הקשות של המלחמה שומר את הרשומות שלו. שניים מהמוזיאונים בנויים על גבי מה שהם מתארים: אחד מעל שדה קבורה חפור, ואחד בתוך בנק קולוניאלי.

אמונה ומקומות קדושים

הבודהיזם הקוריאני הוא דת של הרים: כשמלומדים קונפוציאנים הנהיגו את מדינת ג׳וסון חמש מאות שנה נדחקו המקדשים מחוץ לערים ואל ההרים, ולכן הגדולים כאן כולם בסוף נסיעה באוטובוס ועלייה. בבוסאן שניים מהמקדשים החשובים בארץ ואחד שאינו חשוב כלל אבל יושב על הים, ולכן כולם הולכים אליו. שלושתם חינם. לקחת גרביים — חולצים נעליים בכניסה לאולם.

טבע

בוסאן בנויה על גבעות שיורדות ישר אל הים, ולכן העיר נמשכת ארבעים ק״מ לאורך החוף ולא מתפשטת פנימה, ולכן יש בה יותר שביל חוף ציבורי מכל עיר בקוריאה. כמעט הכול חינם ומסומן, ורובו כמעט ריק ביום חול. הדבר האחד שצריך לבדוק הוא מזג האוויר: עונת הטייפונים היא בקירוב מיולי לספטמבר ושבילי החוף נסגרים באזהרה, ולא כהמלצה אלא בשערים.

עם ילדים

בוסאן היא עיר חוף עם ארבעה קווי מטרו, ולכן היא מהערים האסייתיות הקלות יותר עם ילדים: החול ציבורי וחינם, לרכבות יש מעליות כמעט בכל תחנה, ושתי מרפסות הזכוכית ורכבת החוף הן בדיוק הדבר שעובד גם לבן שמונה וגם לבן שמונים. העונה חשובה מכל דבר אחר — בחופים יש מצילים ביולי ובאוגוסט והם פשוט ריקים בשאר השנה.

חיי לילה

בוסאן שותה בשלושה מקומות נפרדים והם אינם מתערבבים. סומיון הוא המקום שהעיר עצמה הולכת אליו — רשת של מרתפים וברי אוהל סביב צומת המטרו, רועש וזול וקוריאני. גוואנגאלי הוא המקום שהולכים אליו להביט בגשר המואר מגג. האונדה הוא המקום שבו המבקרים, והוא היקר. סוג׳ו עולה כשני דולרים לבקבוק בחנות וארבעה בבר, והדבר שצריך לדעת הוא שבבר קוריאני כמעט תמיד חייבים להזמין אוכל עם השתייה — ה"אנג׳ו" אינו אופציונלי וכך המקום מרוויח.

לחיפוש חדר בבוסאן