Indonesia

באלי

באלי היא המחוז ההינדי-ברובו היחיד בארץ שכמעט תשעים אחוז ממנה מוסלמית, והסיבה היא תנועת פליטים: כשקרסה אימפריית מאג׳אפהיט ההינדו-בודהיסטית של יאווה מול האסלאם בסביבות 1500, עברו הכוהנים, האצילים, הנגנים והפסלים שלה מזרחה לבאלי — ולכן התרבות הגבוהה הבלית היא תרבות חצר יאוואנית משומרת. אובוד נעשתה מרכזה המודרני בשנות השלושים, כשהמשפחה המלכותית המקומית הזמינה את הצייר הגרמני ואלטר שפיס ואת הצייר ההולנדי רודולף בונה לגור כאן, והם החלו ללמד ולאסוף — ומרגרט מיד וגרגורי בייטסון עבדו בקרבת מקום באותן שנים. כל מה שבמסלול הזה בתוך שני קילומטרים וכולו ברגל, וזה עצמו חריג בבאלי. שעתיים. ללכת משבע: עד תשע הרחוב הראשי הוא פקק ובחצי ממנו אין מדרכה.

חדר לזוג בבאלי — עד 80$ ללילה

סיורים רגליים

אובוד ברגל

ארמון אובוד — פורי סארן אגונג הוא עוד ביתה של המשפחה המלכותית של אובוד — אין לה כוח פוליטי אבל יש לה סמכות רבה, והמשפחה הזאת היא שהזמינה את הציירים האירופים בשנות השלושים ובכך המציאה את אובוד כיעד תרבותי. החצרות החיצוניות פתוחות וחינם ביום. כמעט כל ערב יש מופע מחול בחצר, והגמלאן שמנגן לו הוא תזמורת כפרית מאחד הבנג׳ארים שסביב, לא להקה בשכר.
שוק אובוד — שני שווקים בבניין אחד בשעות שונות: לפני שמונה בבוקר בערך זה שוק התוצרת האמיתי של הכפרים שסביב — ירקות, ברווזים, מנחות, פרחים שנמכרים במשקל לצורך הקאנאנג סארי היומי — ואחר כך קומת הקרקע עוברת לסארונגים ולגילופים למבקרים. כמעט כל מה שבקומת המלאכה נקנה בסיטונאות בסוקאוואטי, תשעה ק״מ דרומה, בשליש ממה שיבקשו מכם כאן.
פורה טאמאן סרסוואטי — מקדש לסרסוואטי, אלת הלימוד, שיושב מאחורי בריכה ארוכה של לוטוס ורוד, והוא אינו עתיק: הוא עוצב בשנות החמישים בידי איי גוסטי ניומאן למפאד, פסל ואדריכל שחי עד גיל מאה ועשרים בערך ושציוריו נמצאים במוזיאון פורי לוקיסאן שתי דקות משם. הוא גם גילף חלקים מהארמון. יש כאן מופע מחול בערבים, והבריכה והשער מאחורי הרקדנים.
מוזיאון פורי לוקיסאן — נוסד ב-1956 והוא מוזיאון האמנות העתיק בבאלי, והוא קיים בגלל בעיה מוגדרת: עד שנות השלושים נקנו הציורים הבליים הטובים בידי מבקרים ויצאו מהאי, ולכן רודולף בונה, נסיך אובוד וקואופרטיב האמנים הבליים יצאו לשמור אוסף כאן. מה שהוא מראה הוא רגע המפגש — ציירים בליים שעבדו רק על בד מקדשים בשכבות שטוחות לומדים פרספקטיבה והרכב של נושא אחד, ואחר כך עושים בזה משהו שאינו בלי ואינו אירופי.
יער הקופים — שנים עשר הקטר של יער ובו שלושה מקדשים מהמאה הארבע עשרה וכ-1,200 קופי מקוק שחיים בו, והחיות הן הסיבה להיזהר ולא הסיבה לבוא: הם מורגלים באדם, הם מהירים, והם ייכנסו לתיק או יורידו משקפיים מפנים. לא לשאת אוכל, לא ליצור קשר עין, ולא למשוך בחזרה אם אחד לוקח משהו. היער בבעלות הכפר פאדאנגטגאל וכספי הכרטיסים מתחזקים אותו.
רכס קמפוהאן — קמפוהאן פירושו מפגש שני נהרות, והשביל עובר שני קילומטרים לאורך הרכס הצר שבין הוואוס הבראט לוואוס טימור — וזה מפגש מקודש במונחים בליים, והמקדש שבצומת, פורה גונונג לבה, הוא מהייסודות העתיקים באזור. השביל סלול, זה רכס אמיתי עם מצוקים משני הצדדים, ואין בו שום צל: זאת הליכה לשש בבוקר והוא ריק בשעה הזאת.

מקדשי הנהר: בדולו ופאקריסאן

זאת השכבה העתיקה של באלי והיא אינה הינדואיזם בלי כפי שהאי מקיים אותו היום: אלה אתרים מהמאה האחת עשרה משושלת וארמאדווה, חצובים במצוקי שני קניוני נהר, והאיקונוגרפיה שבהם הינדית ובודהיסטית יחד בדרך שבאלי המאוחרת הפרידה. הקבוצה כולה נרשמה באונסק״ו ב-2012 כחלק מ"הנוף התרבותי של באלי" — לא כאנדרטות אלא כחלק מהסובאק, קואופרטיב ההשקיה בן אלף השנים שבו מקדשי מים מחלקים את מי הנהר בין החקלאים לפי סמכות דתית ולא לפי חוק. ודבר אחד בבירור: זה אינו מסלול רצוף. האתרים במרחק שניים עד שנים עשר ק״מ זה מזה וצריך נהג ליום; כל אחד מהם הוא אחר כך הליכה של עשר דקות עד חצי שעה. חצי יום, ולהתחיל בשמונה.

גואה גאג׳ה — מערת הפיל, שנחצבה במאה האחת עשרה, והשם הוא חידה: מעולם לא היו פילים בבאלי. ההסברים הסבירים הם הנהר שלידו היא עומדת, שנקרא פעם לווה גאג׳ה, או דמות הגנשה שבתוכה. פי המערה הוא פני שד שנכנסים אליו דרך פיו, והחדר בצורת טי שמאחור מחזיק לינגה וגנשה יחד — הינדואיזם שיוואיטי ובודהיזם בחדר אחד. בריכות הטבילה שבחזית נחשפו רק ב-1954; האתר עצמו נמצא מחדש בידי פקיד הולנדי ב-1923.
יה פולו — עשר דקות הליכה בשדות אורז מגואה גאג׳ה וכמעט אף אחד לא הולך: תבליט בן עשרים וחמישה מטרים שנחצב במצוק במאה הארבע עשרה, ובו רצף של חיים רגילים — אדם נושא מים, ציד חזיר בר, אישה מושכת סוס. אין בו כתובת ואין הסכמה על מה שהוא מתאר, וזה חריג באמנות יאוואנית-בלית של התקופה — וזה בדיוק מה שעושה אותו מעניין: זה סיפור שהטקסט שלו חסר.
גונונג קאווי — שלוש מאות וחמש עשרה מדרגות אל קניון הפאקריסאן, ולמטה עשרה "צ׳אנדי" — חזיתות מקדש — שנחצבו ישר מפני הסלע החי בשני צדי הנהר, כל אחת בגובה כשבעה מטרים, מהמאה האחת עשרה. אלה אינם בניינים: אלה תבליטים של בניינים, חצובים במצוק, וחושבים שהם אנדרטות למלך אנאק וונגסו ולמשפחתו. נזירים עובדים עוד חיים במכלול. הדרך חזרה למעלה היא החלק הקשה.
טירטה אמפול — מקדש מעיין שנוסד בשנת 962, והמעיין הוא העיקר: הוא מזין שתי בריכות מלבניות ובהן כשלושים זרבוביות מגולפות, ובליים באים לכאן ל"מלוקאט", טהרה טקסית, ועוברים לאורך שורת הזרבוביות בסדר ומדלגים על שתיים שהן למתים בלבד. זה מעשה דתי פעיל ולא אטרקציה, ולכן כללי ההתנהגות חשובים — סארונג, להיכנס למים רק אם מתכוונים להתפלל, ולא לצלם פנים של אנשים. על הגבעה שמעל בנה סוקרנו וילה נשיאותית ב-1954 שמביטה ישר אל הבריכות, והבליים לא שכחו את זה.
פורה קהן, בנגלי — מהמאה האחת עשרה, בנוי בשמונה מדרגות עולות במעלה גבעה עם גרם מדרגות לכל האורך, והפרט שצריך לחפש הוא בקירות המדרגה התחתונה: צלחות חרסינה סיניות שנקבעו באבן כקישוט. אלה צלחות מיובאות אמיתיות, והן עדות לכמה רחוק הגיע הסחר ולפני כמה זמן. עץ בניין צומח מהחצר הראשונה ובענפיו בנוי קולקול, תוף סדוק ששימש לקרוא לכפר.
פנגליפוראן — רחוב סלול אחד שעולה במדרון ועליו שבעים ושישה שערי בתים, כולם באותו גובה, באותו רוחב ומאותם חומרים, מפני שה"אוויג-אוויג" של הכפר — החוק המנהגי שלו — אומר כך, ואומר כך מאות שנים. מאחורי הבתים יער במבוק בבעלות משותפת שממנו בא כל חומר הבנייה. הכפר הוא גם אחד מיישובי באלי אגה שקדמו לבוא המאג׳אפהיט, ולכן התוואי שלו אינו דומה כלל לכפר בלי דרומי.

הדרום: מקוטה לצ׳אנגו

באלי קיבלה את גולשיה הראשונים בסוף שנות השישים, את טיסת השכר הראשונה ב-1970 ואת המלונות הראשונים על חוף קוטה מעט אחר כך, והרצועה שעולה משם צפונה — קוטה, לגיאן, סמיניאק, צ׳אנגו — היא היום המקום שבו ישנים רוב ששת מיליון המבקרים השנתיים של האי. המסלול הזה הוא בכוונה הלא-נוח: הוא התיירות עצמה, ובכלל זה האנדרטה ל-202 הנהרגים בפיגועים בקוטה ב-2002, מועדוני החוף שנבנו על מה שהיה שדה אורז ב-2010, ובעיית המים שמתחת לכל זה. אפשר ללכת את כולו על החול בשפל, וזאת הדרך היחידה לעשות אותו: לכבישים שמאחור אין מדרכות והתנועה היא הגרועה באי. שעתיים וחצי, מארבע אחר הצהריים, ולסיים בשקיעה.

חוף קוטה — קוטה הייתה כפר דייגים עם מוניטין רע בעיני הבליים — היא "קלוד", לכיוון הים, שהוא כיוון הטומאה בקוסמולוגיה הבלית, והקרקע הייתה זולה מפני שאף מקומי לא רצה אותה. גולשים אוסטרלים הגיעו מסוף שנות השישים, נמל התעופה נפתח למטוסי גוף רחב ב-1969, ובתוך חמש עשרה שנה זה היה החוף העמוס בדרום מזרח אסיה. שבירת הגלים כאן עדינה וחולית, ולכן כל בתי ספר הגלישה באי נמצאים במאות המטרים האלה.
אנדרטת גראונד זירו — בליל 12 באוקטובר 2002 התפוצצו שני מטענים ברחוב לגיאן, אחד בתוך בר ומטען רכב גדול בהרבה מחוץ למועדון מעבר לכביש; 202 איש נהרגו, מהם 88 אוסטרלים, 38 אינדונזים והשאר מעשרים ארצות אחרות. האנדרטה מונה כל שם לפי לאום. הפיגוע בוצע בידי ג׳מאעה איסלאמיה; שלושה אנשים הוצאו להורג ב-2008. כלכלת התיירות של באלי קרסה לכשנתיים, והתלות של האי בה נעשתה שאלה פוליטית שלא נפתרה.
רחוב לגיאן — הכביש האחד שעובר לאורך קוטה ולגיאן, והמקום הברור ביותר לראות מה קרה לחוף הזה בחמישים שנה: חנויות גלישה, סטודיו קעקועים, חלפני כספים, ברים, וכמעט שום דבר עתיק מ-1980. נקודת חלפני הכספים מעשית וכדאי לדעת אותה — ההונאה כאן היא מחשבון מכויל או ספירה מחדש בתרגיל יד, ולכן להשתמש בחלפן מורשה עם חנות קבועה ולספור את השטרות בעצמכם לפני שיוצאים מהדלפק.
סמיניאק — סמיניאק הייתה הכפר הבא בצפון והיא עלתה בסולם בשנות האלפיים ולא ירדה: וילות במקום הוסטלים, ומועדוני חוף — המצאה בלית בצורתם הנוכחית — שגובים מינימום הוצאה בעד מיטת יום על החול. הקרקע כאן הייתה שדה אורז בתוך זיכרון חי, והסובאק שהשקה אותה נחתך במקומות אחדים בידי הבנייה, וזה המנגנון שבו המדרגות נעלמות: לא החלטה גדולה אחת אלא רצף של קטנות.
צ׳אנגו — לפני חמש עשרה שנה אלה היו שדות אורז עם דרך עפר לחוף חול שחור; היום זאת בירת העבודה מרחוק של דרום מזרח אסיה, עם הפקקים ושכר הדירה בהתאם. החול השחור הוא וולקני והוא נעשה חם מכדי ללכת עליו יחף עד אחת עשרה. הבעיה שמתחת לכל זה היא מים: דרום באלי שואב כל כך הרבה מים תהומיים למלונות, לבריכות ולווילות, שמי ים חדרו לאקוויפר במקומות, ומפלס המים באי יורד כבר שני עשורים.
טאנה לוט — שנים עשר ק״מ מעבר לצ׳אנגו והמקום המובן מאליו לסיים בו את היום, והעובדה הכנה עליו היא שהסלע מלאכותי בחלקו: עד שנות השמונים שחק הים את הבסיס עד שהמקדש היה בסכנת נפילה, והלוואה יפנית שילמה על שיחזור שבו כשליש מהסלע נבנה מחדש מבטון מצופה אבן. הוא עודנו מקדש ים מתפקד, אחד משרשרת לאורך החוף הזה, שכל אחד בה מוצב כך שייראה מהבא אחריו.

מה יש בבאלי

איך מגיעים ומתניידים

נמל התעופה נגורה ראי — בטובאן בין קוטה לג׳ימבראן; הוא נסגר לחלוטין ל-24 שעות ניאפי, פעם בשנה
נמל סאנור — הסירות המהירות לנוסה פנידה וללמבונגאן יוצאות מהחוף כאן; 45 דקות ולעתים גלי
פאדאנגבאי — נמל המעבורות ללומבוק ולגילי; המעבורת האיטית ארבע שעות והסירה המהירה תשעים דקות
גילימאנוק — הקצה המערבי הרחוק של האי והמעבורת ליאווה; תשעים ושמונה ק״מ וארבע שעות בכביש
נמל בנואה — נמל ספינות התיירים והיאכטות דרומית לדנפסאר; גם ספינות הצלילה ללומבוק ולקומודו יוצאות מכאן
תחנת אובונג — תחנת האוטובוסים של דנפסאר ליאווה ולצפון; אין מסילת רכבת בשום מקום בבאלי

תרבות והיסטוריה

פורה בסאקי — מקדש האם על מורד אגונג. 150,000 רופיה, וזה כולל את המדריך החובה, סארונג והסעה — לסרב לכל דבר אחר שמוצע. אומת 10/2026
טאנה לוט — מקדש ים על סלע, מהמאה השש עשרה; כשליש מהסלע הוא שיחזור משנות השמונים
מקדש אולוואטו — על מצוק בגובה 70 מטר. 60,000 רופיה למקדש והקצ׳אק הוא 150,000 בנפרד — הוא אינו כלול. אומת 10/2026
טירטה אמפול — מקדש מעיין משנת 962 ובו שלושים זרבוביות; בליים באים לטבול, וזאת אינה בריכת שחייה
גואה גאג׳ה — מערת הפיל, מהמאה האחת עשרה, נמצאה מחדש ב-1923 — ומעולם לא היו פילים בבאלי
יה פולו — תבליט בן 25 מטרים מהמאה הארבע עשרה שגולף במצוק בשדה אורז; עשר דקות מגואה גאג׳ה וריק
גונונג קאווי — קברים מלכותיים מהמאה האחת עשרה שנחצבו בפני הסלע של קניון נהר; 315 מדרגות למטה
טאמאן איון, מנגווי — מקדש מלכותי מ-1634 בתוך תעלת מים, רשום באונסק״ו כחלק מנוף הסובאק
אולון דאנו ברטאן — מקדש האגם שעל שטר 50,000 הרופיה; הוא מקדש המים שבראש מערכת סובאק שלמה
פורה למפויאנג — תמונת "שערי השמים": ההשתקפות היא מראה שמחזיקים תחת הטלפון, והתור שעתיים
טירטה גנגה — ארמון המים של הראג׳ה האחרון של קרנגאסם, נבנה ב-1948 ונבנה מחדש אחרי התפרצות 1963
טאמאן אויונג — ארמון המים המוקדם של אותו ראג׳ה, 1909, על החוף; נהרס בהתפרצות וברעידת אדמה
גואה לאוואה — מקדש מערת העטלפים: אלפי עטלפי פירות בפי המערה, והוא אחד מתשעת מקדשי הכיוונים של באלי
פורה לוהור באטוקארו — מקדש יער על ההר השני בגובה, כמעט בלי מבקרים, והמקדש הגדול השקט כאן
פורה טאמאן סרסוואטי — מקדש בריכת הלוטוס בלב אובוד, שבנה בשנות החמישים הפסל איי גוסטי ניומאן למפאד
פורה קהן, בנגלי — מהמאה האחת עשרה, בנוי בשמונה מדרגות במעלה גבעה, ובקירותיו צלחות חרסינה סיניות
פורה בג׳י סנגסיט — מקדש סובאק בחוף הצפוני באבן חול ורודה, מגולף עד כדי הפרזה; שום דבר בדרום לא נראה כמוהו
פורה דאלם ג׳אגארגה — התבליטים שבו מראים מטוס הולנדי מופל ומכונית מודל טי; גולפו בשנות השלושים
ארמון אובוד — הארמון המלכותי, והמשפחה עוד גרה בו; מופעי מחול בחצר כמעט כל ערב
מוזיאון פורי לוקיסאן — נוסד ב-1956 והוא מוזיאון האמנות העתיק בבאלי; בו ציורי המפגש האובודי של שנות השלושים
מוזיאון נקה — האוסף המסודר הטוב באי, פרוש כך שיראה איך הציור הבלי השתנה בפועל
ארמה — המוזיאון של אגונג ראי בפנגוסקאן; בו ציורי ואלטר שפיס היחידים בתצוגה ציבורית באינדונזיה
מוזיאון בלנקו — ביתו של הצייר הספרדי-פיליפיני מעל הנהר, שנבנה כסטודיו שלו והושאר כפי שהחזיק אותו
בית המסכות סטיה דארמה — יותר מאלף מסכות ובובות בשבעה מבנים מסורתיים; חינם, וכמעט אף אחד לא הולך
מוזיאון באלי, דנפסאר — נבנה 1910–32 בידי ההולנדים אחרי שכבשו את הדרום, בארבעה ביתנים, אחד לכל ממלכה ישנה
אנדרטת באג׳רה סנדי — אנדרטת המאבק הבלי בדנפסאר; שלושים ושלוש דיורמות, והטיפוס לפסגה שווה
קרתה גוסה, קלונגקונג — בית הדין המלכותי, ותקרתו המצוירת מראה את עינויי הגיהינום כפסיקה משפטית
אנדרטת גראונד זירו, קוטה — ל-202 הנהרגים בפיגועים ב-12 באוקטובר 2002, 88 מהם אוסטרלים
מוזיאון הסובאק, טאבאנאן — מוזיאון קטן של מערכת ההשקיה שהיא גם דת; הוא מסביר את המדרגות טוב מהמדרגות עצמן
טנגאנאן — כפר באלי אגה — בליים קדם-מאג׳אפהיטיים, עם חוק משלהם ועם האריגה בכפל איקט
פנגליפוראן — רחוב אחד, שבעים ושישה שערים זהים ומאחור יער במבוק; הכפר גובה כניסה ובצדק
סינגרג׳ה — הבירה הקולוניאלית ההולנדית של באלי עד 1953, וספריית כתבי עלי הדקל עוד שם
גארודה וישנו קנצ׳נה — פסל נחושת בגובה 121 מטרים שהושלם ב-2018 אחרי עשרים ושמונה שנה; גבוה מפסל החירות
ברהמאוויהארה ארמה — המנזר הבודהיסטי הגדול בבאלי, בגבעות הצפוניות, ובגן העתק של בורובודור

מה לראות

אובוד — מרכז התרבות מאז שנות השלושים. לידיעה: כל מבקר זר בבאלי משלם אגרה חד-פעמית של 150,000 רופיה, אונליין לפני הנחיתה. אומת 10/2026
יער הקופים — שלושה מקדשים וכ-1,200 קופים שיחפשו בתיק שלכם. כ-100,000–130,000 רופיה — המחיר עלה במהלך 2026, ולכן לבדוק בשער
הליכת הרכס קמפוהאן — שביל סלול של שני ק״מ לאורך רכס בין שני נהרות; ללכת בשש, בשמונה הוא בשמש מלאה
מדרגות האורז טגאללאלאנג — התמונה המפורסמת, ויש שער תשלום כמעט בכל נקודת תצפית; ללכת לפני שמונה
ג׳אטילואי — שש מאות הקטר של מדרגות, רשומות באונסק״ו, שעתיים מאובוד ועשירית מהקהל
פטולו — כפר עשר דקות מצפון לאובוד שאליו באות אלפי אנפות לנוח בשש בכל ערב
הר באטור — טיפוס הזריחה: שעתיים במעלה בחושך משתיים לפנות בוקר, והוא עמוס באמת
קינטמאני — כביש שפת הקלדרה שמעל באטור, בגובה 1,500 מטר; קר, מעונן עד תשע, והקפה מקומי
אגם באטור — אגם הלוע, והמעיינות החמים על גדתו הם הסיבה לרדת ולא להסתכל מלמעלה
מפל סקומפול — המפל הטוב בבאלי והקשה שבהם: שעה תלולה למטה וחזרה, והמדריכים חובה כיום
טוקאד צ׳פונג — מפל בתוך מערה שקרן האור נכנסת אליה בעשר בבוקר בערך
מפל טגנונגאן — הקרוב לאובוד ולכן העמוס; חמש עשרה דקות ואפשר לשחות בו
מפל נונגנונג — חמישים מטר וחמש מאות מדרגות למטה; הרבה פחות אנשים מכל האחרים
סמיניאק — הבסיס הדרומי: מועדוני חוף, מסעדות והחדרים היקרים באי
צ׳אנגו — לשם הלכו הגולשים והמחשבים כשסמיניאק התייקרה; חול שחור ופקקים
קוטה — חוף התיירים הראשון בבאלי, משנות השבעים; רועש, זול ובירת בתי ספר הגלישה
סאנור — הרצועה השקטה בחוף המזרחי עם טיילת חוף סלולה של חמישה ק״מ; זריחה ולא שקיעה
ג׳ימבראן — מפרץ הדייגים דרומית לנמל התעופה; הדג בגריל על החול הוא העיקר והוא מעל המחיר
פאדאנג פאדאנג — מגיעים אליו דרך סדק במצוק; קטן, יפה ומלא עד תשע בבוקר
בינגין — מאה וחמישים מדרגות במורד המצוק; שבירת השונית שמעליו היא לגולשים מנוסים בלבד
באלאנגאן — חוף לבן ארוך תחת המצוקים ועליו ווארונגים על כלונסאות; הפחות מפותח בחופי הבוקיט
חוף פאנדאווה — נחצב במצוק גיר בשנות העשרה; חוות אצות בקצה אחד וחמישה פסלים בסלע
נוסה פנידה — ארבעים דקות בסירה; הכבישים מסוכנים באמת ואופנוע כאן אינה החלטה קלה
חוף קלינגקינג — מצוק הטי-רקס; התצפית חינם והירידה היא זחילה שאנשים נפגעים בה
נוסה למבונגאן — הקטן והשקט; מנגרובים, כלכלת אצות שהתיירות החליפה, וגשר צהוב
אמד — החוף המזרחי היבש: חול שחור, בריכות מלח, צלילה חופשית, ואגונג ישר מעליכם
טולאמבן — הטבועה יו-אס-איי-טי ליברטי שוכבת שלושים מטר מהחוף במים רדודים; נכנסים אליה מהחוף
פמוטראן — הצפון-מערב הרחוק וחוף הנופש השקט ביותר; פרויקט שיחזור שוניות קהילתי מאז 2000
האי מנג׳אנגאן — בתוך הפארק הלאומי; צלילת קיר על שונית שצוללת שישים מטר, וכמעט בלי זרם
הפארק הלאומי מערב באלי — תשעה עשר אלף הקטר; הזרזיר הבלי הגיע לספרות בודדות בטבע והוא מגודל מחדש
מונדוק — כפר הררי בגובה 800 מטר בין ציפורן וקפה; בתים קולוניאליים הולנדיים וגשם אמיתי
סידמן — העמק שאובוד הייתה לפני שלושים שנה: מדרגות, בלי מועדוני חוף, ואגונג ממלא את החלון
לובינה — חול שחור בחוף הצפוני; סירות הדולפינים של השחר מבוקרות על רדיפה וכדאי לשקול לדלג עליהן
פארק הציפורים — שני הקטר בבאטובולאן ובהם כ-250 מינים; תוכנית ההשבה של הזרזיר הבלי כאן
פארק הספארי — פארק שנוסעים בו בגיאניאר; גדול, ואת ספארי הלילה בוחרות המשפחות הבליות

שווקים וקניות

שוק אובוד — ממול הארמון; זה שוק סיטונאי לפני שמונה ושוק תיירים אחר כך
פאסאר באדונג, דנפסאר — השוק הגדול בבאלי, ארבע קומות; נשרף ב-2016 ונבנה מחדש, וכאן באלי קונה
שוק סוקאוואטי — שוק המלאכה הסיטונאי שדוכני אובוד קונים ממנו; אותה סחורה, שליש מהמחיר
שוק הלילה בגיאניאר — האכילה הזולה הטובה באי ובלי תיירים כלל; מחמש, והבאבי גולינג נגמר ראשון
פאסאר סינדהו, סאנור — שוק תוצרת בוקר ובו מדור אוכל מבושל; פועל מחמש ונגמר בתשע
שוק הדגים בג׳ימבראן — שש בבוקר: הסירות מגיעות, והמסעדות על החול קונות כאן לערב
צ׳לוק ובאטובולאן — כפר הכסף וכפר חיטוב האבן על הכביש לדנפסאר; סדנאות עובדות, לא חנויות
מאס — כפר גילוף העץ דרומית לאובוד; כאן נעשות באמת המסכות למחולות
רחוב קאיו איה — רחוב הקניות הראשי של סמיניאק, מכונה אוברוי; מעצבים אינדונזים ומחירי יבוא
רחוב לגיאן — הרצועה הארוכה דרך קוטה ולגיאן: חנויות גלישה, ברים ואנדרטת גראונד זירו עליה
ביצ׳ווק, קוטה — קניון פתוח ממול חוף קוטה; סופרמרקט, קולנוע והאוויר הקר בצהריים

המדריך המעמיק

אוכל על הדלפק

האוכל הבלי אינו אוכל אינדונזי עם חוף: הוא מטבח טקסי שנמכר בווארונגים, ורוב המנות המזוהות קיימות מפני שנעשו לחגי מקדשים ואחר כך נעשו יומיומיות. הוא גם המטבח ההינדי היחיד בעולם שבנוי על חזיר, מפני שהאי הינדי אך אינו צמחוני והחזיר הוא חיית הטקס. שני דברים לדעת: ווארונג הוא מטבח משפחתי עם ארבעה שולחנות וזה המקום שבו האוכל נמצא, וה"בסה גדה" — מחית התבלינים של גלנגל, כורכום, צ׳ילי, שאלוט, אגוז נר וממרח שרימפס — הוא מה שעושה לכל דבר טעם בלי. עשרים וחמישה עד שישים אלף רופיה, שני דולרים עד ארבעה.

באבי גולינג — חזיר חלב, מנה טקסית שנאכלת בצהריים; שלושה דולרים, והמקומות הטובים נגמרים עד אחת
בבק בטוטו — ברווז דחוס בתבלינים, עטוף בעלה בננה ומבושל שמונה שעות; להזמין יום מראש
סאטיי ליליט — דג קצוץ וקוקוס שנכרכים סביב מקל לימון-גראס ונצלים; דולר לעשרה
נאסי צ׳אמפור — אורז ושישה דברים קטנים בצלחת אחת; שני דולרים, והארוחה הכנה הזולה באי
לאוור — בשר קצוץ, קוקוס מגורד, תבלין ולעתים דם טרי; לשאול איזו גרסה מקבלים
קפה בלי — מקינטמאני, גדל בין עצי קפה ומנדרינה; ומילה על קפה החמוסים
דג בגריל בג׳ימבראן — שולחנות על החול בשקיעה; זאת הגלויה והיא עולה פי שלושה מווארונג
ווארונג אורז בפאסאר באדונג — קומת האוכל המבושל של השוק הגדול בדנפסאר; דולר וחצי ובלי אנגלית
ארק — מי השרף מהדקל, שמזוקקים בכפרים; לקנות בקבוקים ממותגים בלבד — ארק רע הרג אנשים
קאנאנג סארי — לא אוכל: מנחות עלי הדקל על כל מדרכה וכל מפתן. לא לדרוך עליהן

מוזיאונים

לבאלי מצב מוזיאוני חריג: אין כמעט דבר על ההיסטוריה הבלית ויש הרבה מאוד על הציור הבלי, מפני שהרגע המתועד ביותר של האי הוא מפגש שנות השלושים בין אמנים בליים ובין שני ציירים אירופים שהתיישבו באובוד. ארבעה מוזיאונים בתוך קילומטרים ספורים זה מזה מחזיקים את הסיפור הזה, והם טובים ממה שהם נשמעים. המוזיאון האחד שעל ההיסטוריה, בדנפסאר, נבנה בידי ההולנדים מיד אחרי שכבשו את הדרום — וזה עושה אותו מסמך כפול.

מוזיאון פורי לוקיסאן — מוזיאון האמנות העתיק בבאלי, 1956, בגן בלב אובוד; שעה וחצי
מוזיאון נקה — הסידור הברור ביותר: שבעה ביתנים שמראים את הרצף ולא את המוקדים
ארמה — בפנגוסקאן; ציורי ואלטר שפיס היחידים בתצוגה ציבורית באינדונזיה נמצאים כאן
מוזיאון בלנקו — ביתו וסטודיו של אנטוניו בלנקו מעל נהר קמפוהאן, כפי שהחזיק אותם
בית המסכות סטיה דארמה — יותר מאלף מסכות ובובות מכל אסיה בשבעה מבנים ישנים; חינם וריק
מוזיאון באלי, דנפסאר — נבנה 1910–32 בידי ההולנדים אחרי הכיבוש; ארבעה ביתנים, אחד לכל ממלכה ישנה
מוזיאון הסובאק — מוזיאון קטן של מערכת ההשקיה; הוא מסביר את המדרגות טוב מהמדרגות עצמן
קרתה גוסה — בית הדין המלכותי; התקרה המצוירת מראה את עינויי הגיהינום כפסיקה

אמונה ומקומות קדושים

ההינדואיזם הבלי אינו ההינדואיזם ההודי: הוא ספח בשלמותו פולחן אבות ואנימיזם שהיו כאן קודם, ומה שהוא מעריץ הוא מקומי — מייסדי כפרים, הרים, מעיינות ואלת האורז, במסגרת שיוואיטית. לכל בית יש מקדש, לכל כפר יש שלושה, ומעריכים שיש יותר מעשרים אלף מקדשים באי של 5,600 קמ״ר. ההשלכות המעשיות למבקר: סארונג ואבנט בכל מקדש, מנשים בנידתן מבקשים לא להיכנס, לעולם לא לעמוד גבוה ממתפלל או עם הגב למקדש בשביל תמונה, ולא לדרוך על המנחות.

פורה בסאקי — מקדש האם על מורד אגונג; לקחת מדריך רשמי ולסרב לכל דבר אחר שמוצע
מקדש אולוואטו — מקדש מצוק והקצ׳אק בשקיעה; להזמין את הקצ׳אק, ולהשגיח על הקופים ולא על הנוף
טירטה אמפול — מקדש המעיין משנת 962; להיכנס למים רק אם מתכוונים להתפלל, ולא לצלם פנים
טאנה לוט — מקדש ים על סלע שכשליש ממנו בטון משנות השמונים; שקיעה, ולצפות לקהל
אולון דאנו ברטאן — מקדש האגם שעל השטר; הוא מקדש המים בראש מערכת סובאק
גואה לאוואה — מקדש מערת העטלפים בחוף המזרחי; זה מקדש קבורה והטקסים בו תכופים
פורה לוהור באטוקארו — מקדש יער על ההר השני בגובה; אחד מתשעת מקדשי הכיוונים וכמעט ריק
ברהמאוויהארה ארמה — המנזר הבודהיסטי הראשי, בגבעות הצפון, ומעיינות חמים עשר דקות משם

טבע

באלי היא אי וולקני ברוחב 95 ק״מ ובמרכזו שרשרת פסגות, והעובדה האחת הזאת מפיקה את כל השאר: ההרים עושים את הגשם, הגשם עושה את הנהרות, הנהרות חותכים קניונים ומנוקזים אל הסובאק, והאדמה הוולקנית היא הסיבה שאפשר שלושה קצירי אורז בשנה. החוף הצפוני בצל הגשם והוא יבש; הדרום רטוב. הכיוונים הבליים אינם צפון ודרום אלא "קאג׳ה", לכיוון ההר, ו"קלוד", לכיוון הים. שני דברים מעשיים: עונת הגשמים היא בגדול נובמבר עד מרץ, ולאי יש מחסור מים אמיתי שהתיירות גרמה לו.

הר אגונג — 3,031 מטר והציר של הקוסמולוגיה הבלית; ההתפרצות הרצינית האחרונה הייתה 2017–19
הר באטור — טיפוס הזריחה משתיים לפנות בוקר; שעתיים במעלה, והמדריך חובה ומקומי
ג׳אטילואי — שש מאות הקטר, רשומות באונסק״ו, שעתיים מאובוד ועשירית מהקהל של טגאללאלאנג
מפל סקומפול — שבעה מפלים בקניון בצפון; שעה תלולה למטה וחזרה, ומדריך נדרש כיום
נוסה פנידה — מצוקי גיר ודגי מנטה; הכבישים מסוכנים ואופנוע כאן אינו עניין של מה בכך
הפארק הלאומי מערב באלי — המערב הרחוק; הזרזיר הבלי אנדמי והגיע לספרות בודדות בטבע

עם ילדים

באלי מהמקומות הקלים באסיה עם ילדים קטנים: החופים חוליים ורדודים במקומות, הבליים מתייחסים לילדים כנכס ציבורי במובן הטוב, וכמעט בכל מלון יש בריכה. שלוש אזהרות שחשובות כאן יותר מהאטרקציות. כלבת אנדמית ונמצאת בכלבים ובקופים, ולכן נשיכה או שריטה פירושן מרפאה באותו יום. בגלישת החוף המערבי יש זרמי מרשת וכדאי לבחור חוף מסומן בדגלים עם מצילים. ואופנוע עם ילד עליו הוא הדרך שבה קורות רוב פגיעות התיירים באי הזה.

פארק הציפורים — שני הקטר בבאטובולאן, כ-250 מינים, ומוצל לכל האורך
פארק הספארי — פארק שנוסעים בו בגיאניאר; גדול, יקר, וספארי הלילה הוא הגרסה הטובה
טיילת סאנור — חמישה ק״מ של טיילת סלולה לאורך חוף מוגן שונית; מים שקטים ואופניים להשכרה
חוף פאנדאווה — שקט, רדוד ומוגן במצוקים; חוף השחייה הטוב בדרום לילדים קטנים
יער הקופים — ילדים אוהבים אותו והקופים נושכים; להחזיק ידיים, לא לשאת אוכל, ולא לתת לילד להאכיל אותם
מפל טגנונגאן — חמש עשרה דקות מאובוד עם מדרגות למטה ובריכה שאפשר לעמוד בה; עמוס וקל

חיי לילה

יש בבאלי שלושה לילות נפרדים והם כמעט אינם נפגשים. קוטה ולגיאן הן הרצועה הרועשת הישנה, זולה ומכוונת לבני עשרים ושתיים. סמיניאק וצ׳אנגו הן מועדוני החוף והמסעדות, עם מינימום הוצאה וקוד לבוש. ואובוד נסגרת בעצם באחת עשרה ומציעה מופעי מחול במקום, וזאת חלופה אמיתית ולא פרס ניחומים. תאריך אחד חשוב יותר מכל זה: בניאפי, השנה החדשה הבלית, האי כולו נעצר לעשרים וארבע שעות — בלי טיסות, בלי רכב, בלי אורות, אף אחד בחוץ, וזה חל גם על מבקרים במלונות.

ניאפי — יום אחד בשנה האי כולו נעצר ל-24 שעות — נמל התעופה סגור, ונשארים במלון
מועדוני החוף בסמיניאק — מינימום הוצאה בעד מיטת יום וקוד לבוש אחרי שבע; השקיעה היא המוצר
צ׳אנגו — צעיר וזול מסמיניאק; הפקקים בכביש האחד שנכנס הם המחיר האמיתי
רחוב לגיאן, קוטה — הרצועה הרועשת והזולה; ואזהרה ששווה לחזור עליה — לא לקנות ארק בלי מיתוג
מופעי המחול באובוד — לגונג, בארונג או קצ׳אק כמעט כל ערב בארמון ובטאמאן סרסוואטי; לקנות באותו יום
הקצ׳אק באולוואטו בשקיעה — מאה גברים שרים בלי כלי נגינה, על מצוק בשש; להזמין, הוא נמכר עד תום

לחיפוש חדר בבאלי